1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

האבולוציה הטלפונית – מהומינואיד לאנדרואיד

 
כשאלכסנדר גרהם בל המציא את הטלפון הוא ודאי לא חשב על מה שיקרה לו (לטלפון. אבל אולי גם לבל) בעתיד. השיחה הראשונה שלו לפי האגדה הייתה לעוזרו שהיה בחדר הסמוך ובל אמר לו: "ווטסון, בוא לפה – אני צריך אותך".
לא ידוע מה הייתה תשובתו של ווטסון אבל יש להניח שהיא הייתה קצרה ותכליתית וחשבון הטלפון שלו בסוף החודש לא הפתיע אותו יותר מדי.
 
אני באופן אישי לא הכרתי את בל או את ווטסון. אני נולדתי למציאות שבה היה טלפון כמעט בכל בית. כלומר בכל בית משותף בו גרו למעלה מארבע משפחות היה טלפון לפחות למשפחה אחת.
אנחנו היינו רשומים בתור לטלפון (פעם היה מושג כזה)  במשך כמה שנים עד שכשהייתי בכיתה א` קיבלנו סוף סוף טלפון לבית.
 
זה היה חידוש מדהים. פתאום היינו יכולים לדבר עם סבתא בלי ללכת לטלפון הציבורי (מישהו זוכר את האסימונים בשרוכי הנעליים?) והיא יכלה להתקשר אלינו בלי תיאום מוקדם עם השכנה מלמעלה.
אני מניח שדיברנו בטלפון עם עוד אנשים אבל אני באמת לא זוכר את זה.  לחברים לא התקשרתי כי בין כה פגשתי אותם כל יום בבית הספר או ברחוב אז מה הטעם לדבר איתם בטלפון?
 
כך עברו השנים ובלי שהרגשתי היה טלפון בכל בית. לכולם היה ברור שאפשר להתקשר בטלפון לכל אדם – בתנאי שהוא היה בבית או בעבודה.
בטלוויזיה ראינו לפעמים מישהו מדבר בטלפון מהמכונית. אמרו שבאמריקה זה באמת קורה.
 
ואמריקה הגיעה אלינו אי שם בשנות התשעים המוקדמות. אנשים התחילו לרכוש טלפונים סלולאריים – במשקל חצי קילו, בגודל של חתול ממוצע ועם מזוודה תואמת כדי שאפשר יהיה לקחת אותו לכל מקום.
אבל עם כל החסרונות אפשר היה להתקשר ממנו מכל מקום ולפלאפון באמת הייתה פרסומת קליטה – "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה".
 
הטלפונים הניידים לאט לאט הצטמקו והפכו יותר ויותר פופולאריים. פתאום משפט הפתיחה הנפוץ לשיחות טלפון הפך מ"מה נשמע?" ל-"איפה את/ה?"
אני באופן אישי הצטרפתי למהפכה הסלולארית באיחור מסוים – רק לקראת סוף שנת אלפיים.
כרגיל הייתי קצת מפגר אחרי כולם. התייחסתי לטלפון הנייד כאל מכשיר משני – את רוב השיחות עשיתי מהטלפון בבית (או בעבודה) ורק כשממש לא הייתה ברירה השתמשתי בטלפון הנייד.
"להשתמש" היה כמובן לדבר בו – אז עדיין אף אחד אחר לא חשב על סמסים או על שימושים אחרים בטלפון חוץ מאשר שיחות. הרי זה היה החזון של בל, לא?
תוך זמן קצר כבר לא ידעתי איך אפשר להסתדר בלי טלפון נייד. איך יכולים שני אנשים להיפגש אם אין להם טלפונים צמודים באמצעותם הם יכולים לספר זה לזה היכן הם?
 
בשלב מסוים נכנס הסמס לחיינו. שמעתי שבאמריקה אנשים (בעיקר צעירים) מסמסים במקום לדבר... בעצם זה כנראה היה המשך ישיר להמצאה קצת ישנה יותר – תוכנות המסרים המידיים שפרצו לחיינו כמה שנים קודם. (בעצם זו הייתה ICQ פורצת הדרך). למדנו לתקשר בשורות קצרות ותמציתיות עם שימוש בקיצורי מילים (כמו השםICQ  לדוגמא). אבל זה היה מוגבל רק לאינטרנט – שהיה זמין רק בבית (או לעיתים נדירות בעבודה) וגם זה רק בזמן שהיה מחובר למודם. מה היה טבעי יותר מלהעביר את המסרים האלה למכשיר המחובר לחברינו ברציפות 24 שעות ביממה.
ופתאום כבר לא שאלנו "איפה את/ה?" אלא "ער/ה"?
 
גם בעניין הזה לקח לי קצת זמן להצטרף למהפכה אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מאוד נוח לשלוח הודעה קצרה בכתב במקום להתקשר. ככה אני יודע בוודאות שאני לא מפריע לצד השני ואני לא צריך לדאוג מדחייה. מקסימום לא אקבל תשובה להודעה שלי. ואולי אחרי חמש שעות, באמצע הלילה אתעורר מצפצוף מוכר ואראה את ההודעה : "ער?"
 
השלב הבא מבחינתי היה הטלפונים עם המצלמה. זה דווקא היה רעיון מצוין – מה יכול להיות רע בללכת עם מצלמה לכל מקום ולהנציח את הרגע בלי להתכונן? כמובן שאיכות התמונות הייתה מוטלת בספק, אבל צילמתי.
 
ואז הגיע ה"סמארטפון". זה כבר לא היה רק טלפון אלא מחשב לכל דבר שהוא קטן מספיק כדי לקחת אותו לכל מקום ובנוסף – באופן מפתיע למדי – אפשר גם להתקשר ממנו לטלפונים.
התפעלתי מהרעיון של מסך המגע ומעבר בין תפריטים בהזזת אצבע. יותר מזה התפעלתי מהשליטה של הילדים (כל הילדים) בממשק החדשני הזה.
בכל משפחה שהכרתי בה היה סמארטפון הוא היה שייך לאחד ההורים ושימש את הילדים למשחקים.
אני לא רציתי כזה. לילדים שלי היו מספיק משחקים ואני צריך את הטלפון רק בשביל להתקשר, לשלוח סמסים ומדי פעם לצלם תמונה.
חוץ מזה היה יתרון גדול בטלפון הטיפש. מרגע שצצו הטלפונים החכמים, יכולתי להשאיר את הטלפון שלי גלוי לעין כל על השולחן במסעדה או בעבודה בלי לחשוש שמישהו יגנוב אותו...
 
אבל לא לעולם חוסן. ביוני 2012, באופן בלתי צפוי לחלוטין החליפו לי את הטלפון של העבודה בגלאקסי 3 חדש ונוצץ.
לראשונה בחיי היה לי מכשיר מתקדם וחדיש שאנשים הסתכלו עליו בהבנה ובהערכה. לראשונה לא הייתי מפגר – קיבלתי את הגלאקסי הזה כשהיה עוד חדש מאוד בארץ וכנראה הייתי אחד ממאות האנשים הראשונים שקיבלו אותו.
גם אני הסתכלתי עליו בהערכה, אבל בהתחלה לא בהכרח בהבנה. תוך שבוע-שבועיים למדתי להתקשר ממנו, לענות לשיחות ולשלוח ולקבל סמסים.
למדתי גם לקרוא מיילים, אבל לשלוח היה לי יותר קשה – האצבעות השמנות שלי לא רצו להסתגל למקלדת הוירטואלית על מסך המגע.
 
בהתחלה גם לא רציתי להוריד אפליקציות. עודדתי את הילדים להוריד משחקים כדי שנהיה סוף סוף משפחה נורמאלית, אבל לאט לאט גם אני נשברתי.
אני חושב שהתחלתי מלהוריד את תוכנת הניווט הפופולארית – WAZE. פעם הייתי בודק מפות לפני שיצאתי לדרך והרבה פעמים גם דיווחי תנועה (ברדיו!). היום אני בודק את הדברים במשולב אחרי שאני יוצא לדרך.
(לפעמים השרת לא זמין ואז אני בברוך. מזל שיש לי עוד שתי אפליקציות ניווט על הטלפון!)
 
אח"כ הוספתי שעון מעורר, יומן, משחקי טריוויה, אפליקציה שמראה לי איפה יש מסעדה בסביבה ואפליקציה עוד יותר חשובה שמראה לי איפה יש מסעדה המגישה אוכל טבעוני בסביבה.
וכמובן פייסבוק. אחרת איך אוכל לדעת בזמן אמת שמישהו שהכרתי בתיכון הוסיף תמונה שהוא ראה איפשהו?
 
החיים עם טלפון חכם הם ללא ספק נוחים יותר ממה שהיו בלעדיו. גם קצת יותר מסוכנים – כי הוא דורש ממני יותר תשומת לב בנהיגה (לא, אני לא כותב SMS בנהיגה ובטח לא מיילים, אבל אפילו סתם להתקשר למישהו ממנו דורש יותר תשומת לב מאשר בטלפונים הטיפשים של פעם).
אני עדיין  חושב שאני יכול להסתדר גם בלי הטלפון החכם שלי, אבל אני מניח שעוד כמה חודשים כבר לא אוכל להבין איך חייתי בלעדיו.
 
ואז ודאי יופיע החידוש הבא.
מה הוא יהיה? אין לי מושג. אבל אני בטוח בשני דברים: האחד הוא שכשהחידוש הזה יופיע הוא ייראה לי מיותר. השני הוא שזמן קצר אחר כך לא אבין איך הסתדרתי בלעדיו.
 
 
והרשומה המומלצת היא - האור שבקצה המסדרון - בבלוג של B a 7 r a K
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

93 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת