22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפחה בדרכים

למה לא כל כך בא לי לחזור לישראל

זו השנה השניה לשהותנו בארה"ב, וסופה הולך וקרב בצעדי ענק. כמה שהיה לי קשה לעזוב את ישראל בשנה שעברה, כמה שהתגעגעתי הביתה, עכשיו, ככל שמתקרב מועד החזרה, יותר ויותר לא בא לי לחזור.  

בגלל האלימות

הבוקר שמעתי על הורה שהיכה מורה בבית ספר, לעיני התלמידים, פעמיים, בגלל שהחרים לילד שלו את הפלאפון. אלוהים אדירים! הטיפול מצד הרשויות בישראל, כרגיל, רפה. 

כשהייתי בישראל, קילל אותי נהג בפרצוף מעוות משנאה במילים "שרמוטה" בצעקות אימים, ליד הילדים שלי, כי השתמשתי באורות גבוהים מדי לטעמו.

בכל בוקר כשאני צריכה לצאת מהחניה שלי ליד הבית בישראל, מישהו חוסם לי את היציאה מהחניה. מחנה את האוטו שלו, נועל והולך. זה בכל פעם מישהו אחר. זו נורמה. כשהם חוזרים סוף סוף, הם אפילו לא מתנצלים.

כאן אף פעם לא חסמו לי חניה. אף פעם לא קיללו אותי. כשיש פה מקרה אלימות הוא מטופל ביד קשה. אף פעם לא עקפו אותי בסופר ולא דחפו אותי בתור. בדרך כלל נותנים לי להשתלב בנתיב בכביש כשאני צריכה לעבור. 

אנשים אומרים לך פה "בוקר טוב", "תודה" ו"מה שלומך". כשמישהו יוצא מדלת של מקום ציבורי, הוא מחזיק אותה רגע, כדי לאפשר לזה שנכנס להיכנס בנוחות בלי שהדלת תיטרק בפניו. בתורים ובפקקים כולם עומדים בשקט, לא מנסים לעקוף או להידחף, ואתם יודעים מה? גם התור הכי ארוך, עובר הרבה יותר מהר.

דברים קטנים, יום יומיים, יותר נעים לחיות, הרבה פחות מועקה. 

בגלל יוקר המחייה בישראל

לא בא לי לחזור אל המינוס. אל יוקר המחייה המטורף. בקיץ, בביקור בישראל, אחרי שנה בארה"ב, נדהמנו מהפער בגובה המחירים. בישראל כמעט הכל יותר יקר ב 25%-100%. קנינו את אותו רכב בדיוק. בשנת 2011 בישראל ובשנת 2012 בארה"ב, מודל מתקדם בשנה. עלות הרכב בארה"ב היתה 50% מעלות אותו רכב בישראל. מחיר הדלק בישראל כפול ויותר מכך ממחיר הדלק בארה"ב. 

לא בא לי לחזור אל השכר הנמוך מול יוקר המחייה הגבוה. אל התחושה הזו, שאנחנו שני אקדמאים, עובדים במשרות מלאות, חיים חיים צנועים בסך הכל, ולא מצליחים לגמור את החודש. כאן חוויתי את הקלילות הזו של לחיות כל הזמן ב"פלוס" (וזה ממשכורת אחת בלבד...).

בגלל החינוך

לא בא לי לחזור אל מערכת החינוך הישראלית, שבה הילדים שלי צריכים לחלוק את אותה מורה עם עוד כ 39 תלמידים אחרים. כאן הממוצע בכיתה הוא 17 תלמידים, ובבית הספר היסודי ובחלק מכיתות התיכון יש גם מורה נוספת בכיתה. אין מה להשוות את כמות בעיות המשמעת בישראל לכמות בעיות המשמעת פה, ולאופן הטיפול הנחרץ של מערכת החינוך בבעיות המשמעת במדינת ניו יורק, לעומת הטיפול העלוב בבעיות המשמעת בישראל.

לפני שנתיים, כשבני היה חוזר מיום לימודים בחטיבת הביניים, כל הסיפורים שלו נסבו על מה הילדים עשו למורה. היום הוא מספר על דברים מעניינים שלמד. אגב, הציונים של אותו ילד בדיוק, היו 60-70 בישראל, ובסביבות ה 90 כאן, וזה כשהוא לומד בשפה שאיננה שפת האם שלו, וכשבישראל קיבל ים של שיעורי עזר, לעומת אפס כאן. 

לפני שעזבנו, הוצאנו כמעט 3000 ש"ח לחודש על מורים פרטיים וחוגי העשרה. כאן, לא צריך מורים פרטיים, את כל העזרה מקבלים בבית ספר (כולל "מועדון להכנת שעורי בית" שעה אחרי בית ספר) והכל בחינם. לא צריך לקנות ספרי לימוד, את הכל נותן בית הספר - בחינם.     

בגלל המוסר הכללי הנמוך בישראל

אנחנו כל הזמן צוחקים על כך, שאם לא היו אימייל ואינטרנט, היינו הרבה יותר רגועים ושמחים. כל המצבים של עוגמת הנפש בשנתיים האחרונות הגיעו אלינו מישראל. לא מכאן. 

אני, שעובדת כאן כפרילנסרית שנותנת שירותים ללקוחות ישראליים, חוויתי שוב ושוב את המפגש עם לקוחות שקיבלו את הסחורה, ונעלמו לאחר מכן בלי לשלם. 

המנטליות הזו של לא לענות למייל כשלא בא לך. או לא לשלם פשוט כי אפשר, היא כל כך מכוערת. 

חוסר האכפתיות הזו מאנשים אחרים שרווח בארץ. האגואיזם הצרוף, המוחצן, שהוא הנורמה השלטת. זה פשוט מגעיל. 

מדי פעם היה מגיע מייל תוקפני מגורם זה או אחר בישראל, מתפרץ בכל הכח לדלת פתוחה. בלי סיבה אמיתית. מדינת ישראל היא מדינה שבה אין תרבות של יישוב סכסוכים. כל אי הסכמה הכי מינימאלית מסתיימת באלימות. זו יכולה להיות אלימות מילולית, זה יכול להיות ניתוק קשר (למשל כשאדם לא עונה במייל, הוא לא מאפשר להמשיך ולנהל עמו דיאלוג על נושא שנוי במחלוקת, הוא כופה בכך את רצונו על האחר), זה יכול להיות איום כזה או אחר, אבל זה תמיד יסתיים בזה. 

אלה מן דברים כאלה, שהם לא בגדר של עבירה על החוק, אבל הם נורמה כזו, שהתרגלנו אליה. כל כך הרבה פעמים בישראל מצאתי את עצמי מוותרת, על זכויותי, על רצונותיי, על צרכיי, רק כדי לא להיכנס למאבק המתיש והמגעיל הזה, שמתעורר בכל פעם מחדש, ברגע שהרצון שלי שונה מרצונו של האחר, שהדעה שלי שונה מדעתו של האחר.

ברור שלא כולם כאלה. יש בישראל הרבה מאד אנשים ישרים, וטובים ונדיבים ואדיבים וחמים ונעימים. אבל הם עדיין המיעוט. הם נבלעים בהמון, בקבס הכללי, מה שמורגש בכל העוצמה הוא האנשים המגעילים.

המבחן הכי פשוט הוא להשוות את הטוקבקים באתרי החדשות הישראליים לעומת הטוקבקים בניו יורק טיימס. זה אומר הרבה.  

בגלל המצב הבטחוני והפוליטי

לא בא לי לחזור אל המלחמות. אל יציאת הבעל למילואים כמה פעמים בשנה (בעלי הוא היחיד, כמעט, מבין הגברים שאני מכירה שעושה מילואים...). לא בא לי לחזור אל הצבא שמחכה לבני עוד 3 שנים. לא בא לי לחזור ל"אין עתיד". לכך שממשלה אחרי ממשלה לא עושה דבר כדי לשנות את זה. 

לא בא לי לחזור אל ההקצנה הפוליטית לכיוון הימין שהולכת ומקצינה מדי שנה עוד קצת ועוד קצת. לא בא לי לחזור אל המדינה המתחרדת עם הכפייה הדתית והלאומנית ההולכת ומתחזקת. 

אני משווה את עצמי לאמהות של החברים של הבן שלי כאן בארה"ב. שחושבות לאיזה קולג` הילד ילך, איזו אוניברסיטה תיתן לו את הפתיחה הכי טובה למסלול הקריירה. ואני?! מי חושב על אוניברסיטה בכלל? קודם כל שישרוד את הצבא. 

אז לא רוצה לחזור לכל אלה. רוצה לחיות חיים שקטים, נינוחים ורגועים. זה לא שאין פה קשיים. בודאי שיש. זה לא שלא נפגשים גם פה מדי פעם באנשים לא נחמדים. אנשים הם אנשים. אבל המינון...המינון הוא הפוך: יותר נחמדים והרבה פחות מגעילים. לא כי הם אנשים יותר טובים, פשוט כי התרבות מחייבת. יותר נח ונעים לחיות פה. 

אני מהראשונים ששרים בהזדהות עצומה "אין לי ארץ אחרת". תמיד הייתי כזו. רק שבחודשים האחרונים, פתאום אני כבר לא כל כך בטוחה. אני כבר לא כל כך בטוחה שישראל היא עדיין הארץ שלי. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

אני רק שאלה...

מתכננים טיול לצפון מזרח ארה"ב?

יש לכם שאלה? אשמח לענות! (כמיטב יכולתי )

שלחו את השאלה למייל:

dorit.rosenthal@gmail.com

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל barnoga אלא אם צויין אחרת