00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

"לזכור ולשכוח" - דן בן אמוץ

 

מה עשה אביה של אהובתי במלחמה ההיא?

ברברה הביטה בגופי כאילו היה גופה. הביטה בי כמו שאני מביט בגופי כשאני לבדי. מבט גלוי, אינטימי ופשוט כל כך. לא יכולתי להאמין פתאום שאביה של ברברה היה אולי האיש ששלח את אבי, את אמי, את אחי ואחותי, אל מותם. מתוך הספר "לזכור ולשכוח"

מאת דן בן-אמוץ

אורי לם, צעיר שמשפחתו נספתה בשואה, יוצא לגרמניה לאחר התלבטויות רבות, כדי להסדיר את תשלום הפיצויים שהגיעו לו. הוא פוגש שם במקרה צעירה גרמניה, ברברה שטאל. "אילו ידעתי אז, לפני שהפלגתי למסע הארוך אל עברי, את אשר אני יודע היום, ספק אם הייתי טורח לתבוע פיצויים, וספק אם הדברים שעכשיו איני מוצא מפלט מהם היו נכתבים אי-פעם", נכתב בפתח ספרו של דן בן-אמוץ "לזכור ולשכוח". דן בן-אמוץ נולד בפולין ב-13 באפריל 1924 ונפטר בישראל ב-20 באוקטובר 1989.

ברברה היתה האשה הראשונה שלימדה אותי לא להתבייש בגופי. זה מוזר, הייתי בן 28 כשפגשתי אותה, הייתי, ישנתי, אפילו חייתי במשך ימים אחדים עם נשים אחרות לפניה, ובכל זאת הקפדתי תמיד לכבות את החשמל כאשר פשטתי את בגדיי, ומעולם לא עלה בדעתי להתהלך עירום לעיניה של אשה. אין לי מומים שאני צריך להתבייש בהם (פרט לצלקת שעל זרועי, אבל זה באמת לא נורא), ובכל זאת מיהרתי תמיד ללבוש מכנסיים לפני שקמתי מהמיטה. אני לא יודע למה, עכשיו זה נראה לי ילדותי, כמובן, אבל לפני שפגשתי את ברברה היתה לי תמיד הרגשה של אי-נוחות כשהביטו לרגע בגופי העירום. גם הרגעים הראשונים עם ברברה היו בלתי נוחים, אבל היה בה משהו מיוחד, ששינה את היחס שלי אל גופי. והמופלא ביותר הוא, שאותו "משהו מיוחד" היה בסך הכל מבט, שהרי לא דיברנו כמעט.

אני זוכר שלחשתי באוזנה "גוּד מורנינג" כאשר יצאתי מאחד החלומות, ואני זוכר שהיא הציצה בשעונה וקראה "גוּטן אבאנד" בבהלה. השעה היתה שבע או שמונה, והיא השליכה מעלינו את השמיכה שוב, וכאשר התיישבתי, חזרה למיטה והתיישבה מולי ועיניה זרחו. היא הביטה בגופי כאילו היה זה גופה. היא הביטה בי כמו שאני מביט בגופי כאשר אני נמצא לבדי. זו הפעם הראשונה שראיתי מבט גלוי, אינטימי ופשוט כל כך.

היא בדקה את בהונותיי שניסיתי לשווא לקבור מתחת לשמיכה

היא בחנה מקרוב את הנקבוביות שבעורי, את הנמשים ואת הקמט הדק שמעל בטני. היא העבירה אצבעות מרפרפות על גבי רגליי. היא נגעה באחד העורקים שבשיפולי מותניי. היא בדקה את בהונות רגליי שלשווא ניסיתי לקבור מתחת לשמיכה, והיא הביטה אפילו לשם בסקרנות תמימה, ופתאום באה עלי שלווה שלא ידעתי אותה קודם לכן. מבלי שאמרה דבר הבנתי פתאום לראשונה שאין גוף "יפה" וגוף "לא יפה", וכשמישהו מוצא חן בעיניך (והשד יודע למה), אתה מתחיל להתייחס אל גופו כאילו היה זה גופך. התגלית הפשוטה הזאת הדהימה אותי, ומשונה היה בעיניי שלא הבנתי את הדבר עד הרגע שבו ישבתי עירום מול ברברה. היא הסתכלה בי כאילו לא הייתי נוכח, כאילו היתה בינה לבין עצמה עם גופי, וגם אני התחלתי לאט לאט להביט כך בגופה, וזו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי גוף עירום של אשה מקרוב כל כך. אני זוכר שפעם אחת נפגשו מבטינו וחייכנו. אני חייכתי בהקלה, אבל היא חייכה סתם כך, אולי מפני שאני חייכתי.

היו עוד דברים, שנראו לי שונים וחדשים

ולא רק זה. בלילה ההוא וביום שלאחריו היו עוד דברים, שנראו לי שונים וחדשים. דברים פעוטים, בלתי חשובים אולי, אבל הם ריגשו אותי בראשוניות שבהם. התקלחנו ביחד, למשל. עמדנו בתוך האמבטיה, מוקפים וילון פלסטיק מפוספס, והשתעשענו מתחת למים כמו ילדים, כמו ילדים במשק מתחת לצינור מים ביום שמש. הסתבנו והתגפפנו וצחקנו ופערנו פיות אל גשם המקלחת וליקקנו זה את זה כמו חתולים. ואחר כך, אחרי שהתנגבנו, לא לבשנו בגדים אלא יצאנו לשבת על הספה מול האש, ישבנו חבוקים בחדר החם וגילינו מחדש את גופותינו (...) 

מי היא? חשבתי, מה היא עושה? ממה היא מתקיימת? מה היא רוצה לעשות? מה עשה אביה בזמן המלחמה ומה הוא עושה עכשיו? מה מעסיק אותה? על מה היא חושבת? כונניות עמוסות ספרים, כולם בגרמנית. רבים מהם קראתי בעברית. אחדים קראתי באנגלית. רבלה, שייקספיר, גתה, האחים קרמזוב, המשפט והטירה, סארטר, פסקאל, אוניית המתים - ידידים משכבר הימים שנוטל הייתי לחדרי מספריית ההשאלה בעטיפות של נייר חום. יש לנו איפוא מכרים משותפים. האם היא אהבה כמוני את סטאברוגין? האם גם היא בכתה במיטה בשעת לילה מאוחרת על הלב של דה-אמיציס? וקופרפילד ואדון באום וחמור הזהב ואבא גוריו וסאלינגר ומגילת סן-מיקלה ומדאם בובארי והשקרנית הקטנה של סאקי. כל אלה שעברו בצריף שלי, בבית החינוך, במשק, בטכניון, כל אלה המצפים לי בביתי שעל גבול ירושלים - מקיפים אותה כאן ומביטים אלי בגרמנית מעל המדפים שלה.

"ואס מאכסט-דו?" שמעתי פתאום את קולה מהמטבח, וכבר עמדתי למנות בפניה את שמותיהם של ידינו המשותפים כשלפתע צלצל הטלפון. היא יצאה מהמטבח עירומה, חטפה בדרכה חלוק-בית צהוב, השחילה יד אחת לתוך שרוול והרימה את השפופרת. נטלתי מערימת העתונים והירחונים `שפיגל` עם פרצוף חייכני של קצין הווארמאכט ושמעתי אותה אומרת "כן" ומקשיבה. ואחר כך: "מה זאת אומרת?... אני מתארת לעצמי... ודאי שכן". ושוב הפסקה ארוכה, ופתאום בקול מלא צינה: "יפה מאוד מצידך שאתה אוהב יהודים". את המילה "יהודים" אמרה בלחש כמעט, כשהיא מעיפה בי מבט מתחת לשיערה השמוט. "אז נתראה", אמרה וסגרה את הטלפון, עברתי על פניה, והיא אמרה "מומנט" והרחיפה את שפתיה על כתפי. נטלתי חולצה בחדר-המיטות ולבשתי אותה. מה זאת אומרת יפה מצידו שהוא אוהב יהודים? אל מי היא דיברה? ולמי התכוונה? מתי הספיקה להודיע לכל העולם שהיא פגשה אותי? מה פירושו של הדבר הזה? האם צלצלה לכל ידידיה וסיפרה להם שתפסה יהודי? האם התערבה איתם על התוצאות? כל העניין לא מצא חן בעיניי (...)

חיפשנו את עצמנו ומצאנו זה את זה דומים ואחרים

זה היה לילה ויום שלא היו בהם שעות. ישנו קטעי שינה שמתוכם התעוררנו תוך גיפופים. חיפשנו את עצמנו בחשיכה ובאור ומצאנו זה את זה דומים ואחרים, קרובים ושונים. פלשתי לתוך חלומותיה, והיא היתה איתי בכרם ענבים שמעולם לא הייתי בו. החלומות והמציאות הטשטשו ונתמזגו זה בזה, ושוב איני בטוח אם באמת עשינו בלילה הראשון את כל אותם דברים החוזרים אלי לפעמים בהזיות החמדה שלי. חשבתי שלא נוכל עוד להניע איבר, ובכל זאת, לאחר שינה חטופה, חזרנו שוב לאותם דברים שלא חדלו להשתנות וללבוש צורות חדשות.

כשהאיר השחר עמדנו ליד החלון והסתכלנו בשמיים שהחלו להחוויר, בעצים השחורים ובכביש הרטוב והמבריק. היא עמדה לפני עירומה, ושפתיי מלמלו מילים לא מובנות לתוך צווארה. הכל נראה היה מופלא בעיניי. אני זוכר שחזרתי ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? איך יכול לצמוח דבר כזה מפגישה מקרית כל כך במעלית שנתקעה? אני זוכר שהבאנו שמיכה ונרדמנו על הספה מול האש, וכשהתעוררנו לאחר שעות רבות היתה השעה עשר בלבד ושום דבר לא הפליא אותי עוד. פתאום נראה לי מובן מאליו שאני שוכב ליד ברברה ושהיא לוחשת לתוך אוזני דברים מתוקים ואינטימיים עד כדי צמרמורת. דברים שלא היתה אומרת לי, בוודאי, אילו ידעה שאני מבין כמעט כל מילה היוצאת מפיה. פתאום נדמה היה לי שאני מכיר אותה מזמן ושאנו גרים כבר חודשים רבים, שנים אולי, בדירה הזאת בפרנקפורט עיר מולדתי. האמת, היא שנראתה לי פתאום בלתי מובנת.

כשישבנו לאכול ארוחת בוקר במטבח - ארוחת בוקר שכמוה אוכלים כנראה רק בפרנקפורט - כששתינו קפה בספלים הדקים שלה, לא יכולתי להאמין פתאום שאני הוא אורי לם שנולד בעיר הזאת, ושאביה של ברברה היה אולי האיש אשר שלח את אבי, את אמי, את אחי ואחותי, לשם. לא יכולתי להאמין שהם אינם עוד, ושאני חזרתי הנה כדי לתבוע פיצויים כיורשם היחידי.

לגרד בציפורניים את מה שנחרט בראש

החלטתי לשכוח. מוכרחים לשכוח, איפוא, חזרתי ואמרתי לעצמי. מי שרוצה לחיות ולא לצאת מדעתו, חייב לנסות, חייב להתאמץ, חייב לעשות כל מה שביכולתו כדי לשכוח. לגרד בציפורניים את מה שנחרט בראשך. למחוק את אשר נכתב שם ולכתוב דברים חדשים. לא לשים לב לכאבים, לקלוף לאט לאט את העור המצחין מעל הגוף, לסתום את האף ולהשליך הכל לתוך פח השיכחה, כדי שביום מן הימים ישוב הגוף לחיים ויקרום עור חדש. לשכוח ויהי מה! לעשות מדורה קטנה מאחורי המרפאה ולהעלות באש את ספר הזכרונות, את המכתבים ואת התמונות הנוראות. לזרות את האפר על פני המים וגמרנו! זה לא קיים יותר. זה חדל להיות. לשכוח ודי! אם רצונך לחיות, זאת אומרת. אם רצונך לאכול מבלי להקיא, לישון מבלי להתכסות זיעה קרה ומבלי להעיר את השכנים בצריחות אימה. אם רצונך לעבוד ולעשות משהו בחיים שניתנו לך. שאם לא כן, זהו טירוף מוחלט (מתוך הספר "לזכור ולשכוח").

מתוך הספר "לזכור ולשכוח", מאת דן בן-אמוץ (הוצאת "עמיקם", 1968). באדיבות נעמי בן-אמוץ

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת