00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

לאהוב, לחבק, לאכול

                 או בקיצור...

                                              

אני חייבת להודות שמלבד כמה תוכניות בודדות, לא הצלחתי כל כך להתחבר לתוכניות הריאליטי בטלויזיה. רובם נראות לי רדודות ולא מעניינות. בתור אחת שלא מקדישה את רוב זמנה במטבח למטרות בישול...גם לא היה לי סבלנות לצפות בכל מיני תוכניות בישול למינהם. מכיון שהסיכוי שאפיק מהן תועלת הוא קלוש, ויתרתי עליהן מראש ופסלתי אותן. חוץ מלעורר אצלי את התיאבון ולהזיק לי בדיאטה, התוכניות האלו לא תרמו לי כלום.

עם אותו אנטי...התחלתי את הצפייה במאסטר שף. ממש לא ידעתי איך "לאכול" את התוכנית הזו. לא היה לי ברור למה צריכים להתאכזר כל כך אל הצופים בבית. איך אני אמורה להנות כשמבשלים לי מטעמים מול העיניים, שופטים מנגבים רוטב מהשפתיים, מתארים שילוב טעמים ולי נשאר רק לשבת ולרייר מול המסך, בלי שום אפשרות לטעום ולחוות דיעה. הרגשתי מאוד מתוסכלת בהתחלה מהתוכנית הזו. אבל כל זה היה רק אז בעונה הראשונה. היום כשמשודרת כבר העונה השלישית, אני יודעת בודאות שמאסטר שף היא הרבה מעבר לעוד תוכנית בישול. היא קודם כל תוכנית על אהבה. המון אהבה. וחיבוקים. לא להאמין כמה רגש יכול להיות בתוכנית בישול אחת. ואם בעונה הראשונה לא רק שלא עקבתי אחריה באופן קבוע, גם הייתי מזפזפת וחוזרת אליה רק אם לא היתה לי ברירה אחרת, אז העונות שבאו אחריה כבר גרמו לי להיצמד בכייף אל המרקע.



אין ספק שהתוכנית הזו מעוררת תיאבון, אך בעיקר עושה חשק לחבק את כל מי שנמצא סביבך...לא פלא שהתוכנית הפכה להיות פופולרית וזוכה לרייטינג גבוה. רק חבל שלמרות כל הטכנולוגיה והקידמה, עדיין לא הצליחו להמציא טלויזיה חכמה, שתוכל להעביר אלינו ישירות הביתה את הריחות והטעמים תוך כדי צפייה.

כבר בפרקים הראשונים של האודישנים למציאת נבחרת המועמדים, הופתעתי לגלות שלא המנות גורמה הפלצניות יהיו אלה המועדפות על השופטים. דווקא התבשילים הפשוטים הביתיים מצליחים כנראה לשבות את ליבם. או אולי בעצם היו אלה הסיפורים העצובים שמאחורי המנות...הם אלה שהעניקו למועמד את הסינר המיוחל...

                                             

                                  

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מוצאת את עצמי יושבת בערב מול הטלויזיה ומזילה לא פעם דמעה. חשבתי לתומי שבתוכניות בישול דמעות זולגות רק מקיצוץ הבצל. לא תיארתי לעצמי שאפשרי לשלב בהם גם טרגדיות אישיות. מאז תחילת התוכנית אני מכינה לי את הטישו על השולחן לצד הנישנושים. אי אפשר לדעת מי המועמד שיחליט פתאום לספר את הסיפור או הזכרון האישי שלו. כשהמועמדים מסיימים את המשימה שלהם, אני ממתינה במתח יחד איתם עד שהשופטים יטעמו ויחליטו אם המנה שלו מספיק ראויה. השקט ששורר וברקע רשרוש התיפוף הקל, מותח אותי עוד יותר ואני מחכה למוצא פיהם. סקרנית לשמוע אם זה ערב לחיכו של חיים כהן, או לזכות בחיוך המרגיע של מיכל אנסקי. להקשיב בקשב רב למרות הקושי, לתיאורים של אייל שני על היחסים הנרקמים בסיר בין העגבניה לבצל, וכועסת עליו כשהוא נוזף במועמד שלא נתן מקום ראוי בסיר לבמיה, כי אני בעצמי מתעבת את הירק הזה... ובעיקר ממתינה בקוצר רוח עד שרושפלד הפיינשמקר, יסיים את חלקו בארוחות ומופתעת לגלות שגם הוא יכול להיות מוצף בכל כך הרבה רגשות...

                                 

 אנחנו יודעים שאין דבר בחיים שלא ניתן לפתור אותו עם אוכל טוב. עסקים והסכמים נחתמים על כוס יין וארוחה דשנה והביתה תמיד נעים לחזור כדי לאכול ארוחה חמה. כבר אמרנו שאוכל מעבר להיותו מנחם ומשביע, הוא בעיקר מצליח לשמח אך גם להרגיע. אנשים מספרים שהתוכנית מביאה להם חשק להיכנס למטבח ולבשל. לאחרים יש מוטיבציה ללמוד מתכונים חדשים. אצלי זה פותח בעיקר את התיאבון למשהו אחר. יש רגעים שממש בא לי סתם לחבק את האנשים שאני אוהבת. לחבק חיבוק חזק וביחד איתם לשבת ולאכול ארוחה טובה. כי ביננו...מה צריך יותר מזה בחיים???

                                      

אז בינתיים אנחנו רק בתחילתה של העונה השלישית ועוד לא גיבשתי מי יהיה הפייבוריט שלי. עד אז שיהיה לכם בתיאבון ואל תשכחו לרגע מה הכי חשוב. לאכול, לחבק ולאהוב!!

 צפייה נעימה!!

                                                     

  

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

57 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת