00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

מורשת השואה ו...נופים ממטרופולין המוות/דב קולקה

                                                                                                      

איך יכול להיות סיפתח של פוסט על השואה?? רק עם הכנה מראש והתנצלות קלה על אורך הרשומה...

ככל שחולפות השנים הולכים ומתמעטים הניצולים. הדור ששרד את התופת והיה שם בזמן הזוועות הולך ופוחת, ולצאצאים שלהם, ישנה איזו אחריות משפחתית והיסטורית מיוחדת. אני אישית מרגישה את האחריות הזו המוטלת על כתפיי בכל הזדמנות. יש לי צורך לממש אותה. יום השואה זה בדיוק הזמן. נכון שזה בכלל לא אותו דבר כמו לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון, אבל עדיין זה סוג של מורשת. לזכור ולא לשכוח. את החובה לדאוג להעביר את זה הלאה לדורות הבאים. יום השואה לכלל האנשים הוא עוד טקס לאומי שיגרתי לציון ארוע הסטורי. טקס הנצחה לקורבנות השואה. לדור ההמשך זהו חיבור רגשי ועמוק יותר לאלה ששרדו אותה.

אחד הדברים שמציקים לי בנושא ומצליח לזעזע אותי כל פעם מחדש, זה החוסר כבוד כלפי הניצולים. כולנו מופתעים איך זה שניצולי השואה לא מקבלים עד היום את העזרה והיחס שמגיעים להם. אני חושבת ששורש הבעיה נעוץ חזק אי שם עם קום המדינה. אומנם קוראים לו יום השואה והגבורה, אבל כשעלו לארץ לא התקבלה בזרועות פתוחות שארית הפליטה. הם לא התקבלו כאן כגיבורים. נהפוכהו. הישראלים שהיו כאן ושרובם היו צברים לוחמים ופלמחניקים, התייחסו אליהם כאנשים מסכנים וגלותיים, פחדנים, שהלכו כצאן לטבח. אז נכון שהמדינה הכריזה על יום זכרון לקורבנות, וגם נלחמה על קבלת פיצויים למרות חילוקי הדיעות, אך מאז ועד היום לא באמת קיבלו הניצולים את היחס הראוי והנאות. במילים אחרות, את הכבוד!!

כבת דור שני ושלישי לניצולי שואה כתבתי לא אחת בפוסטים שלי על הסבא שלא הכרתי והטיול הטעון רגשית שעשיתי לא לבד בברלין. תזכורת קצרה למי שלא קרא אותם. אבא שלי שנולד בפולין ברח בגיל 7 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לרוסיה, יחד עם משפחתו וארבעת אחיו . אביו ברח עוד קודם ונטש את המשפחה. הם נאלצו להסתתר ביערות מהגרמנים ובהמשך גם מפני הצבא הרוסי. אבא שלי סיפר שאבא שלו נפטר כי הוא קפא בשלג והוא ואחיו נאלצו לשאת את גופתו על סוס ולקבור אותו ביער. עד היום לא ידוע מקום קבורתו.  אבא שלי ומשפחתו  אומנם לא חוו את השואה ולא נלקחו למחנות, אך עברו הרבה מאוד תלאות במשך אותם שנים עד שהסתיימה המלחמה. בשנת 48 הם עלו לארץ. אבא שלי שהיה נער צעיר בן 17 כשהגיע לכאן, ניסה להתערות מהר מאוד בחברה הישראלית ולהיות אחד מהחבר`ה. הוא התגייס מיד לצבא ושם הפך להיות "מורעל". הוא השתתף בכל המלחמות והמבצעים כדי לקבל את הדימוי של הפייטר והגיבור. בתוך תוכו פנימה המשיך לסחוב את הצלקות האמיתיות. את ההשלכות שלהן ספגה המשפחה הקרובה. רק כעבור 35 שנה הכירו בו ובמשפחתו כניצולי שואה, בגלל הטראומה ואובדן החיים הנורמליים באותה תקופה.

סבא שלי מצד אמא שלי הוא ניצול מחנות. הוא יליד רומניה ובזמן המלחמה נלקח לגטו יאסי. לאחריו הועבר למחנה עבודה בכפייה בטרנזיסטריה שבגבול רוסיה. הוא שרד את המחנה, התאחד עם משפחתו ועלה לארץ עם קום המדינה, כשעל זרועו מקועקע מספר על היד, זכר מאותה תקופה נוראה.

עם הסיפור המשפחתי הזה שאני סוחבת איתי, לא מפתיע למה יש לי משיכה לספרי שואה. למרות שאני מבטיחה לעצמי כל פעם מחדש לא לקחת ספר כזה...החודש לא יכולתי לברוח מזה. קיבלתי מההוצאה את "נופים ממטרופולין המוות" של אוטו דב קולקה. כך שהפעם זה לא היה מבחירה...הוא פשוט חולק לכל חברי הקהילה.
הספר הזה לא דומה לאף ספר שאתם מכירים בנושא. הוא לא ספר קריאה סטנדרטי. הוא ספר עיון מחקרי. סוג של מסמך אנושי. יומן מסע של קולקה לתקופת ילדותו במחנה ההשמדה באושוויץ.

                                                             

הסיפור האישי שלו הזכיר לי במידה רבה את זכרונותיו של ויקטור פרנקל מ"האדם מחפש משמעות", אך יחד עם זאת הוא הרבה יותר מטלטל ומצמרר. לי היה קשה לצלוח אותו. זה לא ספר שיכולתי לקרוא בנשימה עצורה. הייתי זקוקה להמון הפסקות קצרות באמצע.

ספר כזה מעלה בי המון תחושות. צער, כאב, פחד, שנאה והמון עצב. המחבר היטיב לתאר את כל אותן תחושות. רגע אחד הוא מתאר ממרום גילו את חווית ההשפלה  ..."עמודי הבטון עמדו גאים וזקופים בזמן שבמחנה היו דחוסים טורים של אנשים כנמלים"...וברגע אחר חוזר להיות בן 10 כשהוא מתאר את הפרידה מאמו במחנה בירקנאו כאשר נלקחה למחנה אחר.""אימא לא הסבה את ראשה, ויצאה משם, ונעלמה. ההסבר הפשוט שהיה לי שאם הייתה מסבה את ראשה לא הייתה עומדת בטירוף האימה הזאת, בכאב הנורא, בידיעה שהיא משאירה אותנו שם בתוך החוקיות הגדולה הזאת שאין יוצא ממנה."   

קטעי הזכרונות של המחבר יחד עם התיאורים הקשים וסיפורי הזוועות מהמחנות, הזכירו לי פתאום את סבא שלי והעלו בי געגועים חזקים אליו. מעין רצון עז לפגוש אותו ולו עוד פעת אחת ויחידה רק כדי לשמוע מפיו על החוויות האישיות שעבר, שכל כך הקפיד להסתיר מהמשפחה. את המעט שידענו שמענו רק מאמא שלי.
היומן מסע של קולקה היווה עבורי מעין מסע פרטי לפולין, מסע שמעולם לא יצאתי אליו. כבר שנים שאני מתכננת לנסוע לשם ומשום מה זה אף פעם לא יוצא. וזה לא מקרי. המטען הנפשי הכבד שמתלווה אל זה, גורם לי לדחות את הנסיעה בכל פעם בשל תירוץ אחר. גם ככה רובץ עלי כובד משפחתי לא קטן...אבל כנראה שבכל זאת משהו פנימי מייסר אותי. אז הספר הזה של קולקה בא ועושה את העבודה.

הזכרונות והתיאורים של המחבר בספר הופכים אותו למסמך אנושי בעל ערך רב. לקרוא את הספר הזה אחרי חג החירות וכמה ימים לפני יום השואה, מקבל משנה תוקף ומזכיר לנו כמה חשוב שיש לנו מדינה עצמאית ואנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמור עליה.

אני חייבת לציין נקודה חשובה שכדאי לקחת אותה בחשבון למי שמחליט לקרוא את הספר הזה. פרופ` דב קולקה הוא הסטוריון שתחום התמחותו הוא חקר האנטישמיות, תולדות היהודים בגרמניה וחקר השואה. על כן הספר כתוב בשפה מחקרית עם מושגים "מקצועיים" ושפה גבוהה מדי, שאני אישית חייבת להודות שלא הבנתי את כולה. היו הרבה משפטים שלא הצלחתי לרדת לעומקם. אומנם הנאה זו לא המילה המדוייקת פה, אבל לי זה פגם קצת בחווית הקריאה שלי.  

בכל אופן, הספר הזה לדעתי הוא ספר חובה לכל יהודי בכל מקום בעולם ולא רק לאלה שחיים כאן. כשיש כל כך הרבה אויבים מסביבנו ומכחישי שואה רבים שמחפשים להשמידנו. אם זה היה תלוי בי גם הייתי דואגת שהוא יכנס כספר לימוד חובה בבתי הספר לכל תלמידי התיכון, ולא רק לפני המסעות לפולין. קריאה בספר כזה היא עוצמתית ומטלטלת אבל נחוצה, ולו רק כי בעוד כמה שנים כבר לא יהיו לנו עדויות ממקור ראשון בכלל.

ספר חובה!!

 



 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

39 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת