00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

לאן שלא תלכי

 

בבקר כשנכנסנו מחייכים "למרכז ליאה ארד" עמוסי כל טוב, מציצים במטעמים שכל אחד מאיתנו הביא עימו ליום שהתחיל באופן ברור והסתיים ממש אחרת... לא ידענו שלא נרעב, שלא יהיה זמן לאכול וגם לא לחשוב על אוכל.

"הבקר טוב" של ליאה הקפיץ אותנו לצלילי השיר של שירי מיימון "לאן שלא תלכי".  נתתי לעצמי את הדרור להיות וכבר ניסיתי לנתח בתוכי את משמעותן של המילים.

9:30 בבקר קבוצת מבוגרים ללא תחפושות של פורים ועם "מסכות של החיים",  מפזזים מבלי לדעת להיכן יוביל היום... 

 

כשהתיישבנו החלה העבודה האמיתית...  מבחינתי, המסע שאמור לחבר את השלושה: הבנה (ראש), הפנמה (גוף) ישום (תהליך) יצא באותו רגע לדרך. התובנות באשר לגוף נפש התחילו לחלחל. התחלתי לשאול את הכאב הספציפי מה לא עשיתי בסדר? מה אני צריכה עוד לעשות כדי שניפרד. יותר מידי זמן הוא "יושב אצלי" ואם להודות בזכותו או בגללו הגעתי למסע הזה אל עצמי.

כמי שמאמינה בתהליכים מסוג זה ידעתי ואני מאמינה עדיין שכאן מקומו של המענה הנכון. לחיות תחת מסכות ונסיונות שכנוע עצמיים זה כבר לא מה שאני רוצה ולא מסכימה.  כשאני מדברת על תקיעות- זה בדיוק המצב שאני מרמזת לו. 

כולנו יודעים לנשום. אז מה? האם אנו גם יודעים לנשום נכון? נשימה נכונה היא כלי ריפוי חשוב ומהווה חלק חשוב בשחרור הגוף מלחצים. עם השנים נסיבות חיינו מביאות לכך שנפתח הרגלי נשימה בלתי מספקים. בכל מקום שאנו עוצרים את הנשימה, שם אנו עוצרים את החיים שלנו... אמרה ליאה. ולי זה נשמע ממש לא טוב.

כשתירגלנו את תהליך הנשימה הנכונה חשבתי כל העת על הדרך שאוכל להפוך את הנשימה הנכונה לחלק מאורח חיי. לעשותה טבעית ובכך ליישם את האימרה: כגודל הנשימה כך גודל הנוכחות שלנו בחיים. כמה עמוק שננשום כך נהיה עמוק בתוך החיים! בחרתי להאמין. 

עברנו להתבונן בעצמנו. משום מה למרבתינו קשה היה לזכור או לציין את השיגינו בחיים. לא את הגדולים ובטח שלא את הקטנים. חשבתי לעצמי שהעזתי מעט יותר והצלחתי לציין כמה מהם. הרגשתי שאני במקום טוב יחסית לעצמי . הנטיה הבלתי נגמרת של מרביתנו לחפש, לראות, להאיר את הלא טוב, מקבלת את המקום ואת הפוקוס של חיינו וכדי להתקדם מוטב לנו שנראה מה- "כן" לא מה "לא".

גולת היום המיוחד הזה היתה הפעילות שהתחילה בדמיון מודרך עמוק. נדדנו דרך המקום הבטוח שלנו אל מחוזות הילדות. ההחלטיות  שלי באשר ל"מקום הבטוח" מיקדה אותי מאוד.  שמרתי על דרכות לצד רכות. התמסרתי להנחיות ברעב רגשי ובסקרנות. תמונת בית ילדותי. אותו בית שאני שבה ויוצאת ממנו כבר 54 שנה ויותר היתה ברורה ומוחלטת. גם אם הוזזו קירות או נוספו חדרים, בית ילדותי ניצב עדיין. זהו בית הורי שיחיו, והוא השורשים הכי חזקים והכי משמעותיים בכל יום בחיי.

