44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

הטיל בתל אביב - בגללי!

כן, כן, האזעקה שהיתה אתמול בערב בתל אביב - בגללי. כמדי כל יום חמישי אני מלמד בערב במכון אריקה לנדאו חוג פיסיקה מודרנית לילדים מחוננים. אתמול עשינו שיעור אקטואלי, יישמנו את חוקי המכניקה של ניוטון והעפנו טילים של בקבוקי קולה ריקים לשמיים. כל אחד יכול להכין טילי בקבוקים כאלה בבית, הדלק הוא חומץ ואבקת סודה לשתיה. שני ילדים הגדילו לעשות ובנו בבית משגרים בצורה שונה והביאו אותם להדגים ולהתגאות. עשינו תחרות מי יגיע לגובה הרב ביותר והיה מאד מרשים וכיף.

כמה דקות אחרי שסיימנו וחזרנו ללמוד בכיתה נשמעה האזעקה. כנראה שהעפנו בקבוקי קולה גבוה מדי..

האמת שגם אני וגם הילדים היינו מופתעים. מוזר לשמוע באמצע שיעור אזעקה מבלי שמדובר בתרגיל. הם שאלו אותי האם זה רציני, טענתי שכן ויצאנו החוצה לחפש מקלט. המכון היה מלא בחוגים וילדים מגיל היסודי ועד לגיל החטיבה. כולם רצו, הילדים והמבוגרים לעבר הבניין המרכזי וחיפשו בו את המקלט. דווקא אחד הילדים, זכר מחוג קודם איפה המקלט ורץ לשם. חלק מהילדים חשבו שאולי מדובר בתרגיל, חלק הבינו שלא הגיוני לעשות תרגיל בזמן מבצע צבאי, האי ודאות היתה גדולה, אבל הילדים התמודדו יפה עם המצב המתוח. הגענו למקלט, השארתי את הילדים שם וחזרתי למעלה להראות לאנשים את הדרך. בסופו של דבר נשארנו לבד היועצות ואני, אחרי שוידאנו שאין אף אחד בחוץ נכנסו גם כן לשטח המוגן.

בתור מבוגרים, מנסים מצד אחד לקחת אחריות על הילדים ולשמור עליהם ומצד שני לשדר בטחון ולהרגיע אותם. האמת שבמקרה זה לא הייתה בעיה. הילדים היו מאד בוגרים ולא נכנסו לפאניקה. הם ידעו בדיוק מה לעשות והתנהגו מצויין!

אחד הדברים היותר מעצבנים היו שלא היתה קליטה סלולרית, הרשת לא עמדה בעומס נסיונות השיחה וקרסה. כך לא ידענו מה בעצם קורה ולא היה קשר עם ההורים של הילדים. רק במשרד המכון אפשר היה לבדוק באינטרנט מה בעצם קרה. אני ניצלתי את חשבון ה- Gmail שלי ויצרתי קשר עם חברתי שהיתה באותו זמן באיכילוב בתל אביב בעזרת ה- chat שיש באתר. הנה שימוש מעניין לטכנולוגיית האינטרנט!

כל העניין נגמר תוך עשר דקות וחזרנו לכיתה לסוף השיעור. שם הרגעתי את הילדים וסיפרתי להם על חוויותיי ממלחמת המפרץ. הילדים בחוג שלי בערך בני 14, מכאן שהם נולדו בערך תשע שנים אחריה. מבחינתי מלחמת המפרץ קרתה לא מזמן, מוזר לחשוב שבעצם עברו מאז מעל עשרים שנה!

בזמן מלחמת המפרץ הייתי בן 13 בכיתה ז'. האמת שמאד נהנתי מהמלחמה. מאד מהר ראיתי שאין טילים כימיים ואין ממש נפגעים. הרגשתי בטוח ונהנתי מחוסר הלימודים ומהרגשת האקשן. בכל לילה הולכים לישון ולא יודעים מתי הלילה תשמע האזעקה ומתי נצטרך לרדת למקלט, איזה מרגש! הייתי הולך לישון אצל בן דוד שלי ברעננה או עולה לחברים בקומה האחרונה בבניין, בהתרגשות. אולי לפתע תהיה אזעקה ונצטרך לנסות להגיע מהר למקלט. לפתע כל פעולה טריוויאלית ויום יומית הפכה למרגשת ומיוחדת.

שלושה מקרים זכורים לי היטב, פעם אחת אחי הגדול התעורר באמצע הלילה והחליט שהיתה אזעקה. כולנו קמנו מהר, התחלנו להתארגן ולאט לאט הבנו שהוא חלם ואין שום אזעקה. במקרה שני סבתא וסבא שלי החליטו להכנס לארון בעת האזעקה. טוב שהם עשו זאת כי הטיל פגע בכביש ברחוב שלהם ברמת גן. כל הזכוכיות בבית שלהם התנפצו וחלק מהגג קרס. להם לא קרה כלום כי הם היו בארון. באותו לילה אבא שלי ניקה את השברים בדירה שלהם והתגאתי מאד כשראיתי צילומים שלו מנקה את הדירה בערוץ CNN. מקרה שלישי קרה במקלט הבניין שלו בפתח תקוה. הבניין שלנו היה מאד מגובש וככזה, אחד השכנים הוריד מקלט טלויזיה קטן למקלט ובו ראו את הערוץ שהיה פתוח אצלו בדירה. בכל פעם כשהיתה אזעקה, השכן פתח את הטלויזיה על הערוץ הראשון (עדיין לא היו אפשרויות אחרות) וירד למקלט. באחד מימי השישי נשמע אזעקה, כולנו התאספנו במקלט והשכן פתח את הטלויזיה. אלא שאז התגלה לפנינו, לא הערוץ הראשון אלא ערוץ RTL הגרמני ובו, כמדי כל יום שישי, סרט כחול..

באיזה מדינה משוגעת אנחנו חיים, סתם באמצע החיים, באמצע השיעור, באמצע הקניות, באמצע העבודה, יש אזעקה שעוצרת לך את החיים ומוציאה אותך בבת אחת למציאות אחרת והזויה. בסופו של דבר, למי שאוהב כמוני אקשן, זה נחמד (כל עוד אין באמת נפגעים), נותן פרספקטיבה על החיים ונותן הזדמנות לנסות ולהיות גיבור. אבל זהו מצב עניינים מוזר שעדיף היה לחיות בלעדיו. עדיף לבחור באופן חופשי איך להגיע לפרספקטיבה ואיך להיות הגיבור בחייך. נקווה שאלו יהיו שיאי החוויות שנחווה ולא נמצא את עצמנו במצבים מלחיצים יותר. בהצלחה!

תמונה מתאריך 26.1.1991, בעת מלחמת המפרץ במקלט הבניין שלנו. בתמונה רואים את אחי ואחותי, אמא שלי וכמובן אותי. מזהים מי אני? רמז: שימו לב מי היחיד שנהנה ומחייך :)


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת