1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

שואבי אבק בדרכים – פרק ב`

בשנות התשעים השתחררתי מהצבא, רבצתי בבית וחיכיתי לעבודה המתאימה כדי שאוכל לחסוך כסף לטיול הגדול ליוגוסלביה וללימודים.
אחרי חודשי בטלה רבים מצאתי עבודה במכירת שואבי אבק בדרום. ניסיוני הצבאי באבק בשבטה תרם לכך שקיבלתי את העבודה.
התנאים היו טובים – דירה שכורה לרשותי בירוחם, רכב חברה צמוד ושכר מינימום + עמלות.
בסיום הפרק מצאתי את עצמי בדרך לירוחם בסובארו 1982 חבוטה שהועמדה לרשותי, מוכן ומזומן להילחם באבק הנגב ולנצח אותו.
 
 
פרק ב`:
 
הגעתי לירוחם בשעת צהרים חמה ומנומנמת. נראה היה שכל התושבים פרשו לסיאסטה. החנויות ברחוב הראשי היו סגורות ואף נפש חיה לא נראתה בסביבה.
עצרתי בצד הדרך ושלפתי את המפה וההוראות שקיבלתי וניסיתי להבין איך להגיע לרחוב אלכחייל 237, שם חיכתה לי הדירה.
זה לא היה נראה פשוט והחלטתי להמשיך לנסוע ולחפש מישהו לבקש ממנו הוראות. תוך חמש דקות מצאתי את עצמי מחוץ לעיר, בלי שראיתי אף אדם.
 
בדקתי שוב את המפה והתחלתי לנסוע לאט ולבדוק את שלטי הרחובות. התנחמתי במחשבה שגם אם הייתי פוגש מישהו לא הייתי יודע איך לבטא את שם הרחוב.
 
אחרי כעשרים דקות של שיטוטים ברחובות הצלחתי למצוא את הרחוב ואת הבית. זה היה בית ישן של שתי קומות. הדירה שלי הייתה מס` 4 ובעלת הבית הייתה אמורה לחכות לי שם ולמסור לי את המפתח.
עליתי לדירה מס` 4 וצלצלתי בפעמון, מקווה שגברת כהן – בעלת הבית – עדיין מחכה לי שם ולא התייאשה ממני.
אחרי דקות מספר שמעתי שיעולים וגרירת רגליים מתוך הדירה.
אישה מבוגרת, כבת שישים,  לבושה בחלוק פתחה לי את הדלת והסתכלה עליי במבט שואל.
אחרי רגע של שתיקה שאלתי: "גברת כהן?"
היא הנהנה ועדיין לא אמרה דבר.
 
"אני מוטי מחברת שאב-אבק. אמרו לי ש..." התחלתי לומר, אבל גברת כהן אמרה: " אני לא צריכה שואב אבק!" וסגרה את הדלת.
צלצלתי שוב בפעמון כמה פעמים והיא פתחה שוב ושוב הסתכלה עליי באותו מבט שואל.
"לא באתי למכור לך שואב אבק" – התחלתי להסביר והיא שוב קטעה את דבריי ואמרה: "טוב מאוד – כי אני לא צריכה שואב אבק" וסגרה את הדלת שוב.
זה כבר היה מגוחך.
צלצלתי שוב – צלצול ארוך ועצבני – וכשהיא פתחה את הדלת דחפתי את הרגל פנימה (טריק שלמדתי מהסרטים) ואמרתי מהר: "החברה שכרה בשבילי את הדירה הזאת ממך!"
 
גברת כהן חייכה ושאלה: "אז למה לא אמרת?" היא ביקשה ממני להיכנס.
הדירה הייתה חשוכה אבל לפי הריח הבנתי מיד שגברת כהן לא דייקה כשהיא אמרה שהיא לא צריכה שואב אבק.
בכל מקרה היו לי כמובן שואבי אבק במכונית והחלטתי להשתמש באחד שהיה מיועד להדגמה עוד היום.
גברת כהן הובילה אותי במסדרון ארוך ופתחה את דלת החדר שבקצהו. "זה החדר שלך" היא אמרה והסתובבה ללכת.
 
החדר שלי? "אבל גברת כהן..." אמרתי לגבה. היא הסתובבה אליי שוב ואמרה: "אתה יכול לקרוא לי שרה".
"אבל שרה" – תיקנתי את עצמי – " חשבתי שכל הדירה נשכרה עבורי"
היא צחקה צחוק קצר ואמרה: "לא, רק החדר הזה. אבל עדיף לך ככה. אם היית פה לבד, מי היה מנקה לך? מי היה מבשל?"
תהיתי אם הבישולים שלה טובים כמו הניקיון שלה, אבל לא אמרתי את זה בקול רם.
ביקשתי להשתמש בטלפון והיא שאלה אם זאת שיחה מקומית.
למי אני יכול להתקשר בירוחם? אמרתי לה שזו שיחה לתל-אביב והיא ביקשה שארשום בפנקס קטן שהיא סיפקה לי את התאריך, השעה ומשך השיחה. "כדי שנוכל להתחשבן בסוף החודש".
 
השיחה הייתה קצרה.  המנהל שלי לא הבין מהיכן קיבלתי את הרושם שדירה שלמה תעמוד לרשותי והסביר לי שגברת כהן משכירה חדרים לעובדי החברה כבר שנים רבות ואפשר לסמוך עליה שתהיה אמא שנייה בשבילי.
רשמתי שהשיחה לקחת 2:34 דקות (בערך) וירדתי להביא את התיק שלי מהאוטו.
 
למחרת בבוקר קמתי מלא מרץ: יומי הראשון בעבודה עמד להתחיל.
שרה הכינה לי קפה שחור ופרוסת לחם שחור עם מרגרינה (לא שחורה) וישבה לשתות את הקפה שלה יחד איתי. היא נראתה הרבה יותר צעירה ועירנית ממה שהייתה אתמול בצהרים. הגעתי למסקנה שכנראה הערתי אותה משינה.
אחרי כמה מילות נימוסים על מזג האוויר (גם היום יהיה חם) ועל שנת הלילה (ישנתי מצוין, כי הייתי מאוד עייף) היא שאלה אותי איך אני מתכנן למכור את השואבים.
 
זה לא נשמע לי בעייתי. פשוט תיארתי לעצמי שאלך ברחובות ירוחם מבית לבית, אדפוק על הדלתות ואדגים את שואב האבק. תיארתי לעצמי שבבית אחד משלושה או ארבעה אצליח למכור וכשאכסה את כל ירוחם אעבור לדימונה ואח"כ אולי למצפה.
תהיתי למה היא שואלת והיא הסבירה לי שקודמיי בתפקיד נשברו מהר מאוד לאחר שלא הצליחו למכור אף שואב אבק במשך שבועות.
 
הבנתי שאני צריך אסטרטגיה ואולי אפילו תוכנית.
ביקשתי עוד כוס קפה שחור והתחלתי לחשוב.
 
המשך יבוא כאן.
 
 
והרשומה המומלצת היא – איך שכחתי את יום ההולדת של אמא – של אוהבת את אלתרמן
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

92 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת