00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיול בעיר

העברת המידע לבלוג חדש
הרשאה לשימוש במידע
המידע והתמונות שבאתר מיועדים לשימושם של כל אוהבי ידיעת ארץ ישראל ותולדותיה

המידע והתמונות שבאתר נועדו להנאתם של אוהבי ידיעת ארץ ישראל ותולדותיה. קוראים המעוניינים בכך רשאים לשכפל את המידע ולעשות בו שימוש (לא מסחרי) כאוות נפשם.

 

כל שאני מבקש בתמורה הוא להוסיף, בצמוד לתמונה או למאמר, הפניה אל הרשומה בבלוג ממנה נלקחו הדברים, וזאת על מנת להפיץ ברבים את הידיעה על דבר קיומו.

מוישה דודל

משה דוד הכהן פלמר, או "מוישה דודל" כפי שהיה ידוע לאנשי ראשון לציון, היה אדם מיוחד במינו שדמותו נחקקה בזיכרונם של אנשי ראשון והתקבעה במסורת המקומית. לאחרונה הוצב בראשון לציון פסל רחוב המנציח אותו (ראה בקישור הבא).

 

בתמונה שצולמה בשנת 1966 על ידי הגב` ניצה וולפנזון ניתן להתרשם מן האיש קטן הקומה. מוישה דודל מצולם ברחוב הרצל, על רקע התחנה המרכזית הישנה של ראשון לציון.

 

 

 

 

שמעון כהן הוא נין של זאב אברמוביץ, אחד ממייסדי ראשון לציון. הוא מוזיקאי מוערך, מעבד, מלחין, מנצח, פסנתרן ומלמד באוניברסיטת תל אביב. כמי שגדל בראשון לציון, תיאר שמעון כהן במאמר המצורף את דמותו המורכבת והמיוחדת של מוישה דודל:

 

בפינה, בקצה השוק הייתה לפריידה פלמר חנות למכירת עופות. קשה להגיד עליה שהייתה אישה יפה, קומתה נמוכה, ידיה היו תמיד מלוכלכות וציפורניה הארוכות  הפחידו אותנו, הילדים, פחד מוות.  

 

בעלה היה יליד אנגליה וכשנפטר נפל עול הפרנסה עליה. היו לה שני ילדים, כשהצעיר ביניהם משה דוד, נולד נכה וכשהתחיל ללכת, היה הולך, מדדה ומתנדנד מצד לצד כברווז ודבק בו השם מוישה דודל. 

 

פריידה הייתה אישה הגונה.  לא גידפה ולא קיללה וכשהייתה מתרגזת הייתה ממררת בבכי. 

 

לימים, נשלח משה דוד לישיבה בירושלים, וכשחזר עזר לאימו בכל הקשור בחנות. הוא היה לוקח את העופות לשחיטה ולמריטה, והיה מביא ללקוחות את העופות הנקיים לביתם, והם היו מכבדים אותו במאכל ומשקה, בתוספת תשר.

 

לפיקחותו ושנינותו של מוישה יצא מזמן שם;  כשהתפלפלו עימו  בדברי תורה, יצא מכל  ויכוח  כשידו על העליונה. אסור היה לבוא איתו כדי ויכוח על חזן זה או אחר כי אין כמשה דוד הכוהן פלמר בכל העולם כולו,  היודע ומבין בחזנות ומעל הכל בחזנים למיניהם.

 

הוא היה  מבין גדול בכדורגל. ידע מעלתה וחסרונה של כל קבוצה. הכיר כל שחקן ושחקן ולא חסך את שבט לשונו כאשר קבוצה הפסידה וכל ויכוח בנושא כדורגל היה מגיע לטונים עד לב השמים.

     

עבורנו אנשי ראשון, הוא היווה את תוכנית הבידור של ערב שבת, בעת שהיינו מסבים לקידוש וסעודת השבת, היה מוישה דודל צועד מבית הכנסת הגדול במורד רחוב רוטשילד שר ומסלסל בקולו הערב את מיטב פרקי החזנות כ"עקביא בן מהללאל","אלו דברים" ו-"שיבנה בית המקדש" ומה לא? הייתה זו תפילה של טעם וניגון נהדר מעין כמוהו!

 

מיום שמתה עליו אימו, פריידה, ניטלה השמחה ממנו והחל מוכר עיתונים לפרנסתו. נתן בכוס עינו ולא אחת בא כדי ביזוי בדברים שהשתיקה יפה להם, עד שנפל למשכב וידידים הבהילוהו לבית החולים, שם נדהמו הרופאים והאחיות לזרם הבלתי פוסק של המבקרים ובראשם ראש העיר חננייה גיבשטיין, שבאו לשאול לשלומו ולסעוד אותו בחוליו.

 

כשהחלים חזר למכור עיתונים. רגליו בקושי נשמעו לו, עיניו כהו ואפו נטף. מכר את עיתוני הערב וגבה עבורם מחיר משולש, וכשאדם שלא הכירו שילשל לידיו שטר בן חמישים שקלים וציפה לעודף וניסה להוכיח למוישה באותות ובמופתים שהמחיר הוא עשרה שקלים, מיד ענתה הלשון החדה – "אתה מאמין לכל מה שכתוב בעיתון".   

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

הצעה לקריאה נוספת
הנצפות ביותר
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל משה רימר אלא אם צויין אחרת