00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

באמריקה

סיפורו של ברוס

07/02/2013

צלצול הטלפון החריד את השקט, הצצתי בשעון היד שלי ארבע לפנות בוקר, והרמתי את הטלפון.. "מי זה?" מילמלתי..ממצמץ בעיני מסתגל לאפלה. הקול הנשי בצד השני של השפורפרת נשמע שבור.. והיה ששייך לעירית, הידידה הכי אמיתית שהיתה לי אי פעם! "הוא עוד פעם לא חזר הביתה..," התיפחה. "אני חייבת שתבוא!" אי אפשר היה לטעות בדחיפות שבקולה, גם מבעד לערפל שבראשי. "אני בטוח שהכל יהיה בסדר", אמרתי, "אני רק שם עלי משהו ויוצא אלייך". שטפתי פנים במים קפואים, זרקתי על עצמי ג`ינס ומעיל עור וחמש דקות אחר כך כבר הייתי מחוץ לבית ברחוב החשוך עושה את דרכי אליה.

 את עירית הכרתי עוד בארץ בתנועת הנוער וכשהגורל הפגיש בינינו שוב בלוס אנג`לס, שנים רבות אחרי, הפכנו לידידים טובים, כמו אחים. שחולקים הכל, מאהבות כוזבות ועד חשבון הסלולר המנופח שהרגיז אותה.. כפסיכולוגית בשנת ההתמחות הראשונה שלה, היא האמינה והיתה שמחה לעזור לכולם. עירית שייכת לאנשים שעדיין מאמינים שיש בכוחותינו לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום מושלם יותר ללא עוני פשע או מלחמות. ,מקרינה מין שקט פנימי קבליסטי כזה שחסר להרבה מאיתנו...

רמזור הכניסה לכביש המהיר התחלף לירוק מנתק אותי ממחשבותי, פתחתי חריץ קטן בחלון, סחטתי את הדוושה עד הסוף, מתמכר לרעש המנוע ולתאוצה נותן למשב רוח הבוקר לצנן אותי . לעירית היו כל מיני חברים מוזרים, "פרויקטים לשיקום", כך אני הייתי קורא להם.. כמו היצור הזה "ברוס" אני לא יודע מאיפה הוא בא ואני חושב שגם עידית לא בטוחה, ממה שהצלחתי להבין ממנה היא פגשה אותו מסתובב במקום שאנשים כמוני לא יעיזו להכנס ובטוח שלא יתגוררו. אהבה ממבט ראשון הכריזה... לא הפריע לה שהוא חסר בית. וזה שלא היה חברותי לאחרים מלבדה ואת כל זה היא פתרה במשפט פסיכולוגי ארוך ומסובך שעיקרו אומר: שצריך לסלוח ולנהוג ביד רכה בכל מי שעבר טראומות בגיל צעיר... כשעבר לגור איתה החרשתי אך המשכתי לבקר אותה.

השלט הירוק התקרב אלי במהירות של שמונים מייל לשעה וגילה לי שהייתי צריך לצאת לפני שתי יציאות, ככה זה כשהכביש ריק והראש מלא במחשבות.. ירדתי מהכביש המהיר במקום לא כל כך מוכר, אני כמעט ולא מגיע לצד הזה של העיר חוץ מהפעמים שאני מגיע לבקר אותה. המשכתי להתקדם בתוך העיר הרדומה לעבר הבית שלה. עירית אהבה את ברוס מאד כל בוקר לפני שיצאה לעבודה הכינה לו את האוכל שאהב, ולא עוזבת לפני שנישקה לו לשלום, והוא מסתבר היה עוזב לא הרבה אחריה נשרך כהרגלו ברחובות כל היום, וחומק הביתה לפני שחזרה בערב..

אני זוכר שסיפרה לי שהחלו להעלם פה ושם דברים מהבית שלה וזה יכול להיות רק ברוס, היא מעולם לא  כעסה או התרגשה, ובקלילות שלה אמרה שטוב שזה נעלם, עכשיו אפשר לקנות חדש! אני לא כל כך היסכמתי אבל שתקתי, לא חיבבתי אותו במיוחד,היה לו את המבט היוקד הזה בעיניים כל פעם שהייתי מגיע לבקר, ואי אפשר היה לפספס את רעידות הקינאה שעברו בגופו כשהייתי מחבק או מנשק את עירית לשלום, ואיך הוא היה נצמד אליה בהפגנתיות ונואץ בי עיניים כמו אומר היא שייכת לי עכשיו..

עירית גרה בבית פרטי בשכונת שוליים מאוכלסת ברובה באנשי הצווארון הכחול של מעמד הפועלים, אחרי כמה סיבובים מסביב לבלוק, הבנתי שחנייה אני לא אמצא בשעה כזאת והחלטתי לחסום חלקית כניסה לחנייה של אחד הבתים השמיים החלו להתבהר באור סגלגל ללא עננים, כנראה שיהיה לנו יום יפה חשבתי והתחלתי לפסוע לכיוון הבית. בשבועות הראשונים אחרי שברוס עבר לגור בבית לא היה בן אדם מאושר מעידית, היא טענה שהוא ממש מתוק כאשר לומדים להכיר אותו ומשיחות קרובות איתה למדתי שהם מחלקים את מיטתם כבר זמן מה, בחרתי לא לאמר מילה וקיויתי שאולי יעבור לה ממנו ותמשיך הלאה.

כשהתקרבתי ראיתי שכל האורות בבית דלוקים, הדפתי את שער הכניסה החורק  והתקדמתי לעבר דלת הבית שהייתה פתוחה למחצה.גם כשהתברר לעידית ללא ספק שברוס פשוט מסתובב כל היום בחוץ ומחפש נקבות...היא המשיכה לצודד בו ולא משנה איפה היה כי היא ידעה שהוא אוהב אותה והיא אותו היא במיוחד אהבה איך שהיה מקבל אותה בהתלהבות כשהיתה חוזרת הביתה, בצורה שאף "גבר" לא...

לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בדלת, בקצה החדר עמדה עירית עם עיניים אדומות אך למרבה ההפתעה עם חיוך גדול מאוזן לאוזן, כשבין זרועותיה לא אחר מאשר ברוס שנראה בעננים ועיניו כרגיל מנצנצות אלי בהתגרות. "הוא נתקע מחוץ לבית", פלטה עירית, עדיין נרגשת, "איזה מזל ששכנה שלי ראתה אותו בחוץ הכניסה אותו אליה..ונתנה לו לאכול ולשתות והוא נמסכן פשוט נרדם..." חייכה אלי בהקלה.. וגם אני חייכתי את החיוך הכי מעודד שמצאתי בתוכי ואמרתי, "את רואה הכל בסדר.. הכל הסתדר המלך בבית!"...

ברוס הרים את ראשו התקדם לאיטו וניצב מולי ללא ניע, הוא ניראה הרבה יותר ידידותי הפעם, הרכין את ראשו בחיבה והתחככך בי...ואז גם אני גבר חייכתי אל השובב..הושטתי אליו יד ותפחתי לו על הראש, כלב טוב ברוס, כלב טוב..והוא כמו מקבל ומאשר את ידידותי החל מלקק את כף ידי.

בדרך חזרה הביתה כשגלגל צהוב החל מטפס בשמיים מאיר יום חדש וצלול בקרניים בוהקות נזכרתי באדם מאמין שאמר לי פעם ששמו של הכלב לא ניתן לו סתם כך.. אלא מכיוון שכולו לב...

סיפורו של ברוס (הסיפור אמיתי):

ברוס, בוקסר גזעי שנרכש על ידי בחורה צעירה שנטשה אותו בהיותו גור צעיר... מסיבות כל שהן.. עד שהבעלים של בית הדירות, חבר שלי, מצא אותו בדירה לאחר שהשכנים התלוננו על נביחות. אני הייתי הראשון שהוא חשב להתקשר אליו. כשהגעתי וראיתי את ברוס בפעם הראשונה הוא היה כחוש מותש ומורעב, בלי לחשוב אספתי אותו אלי הביתה לשיקום שנמשך תקופה ארוכה, לאחר מספר חודשים הוא עלה במשקל והפך לכלב יפייפה אקטיבי ומקסים, למרות שאת המבט המאיים אי אפשר לקחת ממנו אבל הוא מתוק ולא מזיק לזבוב..ואח קטן לבאדי הגולדן רטריבר, שכמו כל האחים הגדולים היה מכסח אותו קצת...

בבית הצמוד אלינו, גרו זוג רוסים דוברי עברית בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם וללא ילדים, הבעל היה חובב ספורט ורץ כל בוקר מספר קילומטרים בשכונה, באישורי הוא החל לצרף אליו את ברוס, שכבר חזר לעצמו בחלוף שישה חודשים בפנסיון אצלנו בחצר האחורית והיה כבר רודף אחרי הסנאים בהדרכת באדי הכלב הפיקח שלנו.

 ברוס החל לפרוח ולהיקשר גם אל השכנים, קופץ לחצר שלהם לשחק מידי יום, וערב אחד הם אפילו ביקשו  ממני אם זה בסדר שהוא ישאר לישון וכמובן שהסכמתי..אקסטרה אהבה זה דבר שברוס היה צריך! ובהגיעו לגיל שנה ברוס אומץ סופית על ידי הזוג המקסים הזה למרות שלא היה קל להפרד ממנו ידענו שאיתם הולכים להיות לו חיים נפלאים וכך היה...

ברוס נשאר לגור במשך שנתיים נוספות בבית השכן, ונהנה משני בתים ופינוקים עד אין סוף עד שהשכנים עברו לבית אחר, לא רחוק מאיתנו, ואנחנו שומרים איתם על קשר ומקפידים לבקר אותם ואת ברוס שתמיד שמח לראות אותנו וגם להשתובב עם באדי בחצר הגדולה והחדשה, שהיא רק שלו...

שבוע טוב

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

74 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל באמריקה אלא אם צויין אחרת