אלא שתחושות הביטחון התחילו להתערער כשההנחיות הציבו אותנו מול דילמות ובקשו תשובות להזדקקות ותסכולים שנותרו עדיין ללא מענה. אירועים שפערו בבשרנו פצע פיזי או נפשי ונשארו שם פתוחים ללא מזור ומרפא. 

כשחזרנו ל"כאן ועכשיו" התחילו הקשיים. היו גם דמעות של כאב, של תסכול והמון שאלות שהתשובות להן לא תגענה היום ובטח שללא השינוי אלא אם כן נבחר בשלישי מתוך הרצף של :  הבנה, הפנמה, יישום . 

התובנות באשר לרגשות של שייכות ולרגשות בכלל, לא היו קלות לי כלל ועיקר. גם אם מהצד זה נשמע כמו בלתי אפשרי. בתהליך כל כך עמוק לתוך הנפש פנימה הבלבול שלי היה ועדיין רב. שכאשר סוגרים רגש אחד סוגרים את הרגשות האחרים באותה העת. כאשר סוגרים עצב סוגרים גם את השמחה. כאשר סוגרים את הרגש בפני הכעס (מפנימים) סוגרים גם את תחושת האהבה. ואם לא עושים עם כל זה "עבודה" מעבירים את זה הלאה לדור הבא.. (העברה בינדורית מדור לדור*).  

השעות נקפו ולא זזנו מהמזרנים, כוסות מים וטישו נדדו בתוך החדר המחשיך משקיעת השמש לקראת שבת. השעונים והניידים לא היו בזוית העיין ואיש גם לא התעניין בהם וגם לא הטה אוזן לבטן המקרקרת. עוד מעט מדליקים נרות שבת ואנו טרם הכנסנו דבר מה לפינו. תה וקפה היו התחליף ואולי גם הבריחה. 

כל משפט שנאמר בחדר קיבל משמעות עמוקה ותשומת לב רבה מצידי. ההבדל המהותי של לאהוב מהלב ולא מהראש, הבחירה לעשות מעשה רגשי ולא פיזי. ההסכמה המוחלטת להרגיש כדי לחיות את החיים ברגש, בחויה ולא רק בראש. להיות שם עד הסוף מבלי לוותר על עצמי ולעצמי. 

 

 

במהלך היום ועדיין חשה בגופי ובתוכי פנימה את ההזדקקות לתהליך הריפוי הזה. לאורך היום המופלא  התקרבתי לשלב הראשון הוא שלב הזיהוי. יודעת שבכדי להגיע לתהליך הריפוי המיוחל יש לחצות את נהר הזהוי, לנקות את המשקעים, להרגיש, לכעוס, לפחד, לחוש תסכול עד לאותו שלב שיגיע  הריפוי המיוחל.

ב 19:00 כשהשבת כבר ירדה על כולם ושקט מוחלט עטף את המקום, עשיתי את דרכי אל הרכב מסוגרת וחושבת. גם כשהגעתי הביתה, התקשתי לשוחח עם מי מבני ביתי. בלילה. נדדה שנתי. כשהשקמתי עם שחר הכנתי קפה ורשמתי את הפוסט הזה. היה מי שתאר את היום המיוחד שלי, הרבה יותר טוב ממני:  "איזה תזמון מדהים, יום ארוך בדיוק לפני פורים. 18 אנשים הולכים להשיל את המסכות, ולחזור אחרת הביתה."  הוא צדק כמו שרק בעל נסיון יכול להיות צודק! (תודה ניר)

שבת טובה. 

 

 

תודה שהגעתם לכאן והכרתם עוד חלק ממני. אשמח ויותר כשתגיבו. 

מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שלי 

  שלכם ואתכם תפו     

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת