00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

חרדת מוות וחרדת נטישה

                     חרדת מוות וחרדת נטישה

 

בספרו `בלוז` כותב יעקב כהן (1881-1960) על העיר הדמיונית בלוז אשר לפציעה ולמוות לא היו בה דריסת רגל. אנשים לא חלו ולא נפטרו בה, ניתן היה לחיות לנצח. החיים התנהלו בנחת, באיטיות, אין צורך להספיק מאומה, אין צורך למהר ולהגשים שהרי בורכו תושביה בחיי נצח (ככל הנראה גם לא הזדקנו בצורה משמעותית). בני האדם שהגיעו לכלל מיצוי חייהם ושנמאס היה להם להמשיך ולחיות, איש, איש וסיבותיו, היו מבקשים לצאת את שערי העיר הכבדים, המוגפים היטב. עם עזיבתם את העיר הם נחשפו כמו שאר האנושות למוות שבא וקטפם. יום אחד הגיע לעיר זר ממרחקים, התפתחה באיזה שהיא שלב תגרה רצינית, הזר שלף אקדחו וירה, ירה והרג. באותו היום נכנס המוות לעיר בלוז ובו בעת קיבלה העיר את מתנת החיים. תושביה החלו שואפים למצות חייהם עד תום, להספיק, לממש שכן זמן חייהם קצוב, משמעות החיים מוענקת להם באמצעות רעיונותינו, רגשותינו ומעשינו.

כולנו, כל בני האדם, חוששים ממוות ונטישה. נטישה של אדם אהוב, הנפרד, עוזב או מנתק קשר משאירנו כואבים את הפרידה, מלאי אבל אודותיה, געגוע, כמיהה וכעס. מדוע עשה לנו זאת? בנטישה יש לעיתים גם האשמה עצמית: החשש שאנו הבאנו על עצמנו את הניתוק באופן זה או אחר.

המוות מקפל בתוכו כמובן את הנטישה האולטימטיבית. אנו מפחדים ממות יקירנו אשר ישאירונו נטושים ובודדים לעד בלעדיהם, חסרים אותם לנצח, כואבים ומאבדים את טעם חיינו. מות יקירנו עלול להמית אותנו בעודנו בחיים הפיזיים וכמובן אנו מפחדים מאוד ממותנו שלנו, זהו פחד כל הפחדים, הוודאות שיום אחד המודעות שאני מכנה אותה "אני" תעלם לנצח. המודעות למוות עולה כמובן במצבי חירום, מלחמה או מחלה קשה כאשר עולה אז ההסתברות למוות. היא מקננת בתוכנו כאשר אנו עולים ברכבינו על הכביש או שיקירנו עולים על הכביש ("לי זה לא יקרה") ומאחרים לבוא הביתה כמצופה. מרבית בני האדם חיים עם מודעות למוות ברמה סבירה, לעיתים קרובות בעלת ערך של שמירה על זהירות ואמצעי בטיחות ואינם נכנסים לבור השחור של הצפת אימה בו חווים בצורה החיה ביותר את עובדת מותנו שלנו או את החרדה ממותו של קרוב יקר שלא קיבלנו אודותיו מידע. ילדים קטנים, בגילאי שלוש עד חמש, שואלים אודות המוות, מקבלים את ההסבר הסביר מהוריהם ובדרך כלל הנושא נדחק לעתיד מאוד, מאוד רחוק שאינו נראה כלל באופק, כך שאין צורך לדאוג אודותיו בהווה ואפשר להמשיך לחיות מתוך שמחה והנאה. זהו בדרך כלל המהלך התקין, הסביר והנורמאלי.

אחרים, החל מגיל מאוד צעיר- בין שנתיים לשלוש, לעיתים אפילו פחות ולעיתים לעבר חייהם הבוגרים מלאים בחרדות נטישה או מוות המהוות חלק מרכזי בהווייתם הנפשית המשפיע על כל התנהגותם. חרדת המוות או הנטישה מתבטאת בשני היבטים מרכזיים של התנהגות שהם בעלי ניגודיות קיצונית:

  1. אל תגעו בי ואל תתקרבו אלי- התכנסות חזקה פנימה, אי סבילות למגע (אם מדובר בפעוטות או פחות משנה) רצון עז להתבודדות, הימנעות מיצירת קשרים והתנגדות עזה לניסיונות של ההורים ליצירת קשר מגע סביר. קיימת התנגדות חזקה להתחבר להורים, התנהגות דווקאית קיצונית והתבודדות בחיק הטבע. המוכשרים במיוחד שבהם הופכים לבעלי נטיות אמנותיות בולטות, מתוכם יצא לי לפגוש את הציירים המדהימים שביניהם. הם אופיינו בהתנהגות של סגפנות ונזירות בגילאי ההתבגרות וראשית הבגרות, קריאת תגר על מסגרת ורצון עז לביטוי עצמי והדגשת האינדיבידואליות. הצעקה של נפשם היא "לא אכפת לי מכם, מרצונותיכם ומדרישותיכם, תנו לי להיות מי שהנני ואל תגידו לי לעולם מה ואיך לעשות". עבור חלקם קיימות תקופות של נדודים פיזיים בעולם או נדודים מעיסוק לעיסוק ואי מציאת האני הפנימי. המוכשרים באמנותם הופכים זאת לדרכם ויצירתם אינה קונבנציונאלית בעליל.
  2. הנצמדים- אלו שאינם מאפשרים לאובייקט המרכזי בחייהם לעוזבם לרגע. סיפרה לי בחורה איך חרדת המוות פקדה אותה בין הגילאים חמש עד שמונה, היא נרדמה רק במיטת ההורים או שאחד ההורים היה לידה כשנרדמה ואחר כך, כשהתעוררה חזרה למיטת ההורים. אובייקט ההיצמדות היה האימא, אסור היה לאם לעצום עיניים בנוכחות הבת (הבת אז חשבה שהאם עומדת למות), תמיד הייתה צריכה להיות בקרבת צמידות לאם, הייתה נכנסת איתה לאמבט ולמעשה לא אפשרה לה פרטיות לחלוטין. אין ספק שזו היצמדות חונקת ביותר, על הדרך היא גם מבטאת היבטים של עוינות שכן אובייקט ההיצמדות אינו יכול לנוע בחופשיות. אם אחרת סיפרה כיצד עליה לדווח לבתה המתבגרת לאן בדיוק היא הולכת, לכמה זמן בדיוק וכל עת שהותה מחוץ לבית התקיימה בקרה טלפונים מצד הבת האם היא נמצאת במקום שהודיעה אודותיו. תומר (שם בדוי) בעל חרדת הנטישה והמוות דבק בראשית בגרותו לבחורה הראשונה שהאירה לו פנים ונצמד אליה חרף מגוון אי ההתאמות הרגשיות ביניהם. כאשר העלתה אפשרות של פרידה איים מיד בהתאבדות, עד היום הם חיים יחד, נשואים, הורים לילדים ותומר מתוסכל עד אין די מאי ההזנה המספקת של אשתו לצרכיו (בחר בבחורה קרה ופרקטית להפליא) עם חוסר יכולת מוחלט ממנו להתנתק ממנה. כל קשר חברתי עם כל אדם אחר, נחמד וטוב ככל שיהיה כולל בני משפחת מוצאו אינו מהווה תחליף ולא לזמן קצר, ואינו ממלא את הצורך העמוק שלו להיות במחיצתה. תוך כדי צורך ההיצמדות הוא כמובן מלא כעס על אשתו הבוחרת לעסוק בתפקוד הבית, התייחסות לילדים, המשך יום העבודה מהבית כאשר הוא האחרון ברשימה. קיימת קנאה, כעס ומרירות על החיבוקים ותשומת הלב שהיא מעניקה לילדים. הוא רוצה להיות האדם היחיד אליו תתייחס במלואה וכל הזמן, בהרגשתו הוא מקבל פירורים בלבד, אם בכלל.

אם נסכם עד כאן נראה כי הלוקים בתסמונת הנטישה- מוות נוקטים כאמור בהתבודדות קיצונית ואל מגע או בהתנהגות קיצונית של היצמדות ומשאלה למלוא תשומת הלב. קיים כעס אודות האובייקט שנבחר להיצמדות, אודות קשריו עם אחרים כגון הילדים המשותפים או בקשר שלו עם בן הזוג (כאשר הנצמדת היא הנערה), יש רכושנות ובולענות כלפי האובייקט האחד. בהתבוננות על כל הסיפורים האנושיים שהוצגו כאן שהם בעצם רוויי כאב עמוק מצאתי שני קווי דמיון מפתיעים שכן הם התרחשו טרום לידה או מיד אחריה:

  1. צורך להפיל את העובר ברחם ולהיפטר מההיריון מסיבה פיזית או נפשית של האם. כלומר העובר היה מועמד להפלה. מסיבה זו או אחרת נמנעה ההפלה והתינוק/ת בא/ה לעולם עם חרדת מוות וחרדה עמוקה מכיליון, ומכאן ההיצמדות.
  2. תינוקות שנמסרו לאימוץ. בארץ קיימת תקופת מעבר קצרה בין לידת הילד המועמד לאימוץ ועד מסירתו לידי ההורים המאמצים, כאשר מדובר בתינוקות רכים תקופת המעבר היא כחודש לכל היותר. אני חוזרת ומדגישה כי מדובר על אימוץ בישראל. בתקופה זו מטופלים התינוקות פיזית ורגשית כהלכה במשפחה אומנת או במוסד טיפולי עד הימסרם להורים המאמצים.

יוצא אפוא שהחוויות המכוננות הן של חשש מהפלת טרום לידה או התנתקות מיד לאחר הלידה מהאם הביולוגית ועד מסירתם להורים המאמצים. תסמונות הילדים שתוארו בכתבה החלו כמובן בגילאים מאוד צעירים או טרם שסופר להם אודות היותם מאומצים או לחילופין אודות הצורך שהיה ובוטל לבצע הפלה.

עובדות אלו מעלות כמובן שאלות עמוקות אודות השפעות טרום לידה והשפעות שמיד סמוך ללידה על מנגנוני תת-מודע של התינוק. בטיפולי הרגרסיה שאני נוהגת לעשות כאשר המטופל שוכב על ספת הטיפול וגופו הוא "המדבר" ובהתאם גם רגשותיו מספרים המטופלים על חרדת הכיליון וחוסר האונים אודות ההפלה שעמדה על הפרק או על תקופת הביניים ותקופת המסירה להורים כאשר חוו עצמם נטולי שורשים, שרויים בחלל רגשי ללא אחיזה כלשהי, חסרי שייכות והולכים לאיבוד. התינוקות שחוו את תקופת המעבר קשה מדי או סרבו לקבל מגע וחום גופני מההורים המאמצים או שנצמדו מאוד וסירבו בהמשך להשתלבות בגן הילדים. רק להיות עם אימא. המרתק מבחינה טיפולית הוא שאנחנו מתייחסים לתקופות כה רחוקות שלא ניתן לייחס להן זיכרון מודע כאשר חוויות הרגש לזיכרונות הלא מודעים היא של בכי מר, ייאוש עמוק בעוד הגוף מגיב בכיווץ, הלמות לב, רעד ותגובות הלם מסוגים שונים. כלומר חוויית הטראומה של הכיליון או הנתק נקלטה ונמצאת בתאי הגוף דרך החיבור לתת מודע וכמובן לתת מודע הרגשי. מדהים לא פחות הוא שדמות האם אשר ויתרה על הילד-ה ומסר-ה לאימוץ חקוקה בתת מודע של האדם, כמו כן חקוקה ההכרות עם נסיבות הצורך בהפלה. השאלה הטיפולית היא כיצד ניתן לקבל נחמה על טראומות כה מוקדמות של כליון, נטישה ומוות. לא פשוט בכלל להתחיל את החיים מנקודת מוצא של חרדת נטישה וכליון כה עמוקים. שינוי נקודת המבט ושינוי המשמעות לתהליכי הטראומה מחייבת לעיתים עבודה בשחזור גלגולים (תסריטים תת מודעים פנימיים) וכמו כן תהליכי טיפול ההופכים את הפירמידה על ראשה, כלומר שימוש בתהליכים רוחניים בהם נשאלת הנשמה על הסיבות לבחירתה את נסיבות חייה. באופן זה האדם אינו מוצא עצמו שוב קרבן לנסיבות חיצוניות אלא מוצא עצמו "כבוחר" באופן כלשהו את מה שארע לו. לעיתים יש צורך להרחיב את היריעה מעבר לחיים הנוכחיים בכדי למצוא משמעות ונחמה בהקשר רחב יותר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת