00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

מסע לנבכי הרשומה...

 

                                     

כשאנחנו צעירים אנחנו עסוקים בלחלום חלומות. לדמיין את מה שיהיה. לפעמים זו כמיהה למשהו שלעולם לא יתגשם. כשאנחנו מתבגרים אנחנו מתרפקים על העבר. על מה שהיה ונגמר. אז מתי הוא הזמן הנכון להנות ממה שקיים??

כשפתחתי את הבלוג חשבתי לתומי שהכתיבה שלי תהיה אסוציאטיבית. שתצא חופשי. זרם מחשבות כזה שעולה ומציף. הגיגים ללא מעצורים. אבל לא. משהו בתוכי לא איפשר את זה. לא נתן לי להוציא את המילים ללא סינון וביקורת. לכתיבה אינטואיטיבית יש יתרון. היא מהווה תרפיה מעולה. לאט לאט בקצב שלה מביאה מזור ומרפא לנשמה. אבל יש לה גם חסרון. לפעמים פשוט לא בא לכתוב וזה מרגיש כמו תקוע בגרון. תחושה של מחסום. למרות שהכתיבה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, עדיין לא פעם אני מוצאת את עצמי מתלבטת עם מה שיש לי להגיד, כדי לא להישמע סתם מתפלספת...גם לא רוצה ליפול לנושא ולהיסחף איתו לדרך ללא מוצא.

כשהייתי ילדה הייתי כותבת יומן. למגירה. עם המון חשש. לא שהיו לי סודות מי יודע מה...אבל תמיד היה קיים בי הפחד שמישהו מבני המשפחה יקרא. היה לי את הצורך להסתיר. שזה ישאר אישי. אבל אז לא היתה אפשרות לפרטיות ובטח לא לקבל אותה בלי מריבות, כשאת חולקת חדר עם עוד שתי אחיות. האופציה היחידה שנשארה זה רק מתחת לכרית או למיטה, שמתחתיה הסתרתי עוד כמה דברים...אבל זה כבר לרשומה חדשה. עד שגיליתי את המגירה שננעלת. מגירה קטנה חבויה בתוך ספריה, שבגלגול הקודם שלה שימשה אחסון לכלי עבודה. שם הצלחתי להחביא את היומן ולקחת את המפתח צמוד אלי. רק ברוב טפשותי לא לקחתי בחשבון שאבא שלי הנגר לא צריך מפתח כדי לפרוץ מגירה. את התוצאות של גילוי היומן אשתף בהזדמנות אחרת. מה שחשוב זה שעם השנים האחיות מחליפות ביניהן את הכריות והמגירות, ובהמשך גם הופכות להיות שותפות לסודות...והצורך שלי במגירה סודית התפוגג ונעלם.

אני זוכרת שהנושאים עליהם הייתי כותבת היו בעיקר, איך לא...עניינים שבלב. כשהלב היה מאוהב אבל גם פגוע ונעלב. ככה זה המשיך גם כשהייתי נערה. אבל היום כשאני מנהלת יומן וירטואלי, הבלוג שלכאורה אמור היה להיות "אישי" הפך לציבורי. ומעצם היותו שכזה ומיועד לנחלת הכלל, הוא מייצר את הצורך בסינון רציני. אי לכך אני מוצאת את עצמי כותבת ומוחקת, מוחקת וכותבת, לא עוד כתיבה באוטוסטרדה. תמיד היה לי מה להגיד על כל דבר בחיים. דפוס מאפיין של אשה דעתנית. מכיון שיש לי פתיל קצר...להוציא את אותם רגעים שזה בגלל שאני עייפה או רעבה...אני נתקלת בהרבה דברים שמרגיזים ושורפים לי את הפיוז מהר מדי
הכתיבה "חינכה" אותי. לימדה אותי לסנן ת`מילים. לשתוק כשצריך לפעמים. אז נכון. צברתי סוג של "נסיון", אבל עד היום אני כאמור עדיין מתחבטת בשאלה...נו...מה כותבים??...בעיקר כי בגילי אני גם כבר יודעת שלא אצליח לשנות את העולם ולהזיז הרים עם כמה משפטים...

מה שמוזר לי לפעמים זה הצורך העז להעלות על הכתב משהו שהיה נורא ממזמן. זה נראה על פניו סתם מיותר להתעסק במה שהיה. כי הרי את מי זה באמת מעניין מה היה פעם לפני 40 שנה? והלא מה יותר חשוב ממה שקורה כאן ועכשיו? ובכל זאת, למרות שאנחנו יודעים ששום דבר לא ישנה את העובדה של מה שקרה, הצורך בשיתוף הוא כנראה מאוד חזק. החוויה מנקודת מבט של מבוגר לא דומה בכלל למה שהיה באמת בעבר. משהו בחוויה האישית עובר דרך משקפת אחרת. גם עוצמת הרגשות פוחתת. אז מי יודע...אולי זו הדרך הכי טובה וקצרה לחוויה מתקנת?...
כשעולות תמונות וזכרונות מהעבר זה שוטף אותי כמו סכר שנפרץ. התשוקה לכתוב בוערת בי. אם יקחו ממני את המחשב בימים כאלו, אתנפל על כל מכונת כתיבה ענתיקה שבסביבה ואפילו אחזור אם צריך לקסת ולנוצה. בימים אחרים כשבקושי זרזיף מצליח לצאת ממוחי העמוס, זה הופך להיות סתם מעמסה ומטריד את מנוחתי...

ובימים כאלו כשאני תקועה אני חייבת להודות ולפרגן לבלוגיה. יש לתפוז פטנט נהדר למחסומי כתיבה. הנושא החם. אני לא יודעת מה איתכם אבל כפי שתיארתי את תהליך הכתיבה אצלי, אני בדרך כלל לא כותבת על פי הנושאים שמופיעים שם. אבל כשאני מרגישה את התקיעות יש לי כתובת לאן לפנות. אני ניגשת לראות מה הנושא הנבחר. אולי משם תבוא הישועה. ת`אמת? היא באה. כמו במקרה הזה. הנושא היה כתיבה. והרי אין נושא יותר קרוב לליבי ממנו. נכון, כבר אמרנו שלא חסרים נושאים במדינה שאפשר להתייחס אליהם, אבל בינינו...למי בא לקרוא שוב ושוב פוסטים אקטואלים ש"יורדים" על שר האוצר החדש והגזירות הכלכליות שגם הוא מנחית עלינו כמו קודמיו. אז בדיוק כמו לכם, גם לי מתחשק לאוורר את הראש במשהו אחר, מיוחד...

אל תטעו. לא חשבתי לרגע לאורך כל הרשומה, שזו תהיה הכי מעניינת וחשובה מכולן....אבל אם אחזור לפתיח שלה זו הזדמנות מצויינת להגיד שאני שמחה שקיבלתי את הכתיבה כמתנה. אבל לא רק אותה. היא מגיעה עם עסקת חבילה. עם עוד הרבה אנשים מיוחדים בשבילי, שמתמידים לקרוא כל שבוע את כל ההגיגים שלי. אז שנייה לפני שאתם מסיימים ועוברים לבלוג הבא...אני רוצה להגיד לכם כמה שאני שמחה שאתם כאן איתי ומקווה שאוכל להמשיך ולעניין אותכם גם בעתיד...

 אז אם תפגשו בימים הקרובים איזו בלוגרית נואשת...תגידו יפה שלום כי זו יכולה להיות אני....

 תודה לכם שהגעתם עד כאן לציין איתי את רשומת המאה!  

 אוהבת את כולכם

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת