00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

ההוביט: מסע בלתי צפוי

במאי: פיטר ג`קסון
שחקנים: מרטין פרימן, איאן מק`קלן, ריצ`ארד ארמיטאג`
תסריט: פיטר ג`קסון, פרן וולש, פיליפה בוינס, גיירמו דל-טורו
ז`אנר: פנטזיה, הרפתקאות
שנה: 2012

במחילה באדמה חי לו הוביט.
עד שיום אחד אותו הוביט, בילבו (מרטין פרימן) נתקל משום מקום בקוסם גנדלף (איאן מק`קלן), אשר מחליט לצרף אותו, בתפקיד פורץ, לחבורה של גמדים לוחמים המנהגים ע"י הנסיך ת`ורין צינת-אלון במסעם לכבוש את ממלכתם ואוצרותיהם מהדרקון הרשע והאכזר סמאוג, שכילה את ארתם והשתלט עליה לפני שנים רבות. כן, קשה להאמין שמתיאור העלילה הפשוט והעליז הזה תצמח בסוף טרילוגיית הספרים/סרטים המפלצתית "שר הטבעות", סדרת הפנטזיה האפית שייסדה את הז`אנר כפי שאנחנו מכירים אותו היום והפכה ללהיט חסר תקדים בעולם, אבל גם לדברים הכי ענקיים ש התחלות צנועות. וכך, 11 שנים אחרי שפרודו יצא למסע להשמיד את שר האופל סאורון, הגיע הזמן שגם דוד בילבו ומסעותיו יקבלו סרט. או שניים. או... שלושה. אררג, על העניין הזה נדבר אחר-כך. קודם כל, הביקורת על "מסע בלתי צפוי".  

(בנקודה זאת חשוב לציין - הביקורת תכלול כמה התייחסויות לקאנון הכללי של שר הטבעות ומיתולוגיית הפנטזיה של טולקין, כאלה שלא אמורים להיות מובנים מאליו עבור קוראים שלא התעניינו לעומק בסדרה. ראו הוזהרתם)

בניגוד לביקורות קומדות, אתחיל עם הדברים הרעים, או יותר נכון, הדבר הרע היחיד: הכתיבה הבעייתית. ואני לא מדבר על האורך ועל המריחה, אלא על כמעט כל השאר שבסרט – הדיאלוגים, ההומור, מהלכי העלילה שנוספו. רובם היו ניסיון לא מוצלח במיוחד לשלב בין האופי הילדותי שנמצא במהות ובמקור של "ההוביט" לבין הכובד והבגרות של טרילוגיית שר"ה. חלק מהזמן זה בעצם עובד, כמו למשל בניסיונות לגשר לסיפורי חזרתו של סאורון, בסיפור הרקע הנהדר שאופף את דמותו הנהדרת של תורין (ואליו עוד נגיע) או אפילו בתהליך הרגשי שבילבו עובר ומוצג בכלל לא רע (חוץ מזה, סצינות האקשן כאן באמת אלימות יחסית לסרט ילדים).
עם זאת, לפעמים זה לא עובד, כמו למשל כשמגלים על ההתעקשות להכניס הומור פרצופים-מצחיקים-גרעפסים-נזלת-שמנים, על קיומן של סצינות מגוחכות ומטופשות, ועל מהעיצוב המזעזע של המראה והאופי של הגובלינים והטרולים, שנראים ומתנהגים יותר כמו פארודיה על עצמם מאשר היצורים המפחידים שהם אמורים להיות. אותו טון ילדותי מגעיל מגיע לשיאו בסצינה איומה שגיבורה הוא קוסם טבע קורקי וקיפוד גוסס בשם סבסטיאן, ונראית כאילו סצינות מ"דורה החוקרת" ו"עלילות ספיידרוויק" עשו אהבה והולידו ילד בלתי חוקי ובעל פיגור שכלי. 
אפרופו הסצינה הזאת, הנה שני הסנט שלי על האורך והמריח של הסרט, שכבר חטפו המון ביקורת: מלבד האקספוזיציה המייגעת, הסרט לא שיעמם אותי ולא גרם לי להרגיש מרוח. מה שכן נתן לסרט את האורך העצום שלו הם בהחלט אותם פילרים – אבל מי אמר שפילר זה רע? כל עוד מדובר בפילר מעניין, אין שום בעיה לכלול אותו בסרט, ובסרט הזה, רוב הפילרים בהחלט מספקים את הסחורה. "הנבל" של הסרט, למשל, אכן הרגיש מודבק באופן די מאולץ והוא לא מתקרב להיות מרתיע כמו שהתכוונו שיהיה, אבל אהבתי שהוא לפחות הגיע מהקאנון האמיתי של טולקין, גם אם לא מהספר עצמו, ונותן סיפור רקע רגשי בהחלט מוצלח לאחת הדמויות. רוב ההרחבות של רגעים קטנים מהספר גם סיפקו לי בידור רב, וכמעט כל סיפור קטן או פלאשבק שסופר ברקע הפך לסצינה גדולה ומרתקת. אפילו סצינה אחת שהייתה די פתטית בניסיונה לקחת משהו קטן ולהפוך אותו לגדול התגלה כסצינה היחידה השנה שהייתי רוצה לראות ב-3D, אז אדרבא.
כמו שציינתי, גם הניסיונות לקשר ולהגיע איכשהו לסיפורי עלייתו החדשה של סאורון (דברים שסה"כ תוארו בנספחים של שיבת המלך) היו מרתקים בעיניי, והוכיחו בשבילי שהסקייל של הטרילוגיה הזאת בהחלט הולך להיות יותר גדול מזה של ספר ההוביט, ויכסה הרבה יותר מהמיתולוגיה של טולקין ממה שציפינו. זה די מתאים גם לאופי של הספר, שמורכב בתחילתו מאוסף אנקדוטות ופרקים שלאו דווקא קשורים אחד לשני, אה-לה "אפוקליפסה עכשיו". נכון, לא לכל פילר יש פואנטה, והרבה מהם מסיחים את הדעת מהקונפליקט האמיתי של הסיפור - אתם יודעים, הדרקון צמא הדם הזה (שלא נראה כלל בסרט בתור עצמו) - אבל זה לא מספיק גורע מהסרט כדי שאפשר יהיה להחשיבו לרע. בקיצור, האם הסרט היה מסתדר בלי 45 דקות? כן. האם הוא מסתדר גם איתן? כן.
במבנה התסריט היו עוד כמה דברים שהציקו לי, כמו הרפטטיביות שלו, הקלישאתיות שלו, כמות הדאוס-אקס-מכינות הדי גדולה ותחושת הריקנות מחד ומוגזמות מאיד של חלקים מסויימים בעלילה. כמו כן, ישנה גם ההרגשה שמדובר סה"כ באקספוזיציה ענקית שאין לה בעצם סוף סטנדרטי ומותירה המון שאלות שנצטרך לחכות שנה בשביל תשובות להן ותחושת ידיעה שמה אתה רואה זה לא הדבר האמיתי, ושהחלק הבאמת גדול מהחיים של הסיפור יגיע רק בסרט הבא.

ועם כל הבעיות התסריטאיות הללו, מגיעה גם התחושה שהיינו צריכים לצפות לזה: כבר מראש ההחלטה להפוך את ספר הילדים הזה שאורכו רק כספר אחד מסדרת שר"ה לטרילוגיה בפני עצמה מעט בעייתית. להפוך ספר ילדים קצר לטרילוגיה היה מראש מתכון לגישה ילדותית ולסיפור נמרח ומלא פילרים. הדברים האלה, כפי שכבר ציינתי, בהחלט מתבטאים בסרט, אולי גם יש צד חיובי בעניין. המבנה והטון של הסרט אומנם בעייתיים – הסרט יותר קליל ויותר מקוטע – אבל הם מהווים יותר שינוי מרענן מאשר אונס של הטרילוגיה המקורית. אחרי כל הפאתוס, המלודרמה סוחטת הדמעות בכוח והסיפור הארוך היחיד שבטרילוגיה המקורית, נחמד לראות סרט סוג של שר"ה שהוא טיפה יותר קליל ולא לוקח את עצמו בכזאת רצינות תהומית (הייתה שם סצינה אחת שלגמרי הזכירה לי את ההומור הבריטי הישן שאני אוהב), טיפה יותר תמים וקצב העלילה בו מחולק לפרקים ברורים באופן שמאפשר להפתיע ולגוון. "ההוביט" היה ספר ילדים, ולכן אין מה להתפלא שמבחינת המבנה והגישה הוא אכן יתאים לקהל יותר צעיר. אבל במסגרת החומר שניתן לו, פיטר ג`קסון עשה עבודה לא מזיקה ברובה. 

אז אחרי כל הדברים השנויים במחלוקת, בואו נחזור לדברים הטובים, שתמיד טובים בסרטי TJ (טולקין-ג`קסון). כמו למשל העובדה שהסרט הזה הוא פנינה וויזואלית. הארץ התיכונה הייתה ועודנה העולם הדמיוני הכי מפורט וסוחף בהיסטוריה של הקולנוע, וההשקעה והאהבה שבעזרתה הוא נוצר ניכרות במהלך כל הסרט. פיטר ג`קסון ושות` יודעים להשתמש בכל הכלים הנחוצים בהרמוניה מושלמת שגורמת לך להיכנס לעולם במאת האחוזים ולהתאהב בו בדיוק כמו פעם. הפירוט של התפאורות והתלבושות, הנופים המרהיבים, והצילום והעריכה שבזכותם אנחנו יכולים לראות את הדברים האלה מופתיים בדיוק כפי שהם היו. הכוריאוגרפיה של סצינות האקשן - כלומר, התנועות של הדמויות, האינטקראציה ביניהם, האינטראקציה עם הסביבה - מדהימה בעד כמה שהיא מדייקת ומוקפדת. אין פה אף סצינת קרב גרנדיוזית כמו הקרב על מינאס טירית, אבל ג`קסון יודע להפוך גם אירועים יותר קטנים לחווייה אמיתית. דווקא בתחום האפקטים הסרט טיפה יותר חלש, אבל אולי זה כי עדיין לא הגענו חלק בסיפור שבו באמת יהיה צורך להשתמש בהם.
חייבם גם לציין את הפסקול הנהדר של האוורד שור, אשר הפעם כולל, מלבד הנעימות הקאצ`יות והאפיות שלו, גם כמה שירים שמגיעים ישר מתוך הספר (סיפורי טולקין מוצפים בשירים ופואמות שלסרטים המקוריים לא נכנסו). חלקם מעפנים, אבל האחרים פשוט סוחפים ומצמררים בדיוק כמו שצריך.

המשחק מעולה. מרטין פרימן נהדר בתפקיד בילבו (הבחור הוא היורש של סטיבן פריי – הוא פשוט התגלמות הבריטיות במיטבה), איאן מק`קלן כרגיל מפציץ בתור גנדלף, אבל מכניס הרבה יותר הומור ושמחה לזקן הנרגן הזה והוא מהווה מקור להרבה מההומור הלא ילדותי בסרט. הגמדים, אני מסכים, חסרי אישיות לגמרי ורובם נראים כמו העתק אחד של השני (חוץ מאלה שיהיה להם תפקיד יותר גדול בהמשך, ולא אספיילר במי מדובר) אבל ת`ורין היה אדיר בכ"כ הרבה רמות. ריצ`ארד ארמטיאג` נתן הופעה מעולה פלוס, שהזכירה לי את ארון אקהרט ב"האביר האפל". האיש (או שהגמד) הזה מאמין באמונה שלמה בכל מה שהוא אומר בלי שום בלוף או זיוף, הוא קר וחסר אמפטיה, נחוש בדעתו ועקשן כמו חמור, אבל עדיין יש לו את הרגשות שלו והמניעים שלו וקל לאהוב אותו, וארימטאג` מציג את כל אלה באופן יוצא מן הכלל. באמת, אחת ההופעות האהובות עליי השנה. 
גם דמויות וותיקות מהטרילוגיה המקורית מגיחות לרגעים (שוב, כחלק מפתיחת קו העלילה שמקשר בין ההוביט לשר הטבעות ולא נכלל במקור), כמו סארומן (כריסטופר לי המקריפ כרגיל), גלדריאל (קייט לבאנשט המלכה), אלרונד (הוגו וויבינג האח) ומעל כולם, גולום (אנדי סרקיס), היצור המעוות והפסיכופת שכולנו התאהבנו בו בטרילוגיה המקורית. הסצינה בכיכובו היא הסצינה האהובה עליי בסרט - סצינה מבריקה, פסיכולוגית ומפחידה שמועתקת כמעט מילה במילה מהספר (אחד הייתרונות של הפיכה לטרילוגיה היא באמת העובדה שככה הכל יהיה הרבה יותר נאמן לספרים). 
בכלל, פקטור הנוסטלגיה הוא באמת משהו שעוזר להפוך את הסרט למה שהוא. פשוט כייף לחזור למקומות האלה ולפגוש את הדמויות האלה אחרי פרידה כה ארוכה, והיא בהחלט עשויה להטות את המחשבות שלכם על הסרט לטובה, במיוחד אם אתם מעריצים. 

אז, האם זה "שר הטבעות"? לא, אבל זה גם לא צריך להיות. זה משהו שונה. נכון שהוא פחות רציני ופורק לחלקים, אבל נורא נחמד לראות שינוי באווירה ובקצב יחסית לסרטים קודמים. התסריט שלו בעייתי והוא סובל רבות מהעובדה שכל האקשן והעסק האמיתיים יגיעו רק בסרט הבא, אבל בתור מה שהוא – כיף טהור, פיסת נוסטלגיה שעושה טוב על הנשמה, ואפוס פנטזיה סוחף ומרגש – לא תמצאו יותר טוב. לעזאזל עם "הנוקמים", "ההוביט" הוא פשוט אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם השנה, אם לא ה-. הוא מאוד בעייתי ופגום בתסריט ובגישה שלו ומשאיר תחושה של "מה, זהו?", אבל היתרונות העיבו על החסרונות, ו"ההוביט" סיפק ברובו את הסחורה עבורי. אין הרבה סרטים שעל אף בעיותיהם מצליחים להשאיר בך תחושה כזאת מספקת ביציאה מן הקולנוע ועדיין להשאיר טעם של עוד, וולא רק ש"ההוביט" הצליח לעשות את זה, אלא לעשות את זה עוד לפני שהגיעה השיא והאקשן האמיתי של הסיפור (אלה יגיעו בסרט הבא). זה, חברים, חתיכת הישג. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת