00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

כך באתי לעולם

28/01/2013

 


אצלנו ברומניה יש מודעות רבה לתכנון הילודה. משפחות רבות לא מעוניינות כלל לפזר את הגנים שלהם לדור נוסף. זו עמדה מקובלת. רוב המשפחות מסתפקות בילד אחד, כי הפוטנציאל של ילד אחד להפריע לחיים פחותה. לעתים, קורה, אפילו במשפחות טובות כמו שלנו, שנולד להן ילד שני. הסביבה מתייחסת למשפחה כזאת בחשדנות מסויימת. אלה שממלאים את העולם בילדים אינם אנשים אחראיים.
כמובן שאין כלל משפחות עם שלושה ילדים, אלא אצל הצוענים. הצוענייה שבאה לחצר שלנו להציע את שירותי הנקיון שלה, אוחזת ילד אחד בידה, השני תלוי על שדיה ויונק, והאחרים מחזיקים בשולי שמלתה מאחור ונגררים אחריה בוכים ומייללים, עם טרכומה בעיניים, ובכל עין שלושה זבובים שמנים וירוקים.
הסיפור שלנו מתרחש לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אמא שלי טוסקה מוצאת עצמה בהריון. היא בת עשרים ואחת, וכבר יש לה תינוק כבן שמונה חודשים, טומי`קה. היא כמובן אינה רוצה שום ילד נוסף. יתכן שגם את טומי`קה היא היתה דוחפת חזרה לו יכלה כי היא אוהבת לבלות, ואוהבת לרקוד וכל מיני פעילויות שתינוק יונק מפריע לעשותן.

די שקט פה בדרך כלל, הבריכה חמימה ועוטפת. אני צפה לי ושומעת ללא הפוגה את הצליל בום-קבום, בום-קבום. זה משרה עליי רוגע. אני אישן קצת.

אצלנו ברומניה יש תכניות מניעה מקובלות - הריון לא רצוי מגרדים החוצה. דר` קרדוש, הוא גינקולוג מומחה מכוחותינו. יש כמובן גם דרכים אחרות. הרומניות העניות אינן יכולות לשלם לדר` קרדוש. על כן הן מזמינות הביתה אישה צוענייה, שבחברה שלה היא המרפאה היחידה. הצוענייה מבקשת מהבעל להרתיח מים, כי היא יודעת שהנשים המפונקות רוצות כלים סטריליים. ואז היא טובלת לשנייה את כלי העבודה שלה במים הרותחים. לכל מרפאה כלים יעודיים משלה. חלק עושות את העבודה במסרגה אחת שנועדה לסריגה רגילה, וחלקן עובדות עם מסרגה קצרה יותר, מעוקלת בקציה, שנועדה לסריגת קרושה. עם הכלי שלה הצוענייה נכנסת לרחם, דוקרת פה ושם עד שהאשה מדממת. לפני שהיא הולכת לדרכה, היא מטילה תפקיד על הבעל: עליו לשבת לצד מיטתה של הנגרדת, ולהציץ מדי פעם אל מתחת למיטה. אם הוא לא רואה דבר - המצב טוב. אם הוא רואה שדרך המזרון מטפטפות טיפות דם על הריצפה ,עליו לקחת את החולה לבית החולים.

אני מנסה לדחוף קצת את הידיים והרגליים, אבל זה מאד קשה לי. ואני גם לא רואה כלום. אני כנראה מאד קטנה. בום- קבום בום- קבום בום-קבום.

בבית החולים גם יש אופציות. האחת, שהאשה מתה עוד במונית. ולכן הרופא מכסה אותה בסדין לבן. אם יש בה רוח חיים, הרופאים אצים רצים לחדר הניתוח ומוציאים לאשה את הרחם, את החצוצרות ואת השחלות. הם גם מוציאים לה חלק מהכבד, אונה מהריאה ואת הכליה הימנית. ברופאים הללו אין כל רוע. אבל אין בהם גם שום ידע. לכן הם מצטערים מאד למחרת, כאשר הפציינטית נפטרת מן העולם. אבל אם ננסה לראות את הפן החיובי – המנוחה לא תצטרך לסבול עוד את אימי המלחמה ואת ההפצצות הספוראדיות של הגרמנים, שעוד מנסים בכוחותיהם האחרונים לשמר את נצחונותיהם.

אמא רוצה לדבר בהקדם עם דר` קרדוש. אבא אומר לאמא "אולי נחשוב עוד קצת? טומי`קה לא יהיה לבד בעולם”. אמא מיד פורצת בדמעות ובצעקות "לא, בשום פנים ואופן לא! אתה לא תהפוך אותי לצועניה!”. והיא מכה בכף ידה על בטנה השטוחה.

איי! זה כאב! מי האנשים האלה, על מה הם מדברים, זה לגמרי לא מוצא חן בעיני!
בום-קבום, בום-בום בום-בום!

אמא אומרת "אם הדבר הזה לא יוצא לי מהבטן תיכף ומיד, אני אשליך את עצמי לבגה!” הבגה הוא הנהר שחוצה את עירנו. ומקום מועדף על מתאבדי העיר.אבא יודע כמובן שאמא הייתה אלופת שחייה חופשית בנעוריה הלא רחוקים, לכן לא מאד איכפת לו אם היא רוצה לקפוץ למים העכורים ולהשתכשך קצת.

היי! היי! אני שומעת אתכם! אתם רוצים להוציא אותי מפה? אני לא הולכת לשום מקום! אני לא רוצה לשחות בבגה! הצילו!
בום -בום בום -בום בום -בום בום-בום!

אבא מנסה לרכך את לבה של אמא. אבל אמא אומרת "לך הרי לא איכפת כלל ששמונה ילדים יאחזו בשמלתי מאחור וייגררו אחריי כל היום, כאילו אני צועניה. אתה תברח לעבודה ואני אצטרך לטפל בכל הצאצאים שלך".

מה איכפת לה שאני איתלה בשמלתה מאחור? אני שוקלת רק עשרה גרם, לדעתי היא אשה מרשעת. כשאני אצא אני איתלה על המכנסיים של אבא שלי.
בום קבום בום קבום

אמא קובעת מועד עם דר` קרדוש. אבא מלווה את אמא. הם יושבים בחדר ההמתנה, ואמא עצובה וחרדה. כי אצלנו ברומניה הרופא מבצע גרידה ללא כל הרדמה או אילחוש. עכשיו הנשים מתחרות מי יותר גיבורה "אני לא הוצאתי הגה מהפה", "אני לא השמעתי קול” "שמעתן איך סילביה צרחה כמו חזירה שחוטה? איזו ברברית! בעלה ברח מחדר ההמתנה מרוב בושה.” אמא היא לא ברברית. היא לא תעשה בושות לאבא.

אני מבוהלת, אני מנסה לבעוט בכל כוחי בביטנה של אמא, והיא אומרת לאבא "טיבי, לא נעים לי, יש לי גזים, מה אם ישתחררו מול פניו של הרופא?” מה גזים?! זו אני בתך הקטנה, אני רוצה הביתה!
בום בום בום בום וכהד עונה לי ליבה של אמא בום בום בום בום.

דר קרדוש יוצא להמתנה, ואומר לאמא ולאבא "בואו נשמע חדשות לפני שנתחיל". מובן שכולם עוקבים אחרי ההתקדמות של הגרמנים, ובעיקר היהודים. הגיעו כבר שמועות על קרבות בהם ניגפו הגרמנים, ומקווים כי המלחמה עומדת לפני סיום.
בחדשות מודיעים כי הגרמנים עומדים בשערי העיר שלנו, ותוך יום יומיים העיר תיכבש. היהודים יודעים בדיוק מה המשמעות לגביהם. במצבים כאלה היהודים בורחים מהעיר לכיוון הנגדי שממנו באים הגרמנים. הם מנסים להתרחק לכפרים קטנים ולהמתין שם להתפתחויות. הגרמנים דוחים את הטיפול בכפרים קטנים ו"מטפלים" קודם בערים.
דר` קרדוש אומר "טוסקה, אני לא יכול לבצע את הגרידה”
"מה?!” מחרחרת אמא באפס קול.

מה? מה? מה אמרת?! מה אמרת דר` יקר? תגיד את זה שוב, תצעק את זה ישר לאוזניה של האשה הרעה הזאת! אני בועטת שוב ושוב בכל כוחי, שתחשוב שיש לה גזים. הלוואי שיצא לה פלוץ בפנים של הרופא, שתעשה בושות.

הרופא אומר "הרי את יודעת מה המשמעות שהגרמנים כבר כאן. אנחנו נצטרך לברוח. את יודעת שאחרי גרידה תצטרכי לשכב שבועיים במיטה ולנוח הרבה" (כך האמינו אז הרופאים) “ אני לא רוצה לקחת אחריות על חייך. את צעירה ובריאה, ההריון שלך נורמלי ותוכלי לשרוד בלי בעיות את טלטולי הבריחה”.

אמא חיוורת "אבל אבל, מי יודע אם לא נחזור מאוחר מדי מכדי לבצע גרידה, ואני אצטרך ללדת כמו הצועניות" וכבר היא מזילה דמעות.

דר` קרדוש אומר לה "הרי את יודעת שאנחנו לא יכולים לשלוט בגורל. או שנספיק לעשות גרידה או שיהיה לך תינוק מתוק. אם לא תרצי אותו – אני אקח אותו ברצון ואגדל אותו.” זה פוגע מיד בכבוד של אמא, ועל כן היא מחרישה.

הרופא הזה הוא איש חכם. אני צריכה שהגרמנים האלה לא יילכו לשום מקום. כל זמן שהם כאן אני בטוחה בום -קבום בום -קבום בום- קבום.

באותו לילה כל יהודי העיר אורזים במהירות חפצים הכרחיים, מעט מזון ומים, ואת כל כספם. הם מפליגים על רפסודה ענקית לצד השני של הבגה ומשם ברגל, בעגלות ובמוניות, כל אחד לפי יכולתו, ונוסעים לכפרים כדי להתרחק מהעיר. גם המשפחה שלי.

הגרמנים מפרפרים עוד כחודשיים, הם לא פורצים לעיר שלנו אבל נשארים עם כל כוחותיהם מחוץ לעיר, מחכים להוראות שלהם. ולבסוף באה ההוראה להתקפל.

אני כבר לא מקשיבה ללב שלי: אני שומעת את אמא ואבא מדברים, ואת קולו המתוק של אחי טומי`קה.אני גדלה לי בנחת. הרגליים שלי מספיק חזקות כדי לבעוט באמא בעיטות של ממש.

אמא אומרת לאבא "תרגיש טיבי, התינוק שלנו בועט!”


מוזרות דרכי הגורל. אני באתי לעולם בזכות הגרמנים. למרות שדר` קרדוש לקח את כל הקרדיט לעצמו. בכל פעם שפגש את אמא דוחפת את העגלה שלי, עם עוד אמהות מטיילות, הוא נהג להצהיר "אתם רואים את הילדה היפה הזאת? היא הבת שלי". אבא אומר שמזל שדר` קרדוש היה כבר איש מבוגר מאד, אחרת היה יוצא לי שם של ממזרת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

120 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת