00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

סדנת כתיבה של המיזנטרופית

16/03/2013

 


אומרים לי מדי פעם "המשפחה שלך יוצאת דופן, קרו בה כל כך הרבה דברים מיוחדים. לנו אין מאגר כזה של סיפורים במשפחה”. אז הרשו לי לומר לכם בוודאות, שיש לכם. לכל עלילה משפחתית שמסופרת מדי פעם, יש פוטנציאל סיפורי מצויין, בתנאי שתציגו אותה מזווית הראיה המיוחדת שלכם.
יצא לי לקרוא כמה וכמה עבודות "שורשים" של ילדי בית ספר. כל אחד מן הסיפורים היה מרתק ורב עניין, גם אם לילדים מסויימים לא היה כלל כישרון כתיבה. כי לדברי אמת יש השפעה כזאת על הקורא.
לרוב אני כותבת סיפורים משפחתיים. אני מתמקדת באירוע מסויים או בכמה אירועים. מאחר שהסיפור אמיתי – אין לו התחלה וסוף טבעיים, כי החיים קרו גם לפני האירוע המסופר והמשיכו אחריהם. השאלה הכי חשובה איפה המספר מחליט "לשים את הרגל" ולקבוע, שמכאן הוא מתחיל ללכת עם הסיפור.
מה מטרתו של הכותב? לעורר את סקרנות הקורא, ולהשאיר אותו בסיפור. לכן, צריך לדעתי להתחיל באירוע דרמטי כמו : "היריה נורתה", “איש זר נקש בדלת". ברור שהקורא צריך לדעת פרטים על הגיבורים כדי להתעניין בנפשות הפועלות. האינפורמציה תבוא מיד בהמשך. נכון שלפי הסדר הטוב היה צריך לספר תחילה מעט על הגיבורים ומניעיהם. אבל אם אתחיל בתיאור הגיבורים הקורא הנבון יגיד "מה איכפת לי מה קרה לחייט הזה, שחי במאה שעברה?"
לדידי, קביעת ההתחלה של הפוסט היא החלק החשוב בכתיבתו. בלילות חסרי השינה, ורובם כאלה, אני כותבת את כל הפוסט בראשי, ומשננת אותו כמו חומר למבחן. אני מנסחת במילים את הקטעים. יש לי את התמונה הכללית ואז אני צריכה להחליט איפה אני "שמה את הרגל”. כי כאמור, זה לאו דווקא המקום בו הסיפור מתחיל כרונולוגית. זה יכול להתבשל משך כמה לילות, אבל ברגע שאני מחליטה היכן מתחיל הסיפור, מצידי הסיפור מוכן להיכתב. ברור שאת סוף הסיפור אני יודעת הרבה קודם, כי סוף הסיפור הוא ליבו ומהותו של הסיפור, הטריגר שעורר אותי לכתוב.
זכור לי במיוחד פוסט על החיים במעברה, לא הייתי סגורה על ההתחלה, הלכתי אחורה עוד ועוד בזמן, במקום להתקרב לאירוע הרצוי, התרחקתי ממנו. כבר היו כ 800 מילים כתובות והרגשתי רע איתן. המשכתי לכתוב "התנים בוכים בלילה, ומי שלא שמע את את בכי התנים בלילה לא מבין בדידות מהי" (בערך) - “אאוריקה!” הנה ההתחלה המיוחלת שלי! ו 800 מילים קודמות נמחקו ללא ייסורי מצפון. למה דווקא מילים אלה? אני חושבת שזו היתה החלטה רגשית רגעית – זה תיאור סימבולי של הרגשת הגיבורים בגוף הפוסט.

