00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

כולם מדברים על חרות

 

 

הבקר חיפשתי תמונה שתתאר את תחושותי האישיות כלפי המילה חרות ותתאים לי לסטטוס עדכני בפייסבוק. ומצאתי את הציטוט שכבש אותי באחת: "נולדת מקורי אל תמות עותק". לא הצלחתי לאתר את החכם שהגה את האמירה השנונה, אך יכולתי להזדהות איתה עד מאוד.  

 

 

נזכרתי בספר החכם של דון מיגל רואיס - ארבע ההסכמות.  הספר העוסק בעולם אליו אנו נולדים מבלי שתהיה לנו את האופציה או היכולת לחלום ולבחור אחרת. בהיוולדינו אנו מגיחים אל אותו עולם בו מלמדים אותנו קודמינו, הורינו, מורינו... לחלום בדיוק באופן שהחברה לתוכה הגענו, חולמת.  ברור איפוא שמיום לידתנו, נלקחות מאיתנו כל אותן הזדמנויות בסיסיות לבחור דת, שפה, אמונה, ערכי מוסר וכל המשתמע מהם. אנו הופכים להיות ילדים מאולפים בדיוק כמו שמאלפים בעל חי: כלב או חתול. ככל שהשתמשו כלפינו בשיטת "השכר ועונשו", העניקו לנו פרסים, שבחים, תעודות, חיזוקים ושכדגמתם כאשר פעלנו לפי הדרישות והכללים, יכולנו לחוש נפלא יותר, בשעה שבעצם אנו עושים ומתנהלים אך ורק על פי הרצון או החלום החיצוני המכתיב לנו כיצד אנו אמורים להגיב ולהיות... ובכדי שנרצה את מי שעומד שם מעלינו אנו גם מתחילים להעמיד פנים ולשכנע את עצמו במה שאנחנו, גם אם אנחנו לא בדיוק שכאלו...

מתסתבך לא כן?  

מה שקורה לנו בעצם, וגם אם לא נודה. אנו גדלים להיות העתק של כל אותן אמונות, התנהגויות, פחדים ומחשבות של הורינו, של החברה, של הקהילה וכמובן של הדת.  אני זוכרת את אותו שלב שכבר לא הייתי זקוקה יותר לאילוף החיצוני. גם כאשר לא הייתי מודעת לכך בזמן אמת, הבנתי שאבדו נטיותי הטבעיות והפכתי כמו רבים לפני ואחרי לתבנית יצוקה של דפוסים כמי שיודעת כבר לאלף את עצמה. להעניש ולתגמל בהתאם לחוקים הלא כתובים.

גם אם לא נכיר במציאות, אנו מסתתרים מאחרי מגוון אינסופי של מסכות חברתיות ואחרות, נרתעים מהרגע בו יחשפו בנו את האמת העירומה לפיה אנו ממש לא מה שאנו מתיימרים להציג או להיות. אנו מרחיקים לכת עד שאנו פוגעים בעצמנו ולו כדי לרצות את זולתינו. מבקרים, שופטים וכן...  גם מתעללים! 

היום המודעות של יותר ויותר אנשים בחברה, כמו גם שלי, קוראת תגר . יותר אנשים אוזרים אומץ ויוצאים כנגד ההסכמות של עצמם תוך שהם יודעים שהבחירה להאמין בהם לא היתה שלהם אלא התרכזה בהסכמה להם. ושגם בהסכמה טמונה עוצמה בלתי מוגבלת . אנשים קמים ועושים מעשה. אינם ממכימים להיות אותו עותק אליו מנתבים אותם מרגע היוולדם. יוצאים להליכי ריפוי, לומדים להרגיש, לנשום, להתנגד לדפוסים הישנים ולאמץ חיים אחרים תחתם. 

וכאשר כולם מדברים על חירות מוטב היה שנסכים בתוך עצמנו להיות שכאלו. להיות בני חורין אמיתיים ולא רק בשבעת ימי החג הזה. להיות בני חורין בגוף, בנפש ובעיקר ברגש. 

קו לא דמיוני עובר בין חופש לחירות. הקו הזה הוא המקום הכי משמעותי שאני ואולי נוספים שכמותי אמורים להיות בו בעלי חירות אמיתית. בעודנו בעלי החופש להסכים להיות, להסכים להרגיש באמת מבלי לברוח שוב ושוב מהרגש. להסכים לכעוס, להסכים לכאוב, להסכים לפחוד, להסכים להתבלבל. להסכים להיות חופשי. להסכים לחיות ללא מסכות ומגננות. כי החיים האמיתיים הם  כאן ועכשיו - ברגש!  גם כאשר המילה היא בעלת כוח עצום.

שמרו על המקור התרחקו מהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו.

לכו עם הרגשות וההרגשות שלכם פנימה. תפסיקו לשפוט ולבקר ולהלקות עצמכם בשביל אותו חלום חיצוני שהסביבה החליטה להטיל עלינו ברגע שהגיענו לכאן.  תבטחו בעצמכם ובבחירות הנכונות שלכם. הקשיבו ללב. קיימו תקשורת ברורה ללא הנחות ובעיקר עשו כמיטב יכולתכם באותו רגע נתון. 

בחג הזה אני חופשיה מנקיפות מצפון ומהצורך לתרץ... לומדת לדבר מהרגש ולא מהראש. לא רוצה להיות עוד עותק... 

מאחלת חג חירות להרגשות של כולנו.

נ.ב. תודה לדון מיגל רואיס על ההשראה. 

 

 תודה שהגעתם לכאן והכרתם עוד חלק ממני. אשמח ויותר כשתגיבו. 

מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שלי 

  שלכם תפו     

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת