00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עולם הספרים של אתיס

חדר הזכוכית / סיימון מאואר

 

בני הזוג לנדאואר, הוא תעשין יהודי, היא נוצריה בת למשפחה עשירה, שניהם חסרי יחס מיוחד לדת כלשהי, נישאו לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בצ´כוסלובקיה. כשהגיעה שעתם לבנות לעצמם בית, בחרו להתנער מן האדריכלות הקישוטית המסורתית, ופנו לאדריכל מודרני שתכנן עבורם בית שקומת המגורים בו היתה חלל עצום, וקירותיו הפונים לגן עשויים זכוכית. בית לנדאואר שבספר הוא בעצם העתקו של בית אמיתי, וילה טוגנדהאט שבברנו שתוכננה על ידי האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. קורותיו של הבית שבספר דומות מאוד להיסטוריה של הוילה, אך כל הדמויות שבספר בדויות. בני הזוג טוגנדהאט, שניהם יהודים, ברחו מצ´כוסלובקיה ב-1938 עם ילדיהם ומעולם לא חזרו. עם כיבוש צ´כוסלובקיה עברה הוילה לידי הנאצים, ואחריהם לידי הקומוניסטים. אונסק"ו הכריזה עליה ב-2002 כאתר מורשת עולמית

הבית שבספר מייצג אוטופיה, עולם מודרני, קוסמופוליטי, שקוף, חף מזיופים. בפועל אין לאוטופיה הזו יכולת להפוך למציאות. עוד לפני המלחמה דייריו נוצרים סודות, ואינם יכולים "להתיישר" לפי עקרונותיו. המלחמה, כמובן, מייצגת את ההפך הגמור ממנו. הקטע המסיים את הספר מביע את הרעיון הזה: " ומכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון, מקום חסר גיל שתחום במסגרת ישרת קווים, הנוהגת באור כבעצם, ובנפח כבחומר מוחשי, ומתכחשת לעצם קיומו של הזמן". 

סגנונו של הספר פשוט, מאופק, רוב הזמן יותר עובדתי מרגשי. יש בפשטות הזו ליריות כובשת, ודווקא משום שהסופר אינו "צועק" את רגשותיו, הוא משיג אפקט עמוק ומשפיע יותר.

הספר כולו כתוב בלשון הווה. בדרך כלל אני לא מתלהבת מהסגנון הזה, אבל כאן הוא עובד בצורה מושלמת. כמו בציטוט שהבאתי קודם, התחושה היא שלזמן אין משמעות, ורק ההווה נחשב. מה החשיבות בהיותו של לנדאואר תעשין מכובד, כשבתקופה אפלה שכזו מצטמצם כל קיומו בעיני אחרים ל"היהודון הזה"? מה המשמעות של העתיד, כשמה שבאמת חשוב זה לשרוד את הרגע?

בתקופה של לפני המלחמה מאואר מתאר את הוילה בפרוטרוט, ומכניס את הקורא אל האוירה ששררה בחוג מכריהם הבורגנים של בני הזוג לנדאואר בצ´כוסלובקיה ובוינה של טרום המלחמה. כשהוא עובר לתקופת המלחמה, הטון הרגוע שלו משתנה קמעא. הוא עדיין נוקט לשון איפוק, אבל אי אפשר שלא להבחין בדעתו על הגרמנים באמצעות תיאור המכון לחקר הפנוטיפ הגזעי שהתנחל בבית. כשמגיעים הרוסים מתגנב אל סגנונו משהו הומוריסטי, נימה דקה של לגלגנות שנועצת סיכה בבלון הקומוניסטי

ספרים לא גורמים לי לבכות, ובכל זאת סיומו של הספר הזה העלה לחלוחית בעיני. מנבכי העבר עולות שתי דמויות שעברו גלגולים כאוטים, וכאמור "מכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון". איזה ניגוד. אבל שוב, ההווה הוא זה שנחשב.

סיימון מאואר זכור לטוב מהספר "הגמד של מנדל", ו"חדר הזכוכית" זכה בצדק להיות בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר.


 

The Glass Room - Simon Mawer

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: שאול לוין

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל roni64 אלא אם צויין אחרת