תהליך הכתיבה הראשוני הוא מהיר ביותר. סיפור של כ 1800 מילה נכתב במשך כשעה. אז אני רגועה ומרגישה שהעבודה העיקרית מאחוריי. אני יכולה לעזוב את הפוסט אפילו למספר ימים. אז אני חוזרת להגהה. אם נראה כי הכתיבה באה לי מהשרוול זאת רק מראית עין. אני קוראת כל רשומה (ארוכה) לפחות עשרים פעם. בהתחלה מתקנת שגיאות הדפסה, ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה – גם שגיאות כתיב. מנקדת, כי בכתיבה הראשונית אני לא מתעסקת עם פתיחת סוגריים וסגירתם, או במרכאות. אז מתקנת ביטויים, משנה סדר ההתרחשויות, מוסיפה קטע קטן כדי לקשר את הנושא הקודם בצורה חלקה והגיונית לנושא הבא. כאשר הפרטים הללו - שהם טכניים בעיקרם -טופלו, אני מתחילה לטפל "בגימור" של הסיפור. כמו בחליפה טובה, כל תפר צריך להיות במקום, וגם אם נסתכל בחלק הפנימי הוא צריך להיראות נקי ונאה. את זה למדתי מאבי החייט שאמר, שזו שעת היצירה האמיתית. אני מחדדת את הסיפור ומשייפת אותו עוד ועוד. משנה לעיתים מילים למילים גבוהות יותר. זה לא רק כדי להרשים אתכם בשפה שלי: יש לעיתים קטע כמו "לפוצץ לך את הביצים" אם אחרי משפט כזה יבוא איזה ביטוי גבוה בעברית נדירה, או ניב תלמודי, הקונטרסט מפתיע ולא צפוי, וכמובן - יותר מצחיק. אני קוראת שוב ושוב מתקנת ומשנה, עד שאני מגיעה לקריאה חלקה, כאשר לדעתי לא צריך לשנות אפילו פסיק אחד. אז הפוסט מוכן להעלאה. אולי זה נשמע סיזיפי. נכון, זה אורך שעות על שעות, אבל זו ההנאה האמיתית שלי בכתיבה. אם אני מצליחה להצחיק את עצמי, ואני קוראת "תובענית", אני הכי גאה. היו משפטים שצצו לי באמצע הלילה ואני געיתי בצחוק רם, לבד במיטתי בחושך, עד כי הבן התעורר בבהלה ושאל "פוסט?”. והמשפט האחרון גם מבהיר שאין בי טיפת דם פולני.

אני כותבת בדרך כלל על משפחתי. מאחר שהסיפור סגור מכל צדדיו בעבר, ואין לו המשכיות לימינו, יכולה הייתי למעשה לתת שם לכל דמות, לספר על ההקשרים בין הדמויות ולכתוב כביכול סיפור אובייקטיבי. אבל אני מוצאת שלקורא קל יותר להזדהות עם דמויות שבאמת התקיימו ויש ביניהם לבין הכותבת קשר אמיתי. זה נותן אמינות ואותנטיות לסיפור. ובזה הופך אותו חי יותר מדוקומנטציה היסטורית.
כאן יש לדעתי להיזהר ממשפחתיות יתר: אני לא לא אכתוב על סבא וסבתא, דודי והוריי רק ביחוסם אליי. זה יישמע כקטע יומן אינטימי ופרטי ואת מי זה מעניין. אני אציג את הדמות "כסבתי רוז`י" אבל משם ואילך אני אדבר עליה בעיקר כעל רוז`י."לכל איש יש שם". כלומר, מעבר להיותו של בנדי דודי, הוא דמות עצמאית שפועל כפי שהוא רוצה ולא כפי שבא לי.
כדי שהסיפור יהיה אמין, אני יורדת לרמה של תיאורים ספציפיים. למשל, אקדח שיתגלגל לסיפור לא יהיה "אקדח", אלא "אקדח פראבלום גרמני”. כך זכרתי את הסיפור. אבל כיום אני כבר לא בטוחה. אז אני מחפשת בגוגל, לוודא שיש אקדח פראבלום, שהוא אכן מתוצרת גרמניה, ושהוא היה כבר קיים בשנים עליהן אני מספרת.
לא אגזים לומר שאני עושה "תחקיר" לפני הכתיבה, אבל בהחלט בודקת פרטים כאלה כדי לא לקבל תגובות תיקון, שמאד מביישות אותי. כשהלן בסיפור נוסעת לאמה שגרה בעיר רחוקה (עיר ששמה לא זכור לי) אני אפתח מפה של רומניה ואמצא לי עיר אמיתית.
או, כשכתבתי פעם כמה מילים על "קול ציון לגולה" בדקתי באיזו שפה שידרה התחנה בתקופה הנדונה.כתבתי פעם על מתאגרף, לפני כן למדתי אילו קטיגוריות יש באיגרוף מקצועי.
אגב, עכשיו כשהארבה שוב עלה על הארץ: אני זוכרת פוסט שכתבתי על החיים באוהל במעברה. זכרתי מכת ארבה, וכשיצאנו מן האוהל היינו צריכים לפתוח "מסך דמיוני "עם שתי הידיים כדי שאפשר יהיה לעבור בין הנחילים. בדקתי באילו שנים הייתה בארץ מכת ארבה, כדי לאמת את הזיכרון. מצאתי את רישומי השנים שבהם הייתה פלישת ארבה לארץ. מאחר שהשנים הרלבנטיות מבחינתי לא צויינו שם, בחרתי להוציא את הקטע על הארבה מן הסיפור. אני יודעת שלקורא לא ממש איכפת אם האקדח היה פראבלום, ואם הארבה באמת שרץ בארץ. אבל פרטים כאלה, בעיקר אם הם בדוקים נותנים אמינות לסיפור.
עכשיו אינני רוצה שתחשבו שיש לי משנה סדורה איך צריך לכתוב. לא למדתי את זה אף פעם, לא הייתי בסדנאות כתיבה, אני למדתי מה המשנה שלי תוך כדי כתיבה.

בכתיבתי אני נמנעת מלהרחיב בתיאורי רגש. אני מסתייגת מאד מסיפורים רגשניים, הם נראים לי קיטשיים, ואפילו סוג של רמייה: מאד קל לדבר לליבו של הקורא, ולהשיג את האמפטיה שלו ואת חיבתו. אני לא רוצה להתגנב בעקיפין ללב הקורא. אני רוצה "להתכתב" איתו ברמה האינטלקטואלית, אני רוצה לעבור דרך פריזמת ההיגיון והשכל שלו.
את קוצר ידי אני מתארת כאן. כי ברור שיש כותבים (שאלוהים חנן אותם), שנוגעים ברגש ללא רגשנות, בצורה עניינית, מבלי להתבכיין ולייבב, ובכל זאת שורפים לך את הלב. אבל בגלל זה הם "טולסטוי" או "בלזאק". ואני, נבאך, בלוגרית בתפוז.

מדי פעם אני קוראת מאמר של סופר זה או אחר שקורא למאמר שלו "סדנת כתיבה של.. “ לצערי, לא למדתי שם כלום. כולנו כאן בבלוגיה כבר הרבה מעבר לרמה הזאת.
בעיקרון, אני לא מאמינה להבטחות בסדנאות הללו, שכל אחד יידע לכתוב אם רק יתאמן בכך בלימודיו בסדנה.
נכון, כל אחד יכול ללמוד לכתוב ברמה של ילד בעבודת "השורשים", ולעורר עניין ואפילו התרגשות. אבל כדי לכתוב באופן סדיר, אפילו רק בבלוג, הכותב צריך כישרון. האם הכישרון "מולד"? קרוב לוודאי שכן, אבל קריאה של אלפי אלפי ספרים למן הילדות ואילך מחדדת את הכישרון הטבעי, הן ברמת השפה והן ברמת האינטלגנציה.
לגבי חוש הומור, לי לפחות אין ספק שהוא מולד. אי אפשר ללמוד את זה. זה סוג של הסתכלות אחרת על העולם. יש כאלה שמבינים הומור ויכולים לייצר אותו. יש המבינים הומור אך אינם יכולים לייצר אותו. הכי נוראים לטעמי הללו, שלא מבינים כלל הומור. אתה מנסה להצחיק אותם והם מגיבים במלוא הרצינות. אני פוחדת מהם! בחיי. כי לי ההומור הוא לא רק הנאה גדולה, אלא גם מגן וחוצץ יעיל מפגעי העולם.

אני לא יודעת אם יש טכניקה מובנית איך לייצר הומור. אני יודעת בבירור,שכמו בבדיחה טובה, המשפט צריך להיגמר באופן שונה ממה שהקורא מצפה. קשה ליזום את זה מראש, "עולים" על זה תוך כדי כתיבה. למשל "הבוקר השכמתי קום בשעה שתים-עשרה". אגב, הקורא שאינו מבין הומור מגיב " אם קמת בשעה שתים עשרה, לא השכמת!”
לעיתים אני משתמשת בשתי שלילות במשפט (פעמיים "לא") שהופכים כמובן את המשפט על פיו לחיוב, והרי הוא מבטא את ההיפך ממה שנראה בקריאה ראשונה. (כן, כמו במתמטיקה). אני אוהבת שהקורא חושב בליבו "מה לעזאזל היא כתבה פה?” קורא שוב, מבין וצוחק.
אגב, לבני משפחתי, שכולם בעלי הומור משלהם, יש ציפיות גבוהות מדי. כשהם קוראים פוסטים שלי בנוכחותי, אני לא מסירה מהם את מבטי. האם יצחקו? ואני אומרת לכם, שהם ברישעותם, ממש נלחמים בחיוך שרוצה להפציע על שפתותיהם, שומרים על רצינות גמורה ובסוף הם אומרים לי "לא מצחיק". אני לא שומרת טינה ולא נעלבת מהם. וכשאני חוזרת לדבר איתם אחרי חצי שנה, אני לא מזכירה יותר את הנושא.

אני רוצה לסגור כאן מעגל. אחזור איפוא לתחילת הפוסט הזה, בו כזכור טוענים חלק מהקוראים כי דרכי קלה עקב ההתרחשויות יוצאות הדופן במשפחתי. האמנם? בואו נבחן את זה. נדגום את תחילת הרשומה הקודמת שלי ("יריות, פיצוצים......."). אני אשחזר אותה כפי שסופרה במשפחתי:
"הידיד של סבתא שיחק באקדח פראבלום ואמר שאין לה מה לדאוג כי האקדח לא טעון. והוא לחץ על ההדק. אבל האקדח כן היה טעון, ונפלט לו כדור, ורק במזל סבתא לא נהרגה”.

לו הפוסט היה נכתב כך, למי באמת היה איכפת אם סבתא רוז`י חיה או מתה?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

101 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת