00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

ארגו

25/02/2013

במאי: בן אפלק
שחקנים: בן אפלק, בריאן "שובר שורות" קרנסטון, אלן ארקין, ג`ון גודמן
תסריט: כריס טריו (על פי ספריהם של טוני מנדז וג`ושוע ברמן)
ז`אנר: מותחן, דרמה
שנה: 2012

איראן, 1979. אחרי שניסה קצת יותר מדי לשתף פעולה עם האמריקאים והבריטים ולהפוך את המדינה המוסלמית-מסורתית ליותר מערבית, הרודן מוחמד פלהווי מודח בעקבות מהפכה ענקית של האסלאם הקיצוני בארצו, ומוצא מקלט בארה"ב באישורו של הנשיא קרטר. זה מן הסתם מעצבן את האיראנים, והם בתגובה פושטים באכזריות על בית השגרירות האמריקנית בטהרן, ושובים את רוב יושביה. עם זאת, 6 מאנשי השגרירות מצליחים לברוח ומתמקמים בביתו של השגריר הקנדי, שמסכים להסתיר אותם מההמון האיראני שבחוץ. בזמן ששאר אנשי השגרירות מוחזקים כבני ערובה, ה-CIA מגלה על מקום המסתור של השישה שברחו, ומחליט לחלץ אותם בנפרד. לאחר שרעיונות חילוץ רבים עולים לאוויר בלי שאך אחד מהם יהיה פרקטי, טוני מנדז (בן אפלק), מומחה לחילוצים, מציע להעניק לשישה הבורחים זהות של צוות הפקה קנדי של סרט מדע בדיוני עם תפאורה מזרחית-מדברית (מראה אופייני ליצירות מד"ב באותה תקופה, כמו "מלחמת הכוכבים", "כוכב הקופים" ו"חולית") שהגיע לאיראן על מנת לחפש לוקיישנים לצילום הסרט שלהם, "ארגו", ובכך להבהיר לאיראנים שאין להם קשר לשגרירות אמריקה ולהחזיר אותם לביתם. הרעיון, עד כמה שהוא נשמע מטורף, מתקבל על ידי הנהלת ה-CIA, אבל לטוני יש משימה יותר קשה: כדי לגרום לשקר שלו להיראות יותר אמין בעיני האיראנים, הוא חובר למפיק הוליוודי (אלן ארקין) ומעצב אומנותי שהוא משת"פ של הבולשת (ג`ון גודמן) ומתחיל לזייף את קיומו של באמצעות פוסטרים, תסריטים, אומנויות קונספט, שחקנים ואפילו מסיבת עיתונאים - הכל לסרט שלאף אחד אין כוונה להוציא את ההפקה שלו לפועל. ובזמן שכל זה הולך ומתנהל, הזמן באיראן הולך ואוזל, כשמשמרות המהפכה עוברות על הרשימות ועלולים להבחין בששת האנשים החסרים... 

מה שמוזר, הוא שהמעלה הגדולה ביותר של ארגו היא משהו שבכל סרט אחר היה יכול להוות בעיה - הוא פשוט והוא מיושן. בעידן שלנו, כדי שסרט כלשהו באמת יצליח, הוא חייב כלשהו גימיק, התחכמות או משהו חדש ומדושדש לתוכן ולעשייה כדי שאנשים באמת ישימו לב אליו. "ארגו" מתנגד לכל מודרניזציה אפשרית של הסרט, ומחליט לעשות משהו הרבה יותר טיימלס, משהו שיכל בקלות להיווצר באותה מידה בשנות ה-70 או ה-80, שהיו באמת תור הזהב של מותחני ריגול פוליטיים (כמו "שלושת ימי הקונדור", "כל אנשי הנשיא" ודומיהם). "ארגו" זורק כל ניסיון מודרניזציה, תחכום או חידוש מהחלון, ומעדיף להתרכז ביצירת חוויה מתח טהורה עם אווירה עוד יותר טהורה. ותכלס - זה באמת מותח. היום, כשהמושג "מתח" בסרטים מונע מנבלים אכזריים או מסביבה מפחידה, המתח כאן מבוסס אך ורק על סיטואציות פשוטות, אך ריאליסטיות ומלחיצות שמוצגות בצורה אמינה וקלה להתחברות, והנפשות שהשתתפו בהכנת הסרט בהחלט יודעים באיזה אורך לעשות את פתיל המתח, כמה למתוח אותו, מתי להדליק את הניצוץ ומתי לתת לפתיל להישרף (אם בכלל). הקצב של הרגעים האלה הוא לא מהיר וצפוף מדי, ומצד שני לא איטי ודליל מדי, והכמות לא גדולה מדי ולא קטנה, כך שאותן סצינות מצליחות להדביק אותך לקצה המושב פעם אחר פעם בלי בלי להיות מעיק או להגיע משום מקום. פשוט מושלם.

והסרט הזה פשוט עשוי למופת, מכל בחינה אפשרית. בן אפלק מוכיח פה את מה שהוא הוכיח ב"נראתה לאחרונה" - הבחור במאי בחסד. אומנם בניגוד לסרט האחרון שציינתי, אין ב"ארגו" הברקות בימוי כמו שהיו שם, אבל עדיין, עבודת הבימוי של אפלק כאן משוייפת וסולידית. הוא יודע לעשות את הבחירות הנכונות והאפקטיביות ביותר בשביל להעביר את התחושות שלו, ומנהל את הצוות הטכני שלו בצורה הכי טובה שיכולה להיות. בקטעים מסויימים, בשל התחזותה של דמותו של אפלק לבמאי הוליוודי, הוא בעצם מביים ב-2 רבדים: גם בתור הדמות וגם בתור הבמאי - הוא מביים את השחקנים ואת הדמויות שאותם שחקנים מגלמים באותו זמן. זה דבר בהחלט מגניב ומהווה את אחד הקטעים היותר זכירים בסרט. עם זאת, לצערינו, עדיין מקיים את המשפט שאני נוהג לומר עליו בחמש השנים האחרונות, לפיו אם אי פעם הוא חס וחלילה ירצה להתאבד, הוא יצטרך לקפוץ מכשרונו כבמאי לכישרונו כשחקן. אומנם יש פה שיפור ניכר מהופעות קודמות שלו, אבל הוא עדיין נראה כאילו הוא חווה התקף עצירות דווקא בקטעים שלכאורה אמורים לרגש. לעומתו, שאר השחקנים מצויינים, בין אם מדובר בצמד החמוד מאוד של אלן ארקין וג`ון גודמן שמשמשים כהפוגה קומית נהדרת (אבל בשום אופן לא מדובר בהופעה מצדיקה מועמדות לאוסקר מצד ארקין), בבריאן קרנסטון (המוכר לכל מי שצופה בסדרה "שובר שורות" בתור וולטר ווייט, הייזנברג, או אלוהים) שכרגיל מצליח להיות קשוח ומשעשע באותו זמן או בקבוצת השבויים באיראן (מלא שחקנים). כל שחקן פה פשוט נבלע בדמות שהוא אמור לגלם, וזה רק תורם לתחושה הכאילו תעודית של הסרט.
הכוונה ב"תחושה כאילו תעודית", היא שהסרט באמת מרגיש כמו סרט בערוץ ההיסטוריה עם יותר עלילה. הוא לא בדיוק מציג את הדמויות בו כממש אנשים והרגש בו מועט (ועל זה יפורט אחר כך), ובמקום זה הוא מציג לפרטי פרטים את דרכי הפעולה של ה-CIA, של הבירוקרטיה ההוליוודית ושל המצב באיראן באותו זמן באופן מגוון ומרתק. הייתה פה ירידה לפרטים בכל הנוגע לצורת הדיבור של האנשים, להווי של הקבוצות השונות, לתרבות והמנהגים של אותה, וכמובן לפעולה הגדולה שבסוף הסרט, ובסופו של דבר אפשר לחשוב שהסרט נעשה באותה רמת תשוקה לסיפור האמיתי כמו ב"הרשת החברתית" ודומיו. עם זאת, אני אומר "אפשר לחשוב" משום שהסרט לא *כזה* אמיתי כמו שהוא עשוי ומתיימר להיות על פי הקידום שלו. אחרי הסרט הסתבר לי שהרבה מהאירועים שמתוארים בו אינם מה שקרה במציאות (למשל, טוני מנדז האמיתי היה בכלל לטיני, המודיעין הקנדי עזר במבצע לא פחות מהאמריקאי, וחלק מהסצינות שנועדו למתוח לא קרו באמת והושמו בסרט רק כדי שיוכלו להכיל סצינות מתח) - אבל לעזאזל, מה בדיוק אכפת לי? אני תמיד מפריד בין סרט לבין החומר שעליו הוא מבוסס, ובמקרה הזה, אניאכן מפריד בין הסרט לבין האירועים האמיתיים. הסרט יכול לשנות מבחינתי את המציאות כמה שהוא רוצה כל עוד הוא עושה את זה בחן ובצורה שעובדת ולא באופן בוטה (שלום מייקל ביי, אתה יודע שהיפנים לא באמת הפציצו אזרחים בפרל הארבור, כן?). סרט זה סרט והחיים זה החיים.
השחזור שהסרט מבצע לאווירה של שנות ה-80 המוקדמות באיראן ובמערב מספיקה בעצמה בשביל להביא לאפלק ושות` פרס נובל לשלום. פעם חשבתי שתשומות לב לפרטים בשחזורים של תקופות זה משהו שבולט רק בסרטים המתרחשים לכל המוקדם ב-1950, אבל הסרט הזה הוכיח לי שטעיתי. בערך כמו ש"הוגו" עושה בשנות ה-20, "ארגו" פשוט ממסמר את התלבושות, את התסרוקות, את התפאורה של ימים אלו, ומכיוון שהואמ תרחש במקביל גם במערב וגם במדינה מוסלמית מרוחקת, יש פה גיוון עז ומקורי. במיוחד כבשו אותי הסטים והנופים של איראן, שגרמו לי לתהות לעיתים איך לעזאזל בן אפלק השיג אישור כניסה למדינה הזאת, וכל פעם מחדש הייתי צריך להזכיר לעצמי שזה לא אמיתי, או לפחות מצולם במקום שהוא לא באמת איראן. השחזור של העולם ושל האווירה שלו באותם שנים הם בהחלט חלק הארי של הסיבות מדוע הסרט כה מהפנט וסוחף.
ונקודה אחרונה - הפסקול נפלא. גם הקטעים המקוריים שנכתבו עבור הסרט ויש בהם השפעה אוריינטלית מגניבה, וגם הפסקול הלא מקורי, שכולל להיטים מהתקופה כמו "Sultans of Swing" של הדייר סטרייטס או "When the Levee Breaks" של לד זפלין, מה שרק תורם לאווירה.

ביחס לאלה, אין לי יותר מדי תלונות על הסרט. אני מודה, במישור הרגשי, הסרט קצת לוקה. כשחושבים הזה, בעיית הרגש הזאת נובעת מהעובדה שלסרט, תכלס, אין דמויות - כפי שאמרתי, ההצגה הכמעט תיעודית של הסרט, שמתרכזת יותר בסיפור המגניב מאשר באנשים שפעלו בתוך הסיפור הזה, מונעת מכל "דמות" – במיוחד דמותו של אפלק –  להתפתח רגשית לכאן או לכאן, או בעצם לקבל אופי, עומק או כל דבר אחר שיכול לגרום לך להתחבר לדמות עצמה ולא לסיפור שסובב סביבה. ונכון שיש בסרט פאן דרמטי, בעיקר ביחסים בין אפלק לדמויות החטופים, אבל מדובר בדרמה די רגילה ולא חזקה מדי, מה שגורם לסרט להרגיש די תפל. למעשה, לא מדובר בחוסר הרגש ברובו של "החפרפרת" או חוסר הרגש המוחלט של "משחקי שלטון", אבל הרגשתי שאם הוא היה טיפה יותר מרגש הייתי אוהב אותו עוד יותר ממה שאני אוהב אותו עכשיו.  מצד שני, מדובר מלכתכילה בסיפור שלא אורז בתוכו יותר מדי מטען רגשי, אז אני לפחות יכול לשבח אותם שלא ניסו להוסיף אותו באופן מלאכותי.
בנוסף, אחרי הטריילרים הייתי בטוח שהטריילר משלב בין שלושה תת-ז`אנרים שאני נורא אוהב – מותחני ביון, סרט על אנשים מהמערב שנתקעים באמצע מדינה עם תרבות שהם לא רגילים אליה, וקולנוע-על-קולנוע. את שני הראשונים הסרט סיפק גם סיפק, אבל לגבי השלישי, אני טיפונת מאוכזב. יחסית לסרט ששיווק את עצמו כ"אנשי CIA מכינים סרט מזוייף" ולמעשה קרוי על שמו של אותו של מזוייף, ציפיתי לקצת יותר התעסקות בעניין הסרטים. אל תבינו לא נכון, היא בהחלט שם, אבל אני חושב שהסרט היה מרוויח הרבה יותר אם היו מוסיפים עוד 10-15 דקות של מאחורי הקלעים של אי-עשיית הסרט, שבה טוני מנדז מבלה יותר עם הברנ`זה ההוליוודית שלו ורואה כיצד כל החלקים המזוייפים של הסרט מיוצרים. ללא אותן 10-15, אנשים בלי ידע על מקצועות הקולנוע השונים עלולים לתהות כיצד אפשר להכין תלבושות והמון פוסטרים וקונספט ארטס מושקעים תוך כמה ימים בלבד.

אז נכון, "ארגו" הוא לא מבריק ברמות של סרטים כמו "התחלה" או "החפרפרת", אין בו שום קונספט או גימיק שהופך אותו למשהו מיוחד על פני השטח, והדמויות וההתפתחות הרגשית שם בו הם לא משהו שלא ראינו כבר. אבל הוא הוכחה ניצחת שבאומנות הקולנוע אין תמיד צורך להיות מתוחכם יתר על המידה, ושגם מתסריט די סטנדרטי (שימו לב, סטנדרטי, לא "רע") יכול לצאת משהו מרתק, סוחף ואימברסיבי אם שמים אותם תחת הבימוי הנכון, האווירה הנכונה, וצוות השחקנים הנכון. ובגלל כל אלה הופכים את "ארגו" לאחד הסרטים שהכי נהניתי מהם השנה פשוט סרט נפלא בפני עצמו שאני ממליץ עליו בחום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת