00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

פולניות זה לא מוצא זו מנטאליות- כתבה ראשונה בסדרה

כל ילד עושה בית ספר להוריו בשביל זה הרי הבאנו אותם לעולם. כדי שנתפתח ונשתדרג, כדי לקבל מראות משקפות למי ומה שהיננו. לכל ילד במשפחה שני הורים שונים לחלוטין וכל ילד גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו של אחיו או אחותו למרות שכמובן מדובר על אותם הורים ביולוגיים ואותה משפחה ביולוגית באותו הבית.

"אני פולני וגאה להיות כזה" מצהיר אחי היחיד בגאווה, בן לאב ממוצא פולני, שמאז צעירותו חי בישראל. "ואני לא גדלתי כלל בבית פולני, אני טוענת לעומתו", הרי אימא היא ממוצא ליטאי. אבל יחד עם זאת ברור לי לחלוטין, כך נדמה לי לפחות, שאני יודעת בדיוק פולניות מהי. זה מין "ריח" של מנטאליות שמאוד ברורה לי. הבה נחזור לילדים שלנו, כל ילד עושה כמובן בית ספר שונה לחלוטין להוריו: נושאי ההסכמה והחיכוך עם כל אחד מהילדים הם שונים לחלוטין שהרי כל ילד הינו עולם בפני עצמו. מאוד הופתעתי שבני הצעיר זרק בפניי יום אחד, האחד והיחיד מכל שאר החבורה, שאני אימא פולנייה. מכל התכונות והאפיונים שבעולם לא ציפיתי לחלוטין להיכלל בתוך קטגוריה מפוארת זו. "ומה היא אימא פולניה בני היקר?" להלן טיעוניו:

1. "אימא פולניה חינכה את בנה לאכול את כל האוכל מהצלחת".

"אני לא מאמינה למשמע אוזניי, שאני אעשה דבר כזה?" אני שאולצתי לאכול עד הפירור האחרון כי "בהודו ילדים מתים ברעב" ולא הבנתי איך בטני המפוצצת תציל אותם. כמו כן לא הבנתי איך העובדה שאימא חיטטה בפחי זבל כדי לאכול קליפות תפוחי אדמה מחייבת אותי לעוד כף מרק. חוסר הרלוונטיות והיעדר הרציונאלית של הטיעונים הנ"ל היה בנוסף לשאר הסיבות הטובות מקור מרדנותי הטבעית. עד היום, אני מודה, אני אוכלת הכל עד הסוף מן הצלחת, מן הרגל שכזה `אבל ממש, אין לי שום קושי להשליך לפח אוכל מכל סוג שהוא. כל ילדיי אוכלים ככל שירצו ומותירים ככל שיחפצו ורק זה "הקטן" ממציא משום מקום שעליו לסיים את כל ששם בצלחתו, ואכן כך הוא נוהג ממש. אולי זו הזדהות אבל בטח שלא קיבל הוראה לכך.

2. אימא פולנייה היא שרוטה בראש, "משוגעת", להלן דוגמאותיו: רק אומר הילד שהוא זקוק למשהו או רוצה משהו ועוד טרם סיים להרהר בדבר היא כבר ממהרת להזמין ולקנות נוסח "שיהיה ושיהנה" וכמובן שהיא מגזימה בטירוף בכמויות הרכישה, רצה פוף אחד ולמחרת כבר היו שניים. היה זקוק לכפכף קייצי, הונחו 3 זוגות חדשים על שולחני. הקיצור- קופצנית ומעמיסה בנתינה. "מה את דוחפת כל הזמן? תיקח, תיקח, מי צריך כל כך הרבה?" טוען התינוק. "את רואה, את אימא פולנייה".

 

כל תומכיי וידידיי, ששטחתי בפניהם את ההלעזה הנ"ל ואת הטיעונים לעונש סינגרו עליי באומרם שהילד לא גדל לחלוטין בבית פולני (מה שנכון לדעתי לחלוטין, אלא בבית פולינזי, (לפי הלבוש  הביתי של כל הצאצאים) שאין לו שום מושג פולניות מהי, ובכלל שדעתו על הפולניות היא כה חיובית, שכדאי להשאירו בטעותו הקוגניטיבית. טוב, אמרו לי מה אכפת לך? שיחשוב שזה מהותה של אימא פולניה, סה"כ תלונותיו לא רעות כל כך.

 

עיקר טיעוניו חוזרים ונסובים על עניין האוכל נוסח: "זו את המחליטה לעמוד ולבשל לפני שאני חוזר הביתה לסופ"ש, זו בעיה שלך, אני לא ביקשתי כלום, זה הצורך שלך, אל תשליכי את זה עליי" (טוב, יש לו אימא פסיכולוגית).

כדי ליישר הדורים ולשמור על יחסינו הטובים האופייניים סוכם כבר בתחילת שירותו הצבאי שזכותי לעמוד ולבשל לפני בואו ("אני לא אומר שזה לא טעים ואפילו נעים אבל בוודאי לא מחייב אותי לאכול"), וזכותו המוחלטת היא לא לגעת בדבר, כלומר לאכול בחוץ עם חברים. סיכמנו על יידוע קצר של מה יש בסירים ובקופסאות המקרר, ירצה ייקח... לא ירצה לא ייקח... אנחנו לא אוהבים דרמות של אשמה והתחייבות מעיקה. טוב סבבה, להלן המשך הסיפור- הוא נוסע 150 ק"מ לעשות "על האש" עם חברים מהבסיס, צעקה קטנה מוחזקת אצלי בפנים: "מה, לא ראינו אותך שלושה שבועות וכבר אתה נעלם מהבית להיפגש שוב עם חברים מהבסיס?" (כאילו שאם הוא בבית כן רואים אותו בכלל, שהרי הוא עסוק בענייניו ובכלל מה ההבדל אם נעלם לחברים בשכונה או באזור גיאוגרפי רחוק?) שלא לדבר שהרי סוכם שזה אסור לחלוטין שדווקא השבוע הכנתי כאלו מטעמים... אז אנחנו מפרגנים שיהיה בהנאה ובכיף. השעה שבע בערב הנ"ל מחויך ומאושר כהרגלו, מתייצב לומר שחזר מהבילוי, בלי לחשוב שנייה אני פולטת על אוטומט (ומסגירה את שהסתובב בצהריים בבטן) "רוצה משהו לאכול?" הנ"ל מתפוצץ מצחוק, "את שומעת מה שפיך מדבר? את רואה, צדקתי שאת אימא פולניה. הרי חזרתי הרגע "מעל האש",  הפעם זה 1:0 לטובתו, בהכנעה אני מודה שפישלתי בגדול, מין אינסטינקט מטורף כזה... מודה, שאם היו נוהגים כך כלפיי הייתי פוצחת בצרחות: "קרצייה"!!! מזל שהוא מגיב בצחוק על שיגיונותיי...

 

לאחרונה אני שומעת שוב ושוב את האמירה "כמה שזה פולני" בהתייחסותם להתנהגויות אנושיות שונות. מאחר ואני בנקודת רגישות בנושא החלטתי לברר ביני לביני אחת ולתמיד מהי אותה פולניות שכולם מדברים עליה. כאילו שכולנו לא שקועים בה עד צוואר...

מזכיר לי את בני העתודאי שלפני שחרורו מהשירות המפנק (ללא קבע) כתב בפייסבוק שלו: "אולי מישהו יכול לומר לי מהי האזרחות הזו שכולם מדברים עליה?".

יוסי אלפי, מקול ישראל, שהוא מספר סיפורים ומצחיקן ידוע ערך פעם תכנית בשם "אימא פולנייה, אימא עיראקית" (הוא ממוצא עיראקי אשתו מפולניה) מסתבר שזה זהה לחלוטין למעט הפרט המשעשע שאם עיראקית לדבריו תמיד נוהגת להזהיר את בתה להקפיד לצאת מהבית אך ורק עם תחתונים נקיים...

אז החלטתי להעלות על הכתב את עשר הדיברות של הפולניות:

  1. ראש וראשון לכל שמירת הפאסון, דהיינו הדימוי העצמי החיצוני. להיות תמיד הכי בסדר שאפשר מבחינת סדר, ניקיון, לבוש, הופעה, מניקור, פדיקור, גבות. "זה רק לאורחים" על תקרובות ומיני מעדנים (את זה אני דווקא מכירה מהבית) ולשבח את הצאצאים המוצלחים אך ורק בפני האורחים בבחינת "צאצאייך יהללולך". חלילה לא להחמיא לילדים בפניהם כדי שלא יתגאו בעצמם יותר מדי ויחשיבו את עצמם (דרך נהדרת ליצור חוסר ביטחון עצמי).
  2. שם המשחק הוא בושה. בהמשך לצורך בשמירת הדימוי העצמי, הרי זו בושה עצומה לא לעמוד בקריטריונים הנדרשים על פי הדמיון הפנימי כמובן. משפט המפתח: מה יגידו השכנים? השכנים הוא כינוי בלתי מודע לכל האנשים הנחשבים רלוונטיים אשר יחוו כלפי האומרת (שהיא חשדנית מטבעה) ביקורת שלילית נוקבת. אגב לא ברור לי למה פולניות משויכת לנשים ולא לגברים. כמובן שהמושג "שכנים" הוא השלכה של הפולנייה את ביקורתה כלפי עצמה ואי קבלתה העצמית אותה היא מייחסת לנעלם הקרוי "שכנים". דוגמא לפולניות בקרב כל העדות הידועות לי היא ניקוי וסידור הבית לכבוד בוא העוזרת: "מה תחשוב העוזרת?"... לדעתי, היא באה לנקות ולסדר בית מלוכלך ומבולגן, לא?
  3. אשמה. זוהי התאומה הסיאמית של הבושה, אם משהו חורג ממה שאני חושבת האמור להיות לפי "הספר" (הספר שכמובן מעולם לא נכתב על ידי איש וכל אדם כותבו לעצמו) שהוא הדרך הנכונה, המוקפדת, הראויה של התנהגות מושלמת מלאת עכבות וחרדות, אני מתמלאת מיד אשמה ושפע של התנצלויות. קיימת האשמה קיומית אודות הנאה, הנאה אישית המביאה לכך שכל הנאה אישית מלווה בהצטדקות ובליווי סנגוריה עצמית, ליהנות זהו פשע ואם הרשיתי אותו לעצמי עליי להצדיקו קודם כל בדם, יזע, דמעות או במחירי מבצע. בוא בזמן פלטפורמת האשמה מדגישה את הצורך להחדיר בזולת רגשות אשמה "איך זה שלא חשבתם עליי?, ככה מתנהגים?" משפט הזהב האלמותי : "טוב, טוב לכו לכם לבלות ואני אשאר כאן בחושך ובקור לבדי". אשמה וקורבניות הולכים כמובן טוב ביחד. כל שאר משפטי השלכת אשמה כלפי הזולת הן נגזרות והסתעפויות של משפט הזהב הבסיסי. אגב אשמה ובושה חוגגים בפרט בכל הכרוך בנושאים של מין, תשוקה, התעלסות ופתיחות. הם אחראים על איסור השמעת קולות בעת ההתעלסות (קלאסי: "מה יגידו השכנים?") או לחילופין ללחוש בארסיות כדי שהשכנים שאוזנם דבוקה לדלת לא ישמעו.
  4. הצטדקות מתמדת. זהו למעשה אוסף של שמירת הפאסון, הבושה והאשמה שנמנו עד עתה. חשוב להגיד כי ההצטדקות היא בעיקר בפני זרים, כלפיהם יש לשמור את הפאסון לעומת בני הבית מולם יש להיות תמיד צודק וחלילה  להצטדק בפניהם. ההצטדקות הופכת להיות עד כדי הכבדה על הזולת מתוך תפיסה שעליי כל הזמן לעמוד בסטנדרטים של ציפיות כלפיי.
  5. נסכם חלק ראשון זה של הכתבה באמירה כי פולניות היא פרופיל מצטבר, אם נאסוף את כל שנאמר עד עתה הסיכום הכללי הוא של חוסר פרגון עצמי וכפועל יוצא בלתי נמנע ממנו חוסר פרגון לזולת. חשוב לא לתת לזולת הרגשה טובה, חשוב לא לתת לו הרגשה טובה כשהוא נותן וחשוב לא לתת לו הרגשה טובה כשהוא מקבל, כך או כך להשתדל "לגמור אותו. משפט הזהב על המתנה שקיבלתי:"אוי באמת, לא הייתם צריכים... יש לי כבר משהו כזה... בטח עלה המון כסף".

      קטילה מכל כיוון ולבסוף וידוא הריגה. נתראה בכתבת ההמשך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת