00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

בעשור החמישי לחיי למדתי ללכת.

 

רבים בינינו נוהגים "לחלק" את תקופות החיים באופן של לפני ואחרי... לפני הלידה ואחריה. לפני שהכרתי את x ואחרי ש... כשאני מתבוננת על חיי הבוגרים אני מחלקת אותם לימים של לפני ואחרי שפרשתי מהוראה. 
 
משהו באני העצמי שלי עבר מאז תהליך כל כך משמעותי שאני מסתכלת לאחור ואומרת לי תודה. במשך חמישה עשורים מחיי פשוט לא ידעתי ללכת. כל הזמן רצתי. ובבקשה אל תשאלו אותי לאן... לא יודעת לאן לא יודעת למה. לא יודעת מה דחף אותי ומי רדף אחרי מלבד אני בעצמי, אבל  אני פשוט לא ידעתי ללכת ובין בין גם לא ידעתי לנשום.
 
הבקרים שלי אז, היו מתחילים עוד לפני ציוץ הציפורים. משהו שבין 4:00-5:00  דקות קצרות היו חולפות עד שמזגתי את הקפה הראשון ועד שהייתי לבושה ובנעלי ספורט. בגשם עז, בקור גדול או בשרב כבד עושה את את דרכי לעבר הדלת, נחפזת אל החושך המבעיט מבלי לעצור לרגע ולשאול אותי:  למה? דפוס קבוע של מסלול הליכה בן שעה ויותר הביא אותי הביתה עוד לפני שרבים ממכרי ויקירי פקחו עיין ראשונה. כשסיימתי לבשל, להתקלח ולהתלבש אצתי אחרי עצמי ואני כבר בדרך לבית הספר. זה ממש לא משנה שהשעה היתה רק רבע לשבע בבקר וזמן הנסיעה שלי נע בין 10-12 דקות כהשיעור הראשון שלי אמור היה להתחיל ב 8:30 במקרה הטוב או ב 9:15 במקרה היותר טוב. דקות ספורות אחרי 7:00 כבר תפסתי את מקומי בחניה לצד מכוניתו של אב הבית ועמסתי את סלי נחפזת לעבר חדר המורים. 
 
למי שאינו מכיר את ההתנהלות הבית סיפרית אומר: שיום לימודים שגרתי נע על הרצף שבין השיעורים, התורנויות, הישיבות, קבלת ההוראות, ההכנות, כיבוי השריפות והשאיפה לאותו רגע נחשף שאפשר יהיה לעשות פיפי או לנגוס ביס מהכריך המיותם שבתיק....  לא אחטא גם כאשר אומר שממש כמו רופא או שוטר המחוייב למשמרתו 24 שעות ביממה, כך גם עבודתו הבלתי נגמרת של המחנך והמורה. 
 
נסחפתי למרוץ. הכל חייב היה להיות מוקפד ובזמן. ככל שעברו השנים רבו גם המטלות והדרישות. שנה אחרי שנה הייתי מגיעה לסוף שנת הלימודים בחודש יוני עם דופק לב מואץ וחששות רפואיים מבוססים. הדיאגנוזה הרפואית למחלה שלקיתי בה אובחנה על ידי במילה התהומית: שחיקה
 
הלכתי לחפש בכתובים:

1. תשישות רגשית - כזו שלא תעבור גם אם תישנו יומיים.

2. ציניות שמתבטאת בריחוק בין-אישי ובמעין איבוד תחושת הקשר עם עמיתים לעבודה ועם לקוחות.

3. ירידה ביעילות העבודה וההישגים אישיים, שמתבטאת בהערכה שלילית שלנו את עצמנו.

אני לקיתי במרכיביה שלושתם והוספתי בנדיבותי כי רבה את המרוץ האנסופי סביב עצמי. לא ידעתי ללכת וגם לא זכרתי שצריך בין לבין גם לנשום. מי שלא נושם גם לא מרגיש ואני גם  לא הרגשתי....
לא הרגשתי מתי אני מרוצה ומתי אני תורמת. מתי אני יוצרת ומתי אני מסופקת. מתי צריך להתבונן ולהקשיב ומתי להינות מהרגע. הייתי על "אוטומט". המחיר ששלמתי בבריאותי, בנפשי ובדימוי העצמי שלי הובילו אותי אל הפרישה. 
 
 
 
 
 
 
ואז כשזה קרה, התחיל החלק של ה"אחרי... ". החלק המתוק הזה שבו נפרדתי מהשעון שעל ידי. נפרדתי מקבלת הוראות. נפרדתי מהמרוץ סביב עצמי ווכבשתי באהבה את ספסלי בית הקפה וספסל הלימודים. למדתי קורס ועוד אחד ועוד קורס ועוד כמה השתלמויות והכשרתי את עצמי לקריירה שנייה. מכל קורס אימצתי כלים חדשים. הכרתי מעגל אנשים חדש. למדתי להאיט את קצב חיי. הפסקתי לרוץ וסוף סוף התחלתי ללכת. ולא משנה לאן. בעבר הייתי יוצאת אל היום החדש במרוץ. נחבלתי רבות. אבל גם אז לא עצרתי כי הייתי חייבת להספיק. (השד יודע מה)
 
היום אני מודדת צעדי. מביטה סביב. נושמת את האויר. מרימה עיניים לרקיע מתבוננת על הציפורים שעל העץ והולכת... היום אני יודעת לנשום ולהרגיש. היום בגילי החצי צעיר אני יודעת כבר ללכת. 
 
טסה לחו"ל ולא בחופשות. יושבת בבתי קפה. הולכת לסרט בחצות היום. כותבת. פוגשת. מאמנת. מתאמנת. ומיעד אחד למשנהו... נחשתם נכון. אני הולכת. רק חבל שלקחו לי חמישה עשורים כדי שאלמד. (מותר מאוחר... ) 
 
 
 
 
 תודה שהגעתם לכאן והכרתם עוד חלק ממני. אשמח ויותר כשתגיבו. 

מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שלי 

  שלכם תפו     

 

 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת