00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

אופטימיות היא שם המשחק

27/02/2013

במאי: דייוויד או. ראסל
שחקנים: בראדלי קופר, ג`ניפר לורנס, רוברט דה נירו, ג`קי וויבר, כריס טאקר
תסריט: דייוויד או. ראסל
ז`אנר: דרמת קומית רומנטית
שנה: 2012

זאת נהייתה מסורת להעמיד לאוסקר כל שנה סרט יותר קליל למועמדים. בין כל הארצות הקשוחות למטעני הכאב לנאומי המלך, כמעט בכל שנה בזמן האחרון הייתה מעין קומדיה/דרמה קומית פשוטה במועמדים. סתם סרטים כאלה שלא עושים שום דבר חוץ מלעשות טוב על הנשמה. זה בהחלט תכונה מעוררת הערצה, אבל מצד שני - "טוב" זה די מיינסטרים. האם עדיף לעשות משהו קליל ונחמד ולהקריב בשבילו את המקוריות והחידוש? "אופטימיות היא שם המשחק" הוא דוגמה טובה לסרט שכמעט מצליח לעשות את זה, אבל נופל בסופו של יום.

הסרט מספר על פאט (בראדלי קופר), מורה לשעבר שנכנס למוסד לחולי נפש לאחר שכמעט הכה למוות את המאהב של אשתו. בתחילת הסרט הוא משוחרר משם על תנאי וחוזר למשפחה שלו, ביחד עם תוכנית אופטימית להחזיר אליו את אשתו, שבינתיים הוציאה נגדו צו הרחקה. במהלך אותן ניסיונות, הוא נתקל, במקרה, בטיפאני (ג`ניפר לורנס), אחות של ידידה שלו, וכמעט מיד מתחבר אליה, משום שגם לה יש בעיה מסויימת נפשית - כרגע היא נגמלת מהתמכרות לסקס. פאט מזהה כאן הזדמנות להשתמש באישה שלא ממש אכפת לה מרגשות של אחרים וממוסכמויות כדי שהיא תעזור לו לתקשר עם אשתו, אבל טיפאני מסכימה בתנאי אחד - אם הוא יהיה השותף שלה בתחרות ריקודים, מה שדי בעייתי בהתחשב בעובדה שטיפאני מוזרה, חסרת טאקט, מניפולטיבית, רגישה והפכפכה בדיוק כמוהו. העובדות האחרות לפיהן יש לו אבא מאוד מוזר (רוברט דה נירו) אמא מאוד מגוננת (ג`קי וויבר), חברים מעצבנים (כריס טאקר) וחברים לא מעצבנים אבל כאלה שעדיין מתייחסים אליו כאילו הוא אדם שונה בטח לא עוזרת, ויש כמובן את הסכנה שהמאניה דיפרסיה שלו תתפרץ כל רגע ותפגע בו ובאחרים. בקיצור - בלאגן.

אז כן, זה די נשמע מתכון לקומדיה רומנטית #412. כלומר, רומדיה על 2 חולי נפש (ג`ניפר אניסטון וג`וש דוהמל) שמתאהבים בתחרות ריקודים ויש משפחה חמודה וקורקית ברקע. הסרט יודע למה אנחנו מצפים, ומנצל את זה לטובתו - וזה כי הוא כתוב הרבה יותר טוב מהרגיל. לאו דווקא מבחינת הסיפור, אבל לפחות מבחינת בניית הדיאלוגים (מכילים לא מעט פנינות ואף כמה אזכורים למטאל שזה תמיד טוב אצלי), האווירה (הפרברים האמריקאים הם מקום מוזר ועדיין חביב), האינטראקציה בין הדמויות והסיטואציות השונות בהן הן ניצבות. ברמת הסצינה הבודדת, הסרט יודע להימנע מקלישאות ולהציב את דמויותיו במצבים לא צפויים הנובעים מאופיים ההפכפך והלא יציב של הדמויות, שהוא בסופו של דבר, גם האופי של הסרט - סרט על אנשים לא מושלמים. לכל אחד פה יש פגם או בעיה, גם אם לא נפשית כמו אצל הדמויות הראשיות, ולכן הסרט בהחלט יוצר קונפליקט מעניין. זה סרט על חוסר טאקט, על דואליות ועל מוסכמויות. על לאיזה גבולות נלך כדי ליצור, להציל ולהתיר קשרים עם אנשים. הוא מראה אנשים במצב מאוד שביר, שרגע אחד יכולים לריב אחד עם השני כמו מינימום דיון בכנסת, ורגע אחר כך להתחבק כמו המשפחה הכי אוהבת בעולם, ובמקום שזה יהיה סתם מוזר ומגיע משום מקום, הכתיבה החזקה של הדמויות ובניית היחסים ביניהם כ"כ מוצלחת, שכל התהליכים בפרבולאים ביניהם עדיין מרגישים טבעיים ומרעננים במיוחד, וקשה שלא להיסחף בהם. המסרים והרעיונות של הסרט מוגשים בצורה נפלאה על ידי אותה כתיבה ייחודית לקומדיה רומנטית, אבל מה שבאמת עוזר לזה הוא המשחק.

או, אלוהים שבשמיים, המשחק. לסרט הזה יש את אחד הקאסטים המוכשרים והמושלמים ביותר שנתקלתי בהם מזמן. ג`ניפר לורנס היא די ההדליינרית של הסרט, ובצדק. ההופעה שלה בתפקיד שרלילה בגמילה אומנם לא מורכב במיוחד, אבל עשויה עם כ"כ הרבה חן ורגש שקשה שלא להעריך אותה. יש לה נוכחות וכרזימה שלא מהעולם הזה, והיא מצליחה, כמו גדולה, לשחק דמות שבורה וטרגית רגע אחד ודמות מאיימת ומגניבה ברגע אחר. באמת, מלכה. אבל זה שג`ניפר מדהימה לא מפתיע, מה שמפתיע הוא שבראדלי קופר כזה. הבחור היה בסך הכל פריטי פייס עם ליין אפ קבוע בקומדיות פיפי קאקי, אבל איכשהו פה הוא דווקא נותן הופעה חזקה ונוגעת ללב בתור פאט, הבחור עם לב הזהב שמנסה לשמור על שפיות בעולם שבו הוא עלול ליפול לקרשים כל רגע - בעיקר בגלל עצמו - ועדיין מנסה להיות אופטימי. הדמות שלו הפכפכה ומוזרה בדיוק כמו זאת של לורנס, ובחיי שלא ציפיתי שהוא יוכל לבצע תפקיד כזה כראוי. וואלה, הופתעתי. רוברט דה נירו נותן פה קאמבק מטורף ומפתיע - אחרי שנים של דשדוש בסרטי זבל, הוא סוף סוף מגלם תפקיד שבו הוא מצליח להיות גם מצחיק וגם יותר רגישה מהצפוי, מעין פארודיה על האב האיטלקי הקשוח אך אוהב. שאר השחקנים גם עושים את התפקידים שלהם לא רע, גם אם לא מדובר במשהו יוצא דופן.

אז לסיכום, זה סרט אנושי, מעניין ומרגש. אז למה לא מגיע לו האוסקר, ולמה הוא בכל זאת מאכזב?
כי היה לו פוטנציאל ענק. בתוך העלילה הזאת היה חומר מעולה ליצור איתו סרט, ונראה שהסרט לא מודע לזה. יותר מזה - בחלקים הראשונים של הסרט *יש* ניצול מסויים של הפוטנציאל הזה. דייוויד או. ראסל נותן פה עבודת בימוי חזקה הרבה יותר ממה שהוא עשה ב"פייטר" - אבל רק בהתחלה שלו. בהתחלה יש לא מעט הברקות בימוי כאלה ואחרות, שמבוססות על צילום ועריכה לא שגרתיים (בהחלט שלא לסרט כזה), ושימוש נורא טרנטינואי-דניבוילי בדברים כמו פסקול, סביבה וסיטואציות מוזרות. אומנם ראסל לא המציא את זה, אבל הוא מבצע את זה בחן ובמגניבות. זה, האמת, פשוט מושלם במובן כזה או אחר, כי הסגנון התזזיתי הזה, תכלס, די מתאים לסרט על חולי נפש, ומדובר בעצם באחלה דוגמה לאיך הבימוי והתחום הטכני של הסרט מצליח נובע מהסיפור ומהדמויות. הבעיה היא שאחר כך, הסרט נוטש את זה. אחרי הבערך חצי שעה הראשונה, הסרט מתחיל להיות מצולם ומבויים כמו כל רומדיה אחרת, ובצורה ממש חסרת השראה, בערך כמו ב"פייטר". יש היאמרו שהסטנדריזציה וההוליוודיות של הסרט ככל שהוא נמשך למעשה נועדה לבטא את העובדה שהדמויות גם נהיות נורמליות יותר ככל שהוא נמשך, אבל לדעתי זה ממש לא נכון. וגם אם זה כן היה נכון - זה לא אומר שהסרט פחות מאכזב מנקודה זאת והלאה. אם הוא היה ממשיך בכיוון של "סיפור אהבה על חולים במוח" לכל אורכו, הוא אולי היה הרבה יותר מדכא וחייזרי, אבל מצד שני, הוא גם היה הרבה יותר מעניין וזכיר. שוב, קומדיה רומנטית סטנדרטית וחסרת השראה זה לאו דווקא דבר רע, אבל זה פשוט לא משאיר את האפקטיביות שאתה מצפה שתהיה לסרט שפאקינג נחשב ל"סוס האפל" באוסקר.
זה סותר, במובן מסויים, את מה שאמרתי קודם לגבי הכתיבה הלא רעה של הסרט, אבל במבט לאחור, מתברר שזאת לא סתירה כזאת גדולה. לפני שנתיים כמעט כתבתי, בביקורת על סרטו הקודם של דייוויד ראסל את המשפטים הבאים: "העלילה מרתקת, אבל ברמת הסצינה הבודדה בלבד. מה הכוונה? טוב, בזכות המשחק המעולה של השחקנים כל סצינה מצליחה להיות מעניינת וכמעט אי אפשר לדעת איך היא תיגמר. מצד שני, בגלל הטון הקצת אופראי-סבוני של העלילה, המבנה שלה והמהות הלא ייחודית של הדמויות אפשר לדעת בסופו של דבר איך כל העלילה תיגמר. במילים אחרות - לא רואים סנטימטר קדימה, אבל רואים קילומטר קדימה". וואלה, זה נכון לגבי "אופטימיות" בכמעט אותה מידה. או שזה רק אני, או שלראסל יש נטייה מוזרה לזה.

כל זה לא אומר ש"אופטימיות" הוא סרט רע, אבל הוא בהחלט מאכזב - כל החלקים בו פועלים מצויין, אבל הם פועלים מצויין בשירות של קומדיה רומנטית סטנדרטית לחלוטין עם טיפה יותר דרמה מהרגיל, שזה טוב, אבל לא טוב מספיק. היה לסרט הזה פוטנציאל להיות משהו הרבה יותר ייחודי ממה שהוא בפועל, וחבל שהוא לא ניצל את הפוטנציאל. זה סרט מומלץ בסופו של דבר ואני שמח לראות אותו במועמדים, אבל זכייה לא תתקבל על ידי בעין יפה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת