00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

גאה להיות כאן בזכותם (וכל המחשבות מתנקזות לשבוע אחד)

15/04/2013

היום הזה פותח שבוע של אבל, כאב וגאווה מקופלים ביחד, כמו הקפלים של החולצה הלבנה המכופתרת, השמורה בארון במיוחד לימים האלה.

יש משהו נורא קלישאתי בכל המילים הגדולות האלה, והרי אפשר להמשיך אותן עוד ועוד, להוסיף גודש התרגשות ותיאורי תחושות אבסטרקטיות לחלוטין. גם ככה לא אצליח לבטא אותן כמו שאני באמת מרגישה. זה פשוט ערבוב של כל הדברים שעוברים בראש ואף פעם אין מהם יותר מידי. הם דורשים שנמשיך ונגיד אותם, נהדהד אותם בצעקה לכל מי שמוכן להקשיב, לכל מי שנמצא סביבנו, לכל מי שאולי כמעט שכח.


השבוע הזה, שלמעשה התחיל כבר ערב אמש, בו המוזיקה הפכה אחרת, הווליום שקט יותר, המילים מדברות, נוגעות במקומות החשופים, הסרטים בטלוויזיה אפורים ולא מניחים לכבות וללכת לישון, מושכים אותך ערה עד לשעה מאוחרת, הרבה ממה שתכננת להישאר. הרוח שורק את ה"יזכור" בשפה שכל אחד מבין לעצמו ואף אחד לא מפריע לו להמשיך ולחדור אל מתחת לעצמות.
זה היום הזה שפותח את השבוע הכי מורכב שיש בעיני לנו כיהודים, אזרחים ישראלים, כבני אדם בכלל.


דיברתי (גם) על פוליטיקה לא מזמן עם מישהו שאמר לי שהוא לא סובל את החיים במדינה הזו. הוא אמר שמחכה כבר בשקיקה לרגע בו יסיים את כל ההתחייבויות אליה, יפתור אותה מכל התחייבות כלפיו, ייקח מזוודה קטנה עם מה שהכרחי ויתחפף מכאן. הוא הסביר שאוהב את הארץ אבל לא אוהב את המדינה, לא את האנשים, לא את הלך הרוח, לא את הפוליטיקאים ואפילו לא את הבחורות הישראליות. ואז כדרך אגב, הבהיר שאם תפרוץ מלחמה כלשהי והוא ייקרא למילואים, תוך 24 שעות הוא יתייצב כאן ויהי מה! נשענתי לאחור וחייכתי אליו, מרוצה ומבינה. הוא התעצבן שאני מצליחה להבין את מה שהוא לא רצה להודות בו. הוא מת על הארץ הזו ועל המדינה. כל כך מת עליה עד שאמר שמוכן למות עבורה אם צריך. נראה לי שהוא עדיין מתחרט על ששמעתי אותו אומר את זה.


בעיני זה שבוע שמנקז אליו את כל הגאווה הישראלית שקיימת. זה מתחיל בערב יום השואה, דרך יום הזיכרון ונגמר עם מוצאי יום העצמאות. ביניהם חולפים כל-כך הרבה סיפורי מלחמה, גבורה והישרדות. הם טובים יותר מכל ריאליטי או סרט קולנוע, מעניינים יותר מכל סיפור קצר שאכתוב או ספר שאקרא, מדויקים יותר מכל שעה שאגיע לעבודה או שיעור אפספס בלימודים. אלו ימים בהם אני מעלה את הזיכרון לריקוד סולו על במה מרכזית ולא כתוספת שנשרכת מאחור ומתבלבל בתנועות בין מחשבות נוספות.

אלו ימים בהם יותר מתמיד אני מסתכלת על הדגל הזה, על הכחול-לבן שמקשט באסתטיקה שאין כמותה את החלונות, המכוניות, הכניסות לבניינים ואת כל הדרכים בהם אני הולכת. אני מצטרפת לרוח שמנופפת בו בגאווה מעל פסגות העצים על רקע חתיכת שמים. כמה שיותר גדול ובולט- ככה טוב.

הסבתא היחידה שנשארה לי בחיים היא ניצולת שואה. הסיפור שלה מכאיב לי בכל עצב בגוף ואף פעם לא נמאס לי לשמוע אותו. היא לא מדברת עליו כמעט כי זה טראומתי מדי. אני מעריצה אותה על הכוחות שהיו ויש לה להמשיך לחיות בעצמאות מלאה.

אחד הדברים הראשונים שידעתי להגיד על סבא שלי זכרו לברכה, כשהייתי ילדה קטנה, הוא שהוא אח שכול. בהתחלה זה היה נורא מוזר לחשוב על אימא שלי שלא הכירה את הסבא והסבתא שלה מצד אחד, ואת דוד שלה מהצד השני היא הכירה רק דרך אבן שיש לבנה עליה הניחה פרחים עם אבא שלה וההורים שלו, לפחות פעם אחת בשנה. זה והסיפורים עליו.

אז הסבירו לי והתרגלתי לחיות עם צללי הזיכרונות האלה, עם הסיפורים, עם המנהגים של טקסים ועצרות ליום השואה והלו"ז הקבוע של הטקסים והביקור בבית הקברות בכל יום זיכרון. בשלב בוגר יותר, נולדה בי הבנה שהדורות שקדמו לנו הכירו טוב יותר את האנשים המתים, אולי אפילו יותר מאלה שחיו ונשמו סביבם. (ואז בצער וכאב עצומים הצטרפתי בעצמי לאלו שאיבדו מכרים וחברים שנשארו רק בזיכרונות...)

אימא שלי גדלה בבית של שכול וטראומה לצד גבורה ואומץ שאי אפשר לכמת במילים.

ואני, גדלתי עם ערימה של סיפורים וזיכרונות שאנציח לעד. גדלתי עם ראש מורם. אני גאה להיות שייכת לפה בזכותם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת