00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

השבתה מתוכננת מראש

 

 

אני יושבת לתומי מול הטלביזיה, כי איפה אשב, ולמרבית אי הנוחות, אפי הקטן, שחביב עלי במאד, מתחיל לנטוף. אני מעריכה שזו אינפורמציה שאתם לא ממש זקוקים לה לקיומכם, אבל הטיפול באף נוטף די דומה אצל כולנו. אז הסכיתו לי מכאן בתשומת לב: אני מושיטה יד לעבר קופסת ממחטות הניר, ומתכוונת להוציא דף אחד של ניר. אבל הדף שלי קשור בנפשו לדף הבא, ועל כן היד שלי מוציאה שלא בכוונה שני דפים. והנה גם השלישי חובק את השני, ויוצא אל אויר העולם. עכשיו יש לי שלושה דפים. ומה אעשה? אתחוב שניים בחזרה? זה מסורבל ומעצבן. שעל כן אני מוחטת את אפי, הקטון, אציין שוב, בשלוש ממחטות ניר. ומה אם תחשוק נפשי במגבונים לחים? גם הם שונאי בדידות, ולכן יוצאים בחברותא, שלושה ארבעה דפים.
אתם יודעים את זה, כן? בטח שאתם יודעים.
האם היצרנים לא יודעים את זה? בטח שהם יודעים.
ולמה הם לא מתקנים? כי הם לא רוצים.
אתם מכירים את תחושת אי הנוחות כשאנו מתכוונים לפתוח חבילת אורז, או חבילת שעועים,או חבילת גריסי פנינה? שהרי הם עטופים במהודק בניר שקוף, ללא עודפי ניר באזור הפתיחה. ואז, כשאנו דוחפים מספרים לאזור הפתיחה – מיד יש לנו רבע קילו אורז מפוזר על השיש שאנו זורקים לפח.
אתם יודעים את זה, נכון? בטח שאתם יודעים.
האם יתכן שהיצרנים לא יודעים? בטח שהם יודעים.
ולמה הם לא עושים דבר בנדון? כי הם לא רוצים.
עכשיו נניח שבא לכם לאכול שמנת של תנובה. אבל אפשר גם של יטבתה, אנחנו לא מפלים אף אחד. אם אתה רוצה רק אחד, כבר בסופר אתה מנסה להפריד את השמנת בה חשקת משלוש אחיותיה שאוחזות בה בכל כוחן. ואז אתה מנסה לעשות הפרדה. מכירים את התנועה – להדק שני מכסים זה לזה ולהרחיקם. אהה, אבל אם לא למדת בבי"ס לרפואה להפריד בין תאומים סיאמיים, אין לך שום סיכוי. על כן אתה קונה לפחות שני גביעים אם לא יותר. בבית אתה יותר אמיץ, ועושה את ניתוח ההפרדה בעצבים. אם אתה מצליח להשיג לך גביע שמנת אחד, פעמים רבות הגביע הנוסף מתפוצץ לך על הריצפה. שאז בא ג`וליאן במרוצה, מכניס את שפמותיו בשמנת, לוקק אחת ושתיים וכבר נושא רגליים. ואתה? לוקח סמרטוט ומים, מנגב ריצפה ורגליים, לא רוצה לראות שוב תנובה בעיניים.
אתם מכירים את זה, כן? בטח שאתם מכירים.
האם יתכן שבתנובה וביטבתה לא יודעים על כך? בטח שהם יודעים.
ולמה הם לא עושים דבר בנדון? כי הם לא רוצים.

עכשיו נשאל את השאלה המתבקשת: למה הם לא רוצים? והתשובה אף היא מתבקשת, ולא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש אותה. שהרי מה מטרת כל מפעל? למכור כמה שיותר. ככל שתגמור את תכולת השקית שלך, כן תמהר לקנות את השקית הבאה. ככל שתפוצץ יותר גביעים, כך תמהר לקנות גביעים נוספים. מאחר שהיצרנים לא מוכנים למכור רק לצרכים שלכם (כי מה אם אתם אוכלים רק קילו אורז לשנה?), הם דואגים להקטין את המלאי שלך באובדן והשחתה של חלק מהמוצר. לא רק שאינם רוצים לתקן את המעוות: הם טרחו במיוחד ובכוונת מכוון ל"אובדנים" הקטנים הללו. הרי אנשים לא באמת יתלוננו על חצי כוס שעועים שהתפזרו על השיש ועל הריצפה, ונזרקו לפח. לא מדובר פה בקוויאר.

מסתבר שהתופעה ידועה מאד בחו"ל, בכל סוגי המפעלים. בתכנית "השבתה מתוכננת" בערוץ 8, בחנו כמה מקרים: כשהומצאה נורת החשמל הוקמו מפעלים בכל העולם וייצרו נורות שדלקו 2500 שעות. המפעלים נתקעו עם מלאים גדולים, כי הנורות היו טובות מדי. אי לכך, נבנה בסוד קרטל בינלאומי, אשר בו החליטו כי נורה לא תדלוק יותר 1000 שעות, כדי לעורר את שוק הנורות. מפעלים שחרגו (למעלה) קיבלו קנסות עצומים.
דוגמא נוספת – נשים השתמשו בגרבי משי, שלעיתים לא שרדו לבישה אחת. כאשר הומצא חוט הניילון – תפרו גרביים שאפשר היה להשתמש בהם במשך שנים ללא פגע. בבית החרושת נוכחו שההמצאה טובה מדי. על כן הובהל אותו אדם שהמציא את הגרב העמידה, להחליש את הניילון העמיד כדי שמתח המכירת לא ירד.
הראו בתכנית מדפסת, שהיה חבוי בה שבב, שמטרתו להשבית את המדפסת אחרי הדפסת 1800 דפים, ללא אפשרות תיקון. בכל זאת נמצא משתמש רוסי שבנה תוכנה אשר עקפה את השבב הנ"ל, ואנו ראינו במו עינינו איך המדפסת ששבתה-מתה מזה חודשים חזרה לעבוד באופן חלק.
בתכנית הציגו מקרר חשמלי בן עשרים וחמש שנים, שנוצר במזרח גרמניה. שם לא היתה צריכה המונית, וגם לא התאפשר לאדם פרטי להיות בעל ממון רב. על כן, לא היה שם צורך לדאוג ל"פגות תוקף" של המוצרים, והיצרנים השתדלו מאד לבנות מוצרים בני קיימא שיחזיקו מעמד זמן רב.
המקרר המזרח גרמני בן ה -25 עבד ללא שעבר אי פעם תיקון, והאור שבפנים דלק עם כל פתיחת דלת, למרות שהנורה הראשונית לא הוחלפה מעולם!
אני חושבת שגם אנו מכירים מוצר דומה – זכור לי מקרר אמקור 10 שהורי קנו, והוא שירת אותם ללא קלקולים עד סוף ימיהם. זה כנראה לא יקרה היום.
כי דווקא כאשר הטכנולוגיה כל כך מתקדמת, היצרנים משתמשים בה נגדנו ולא בעדנו.

זכור לי כי לפני שנים רבות בא לביקור בארץ מהנדס מכונות, שגר בארה"ב. הוא היה ישראלי לשעבר, אשר עבד בארץ במשרד הדואר כפי שהתקרא אז. הוא המציא פטנטים רבים, שבתור עובד דואר נרשמו על שם "דואר ישראל”. כאשר המציא את האסימון, הוא קיבל בונוס של 5000 לירות, בעוד הדואר מכר את הידע במיליונים רבים לכל העולם. האיש החליט לעשות לביתו, ירד לארה"ב ושם רשם פטנטים רבים נוספים. הוא גם שימש יועץ למפעלים שונים כיצד להגביר את המכירות, ומפעלים רדפו אחרי שירותיו. בראיון שנערך עימו שאלה אותו הכתבת איך הוא מייעץ למפעלים שהם כלל לא בתחום מומחיותו . האיש ענה שלהגברת מכירות לא צריך שום ידע מקצועי. רק ראש יצירתי. הכתבת איתגרה אותו: בוא נגיד שפונים אליך ממפעל לייצור גפרורים. מה תעשה? תשובתו של האיש ממש שינתה את דעתי על העולם בו אנו חיים. וכך אמר: קופסאות הגפרורים נמכרות באריזות של 20 יחידות. (כך היה אז לפחות). איך אנחנו יודעים כיצד לפתוח כל קופסה? צד אחד שלה חלק ובצד השני יש תווית עם רישום כלשהו. האדם פותח את הקופסה כשהתווית למעלה.
אני הייתי מכניס לכל חבילה של 20 קופסאות גפרורים קופסה אחת שהתווית שלה תהיה הפוכה: כשהאדם יפתח את הקופסה כל הגפרורים ייפלו על הריצפה. מי יטרח לאסוף מן הריצפה גפרורים מפוזרים?
אם היועץ העז להציע הצעות כאלה, אין ספק שהוא ידע שלא יזרקו אותו מהמדרגות, אלא יישלמו לו בעין יפה. אז בעלי המפעלים יודעים, ובהנהלה הבכירה יודעים, ויתכן שאף העובדים יודעים. זה נוצר בכוונת מכוון, כדי להרוויח יותר.
ומי משלם את המחיר? אתה ואני, כמו תמיד.


אני רוצה להקדיש פוסט זה באהבה לידידי היקר עופר D אשר עובד כיועץ ארגוני למפעלים שונים במטרה לפשט את תהליכי הייצור ובכך לחסוך בעלויות ולמכור יותר. מאחר שהוא משתף אותנו מדי פעם בצורת העבודה שלו, חובה להגיד שיש אנשים כמוהו שעובדים קשה, ביושר רב ובהגינות. עופר הוא אחד הבודדים שנותנים לי תקווה לעתיד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

108 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת