1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

שואבי אבק בדרכים

אי שם בשנות התשעים של המאה שעברה השתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה כדי לממן לעצמי – כמו כולם – את הטיול הגדול ליוגוסלביה ואת הלימודים באוניברסיטה (בי.איי כללי ויחסים בינלאומיים – משהו ממשי שאפשר לחיות ממנו אחר כך).
 
איזה עבודה כבר יכול למצוא בחור צעיר שכל הידע המקצועי שלו קשור איכשהו לגירוז טנקים והעברת חוטר בגודל של עץ קטן?
המשרות שהתאימו לי בעיתונים היו בעיקר של שליחים (היה לי רישיון לטוסטוס) אבל משום מה המקצוע לא קרץ לי.
רבצתי בבית הוריי ולאט לאט התרגלתי לשגרת האבטלה, או בעצם הבטלה. קמתי בשתים עשרה בצהרים אכלתי ארוחת בוקר מאוחרת ולאחר מכן הייתי יוצא לסיבוב בטלה בשכונה.
 
אחרי כמה שבועות אמא התחילה להציק לי שהגיע הזמן שאמצא עבודה או אירשם ללימודים או אחליף את יעד הטיול למשהו זול יותר – כמו למשל בת-ים.
לא מיהרתי ללמוד, כי לא התגעגעתי לתיכון. גם בבת-ים לא רציתי לבקר. למרות חופי הים הנהדרים שלה שהיו מושא קינאה לכל חולוני מלידה כמוני, רציתי טיול יותר משמעותי (עם סיכוי למשתזפות בעירום בחופים).
לכן כשההצקות של אמא גברו לא נותרה לי ברירה אלא לחפש עבודה ביתר רצינות.
 
ואז, יום אחד, מודעה אחת קרצה לי ממדורי הדרושים: "דרוש סוכן נוסע למכירת שואבי אבק. ניסיון בתחום האבק – יתרון".
אין להכחיש שהיה לי הרבה ניסיון באבק. ביליתי בשבטה למעלה מחצי שנה וגם מחוצה לה אכלתי הרבה אבק (וגם לא מעט חרה – אבל זה כבר לא מהווה יתרון למשרה).
כבר באותו יום התקשרתי למספר הטלפון שהופיע במודעה. הבחורה בצד השני של הקו ביקשה שאגיע למחרת עם קורות חיים ושתי תמונות פספורט לראיון בתל-אביב.
 
רצתי לצלם השכונתי, אבל הוא (שהכיר אותי עוד מכתה א` – בתור מי שצילם את תמונות המחזור שלנו כל שנה) המליץ לי להסתפר ולהתגלח קודם.
מסתבר שחודשים של רביצה בבית לא עשו טוב למראה הפנים שלי. שקלתי לוותר על כל הרעיון (והראיון) אבל אז נזכרתי בקולה של הבחורה. קול עמוק וסקסי, מלא תקווה ומזכיר את ימי התום של בית הספר התיכון.
לא רציתי לאכזב אותה.
ניגשתי לספר ממול – שלא זכר אותי, כי לא ביקרתי אצלו מאז ימי בית הספר היסודי – וביקשתי תספורת קצוצה וגילוח קפדני.
 
מסתבר שבישראל ספרים לא נוהגים לספק שירותי גילוח. זה קצת מוזר, כי בסרטים שראיתי תמיד הספר היה שמח לגלח את הלקוחות ואפילו לעטוף את פניהם במגבות חמות.
הסתפקתי בקיצור וסידור הזקן ואחרי ביקור חוזר אצל הצלם חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב קורות חיים.
 
מה אפשר לכתוב בקורות חיים כאשר עדיין לא היו לי חיים של ממש? נולדתי, גדלתי, הלכתי לבית ספר, שירתתי בצבא, השתחררתי, התבטלתי.
ביקשתי מאמא עזרה בכתיבת קורות החיים. היא מאוד התפלאה לשמוע שעדיין לא עשיתי זאת אחרי חודשים של חיפוש עבודה, אבל שמחה לעזור.
אני שמחתי לגלות שיש לי כישורים כמו עצמאות, ביטחון, עבודת צוות, שמחת חיים ומסירות לעבודה.
הסתבר שגם הייתי חייל מצטיין. אני לא זכרתי את העובדה הזאת, אבל אמא התעקשה שאף אחד לא באמת בודק.
 
התייצבתי לריאיון בג`ינס חדש וחולצה נקייה, מצויד בשלל עצות מאמא ומנסה להסתיר את התרגשותי.
ההתחלה לא בישרה טובות. הופתעתי לגלות כעשרה בחורים צעירים יושבים וממתינים לראיון, כולם אוחזים בקורות החיים ותמונות הפספורט שלהם.
נראה שכולם זומנו לאותה שעה כמוני.
אבל התור התקדם מהר – כל ראיון לקח פחות מעשר דקות. ניסיתי להבין מהבעות הפנים של היוצאים מהראיון איך הוא עבר והאם הם זכו בתפקיד על חשבוני, אבל כולם נשארו בפנים חתומות.
אחרי כשעה הגיע תורי. נכנסתי לחדר הקטן של המראיינת וזכיתי לאכזבה נוספת: הקול העמוק והסקסי היה שייך לאישה כבת שישים. בטלפון היא גרמה לי להיזכר בתיכון, כי קולה הזכיר לי את אילנית שבה הייתי מאוהב בסתר.
המראה שלה דווקא הזכיר לי את המורה דבורה שהייתה מופיעה בסיוטים שלי גם אחרי התיכון.
 
היא שאלה אותי מהם הכישורים שלי למכירת שואבי אבק וסיפרתי לה על האבק בשבטה. להפתעתי היא חייכה בשמחה ושאלה: "אתה מכיר את הנגב?"
ודאי שאני מכיר את הנגב. ביליתי שלוש שנים בנגב.
 
מסתבר שהחברה חיפשה איש מכירות שיסתובב בין ערי הנגב וימכור שם שואבי אבק מדלת לדלת. הנגב הוא הרי מכרה אבק  של ממש!
לא התגעגעתי לנגב אבל גם לא רציתי לחזור הביתה בידיים ריקות.
התנאים היו טובים – דירה שכורה לרשותי בירוחם, רכב חברה צמוד ושכר מינימום + עמלות.
 
שבוע אחר כך כבר הייתי בדרך לירוחם בסובארו 1982 חבוטה שהועמדה לרשותי, מוכן ומזומן להילחם באבק הנגב ולנצח אותו.
 
 
(מבוסס על סיפור אמיתי: באמת השתחררתי מהצבא בשנות התשעים של המאה שעברה. גם היה לי רישיון לטוסטוס. מעבר לזה כל דמיון למציאות הוא מקרי בהחלט. המשך אולי יבוא)
 
לפרק הבא
 
 
והרשומה המומלצת היא – משפחה – לא כל כך מובן מאליו – של ריש עלום השם
 
 
השיר הבא לא לגמרי קשור אבל נזכרתי בו תוך כדי כתיבת הרשומה:

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

122 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת