לאורה, חנה טואג

16/11/2012 20:58:12

סגור

הספר היפהפה הזה לוקח אותנו למחוזות רחוקים, ללוב וליהודיה.

לאורה או לאורי היא נערה מקסימה, גיבורת הסיפור, אשר סוחבת על כתפיה את כל ביתה, בעיקר מאז מות אביה.

מכל דף נוטפת המתיקות, כמו הלגבי של הדקל, העג'ג'ייה - הרוח הפרועה של המדבר - פורעת גם אצלי איזה מיתר..

הספר כתוב נפלא, מחקה באותנטיות את סגנון דיבורה של לאורי, על כל שגיאותיה מלאות החן, כמו המחבואה שלה.

לאורי שופעת דמיון, שעוזר לה להתמודד עם המציאות סביבה.

חייה קשים, קשיי פרנסה של הוריה, אימה הנוקשה, עבודות הבית הקשות, גידול אחיה הקטנים, ובתוך כל צבעי האפור האלה

, שני צבעים מכניסים אור לחייה, האחד - הסבא שלה - אבי אימה, שחי איתם בבית, הוא החבר הכי טוב שלה, מבין לליבה,

מלמד אותה קרוא וכתוב, מלמד אותה חכמת חיים, אבל בסוף נהיה חולה מאד (אלצהיימר?), מתרחק ממנה וצולל לעולמו.

ויש את לורנצו, חייל איטלקי, שבועות סבון צבעוניות עולות מכביסתו, ובעקבותיו ישנו סוד גדול, שאותו לא יכולה לחלוק עם

אף אחד ולא יכולה לשמוח בו, ורק הזדאד, הבגד שלה, מכסה אותה ומסתיר את סודה.

תמונה מהפייס' שמזכירה לי קצת מהספר,

רק שברקע הספר ישנו המדבר.

הספר הזה לא עזב אותי ובכל רגע פנוי הפלגתי עימו. אהבתי והתחברתי ללאורי וביחד איתה ציפיתי ציפיית שווא לבואו

של לורנצו. זו תקופה שבה החיילים האיטלקים משרתים בלוב, תחת משטרו של הדוצ'ה, זמן מה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

כשהדיי האנטישמיות מתחילים להישמע בטריפולי. דווקא במיסורטה, מקום מגוריה של לאורי, שוררת בדרך כלל שכנות יפה בין היהודים

לגויים, כמו חברתה עאליה הגוייה.

עם כל פרק גם אני תפרתי חוט דמיוני בנול מוחי, טעמתי את מתק המרמלטה הנכספת ולא רציתי שהספר יגמר!

וכשהגיע הסוף, לא ידעתי אם הוא סוף שמח או עצוב. ידעתי שלאורה עושה את המעשה הנכון, אך מה יקרה אחר-כך?

לאן תחזור? מי יקבל אותה?

אז המשכתי לי את הסוף הזה, ודמיינתי לעצמי שהיא חוזרת לאחר כחודש הביתה, עם ילד חבוק בזרועותיה, והיא מסכמת

עם אימה שיספרו לכולם שהן מצאו אותו במדבר. אבל מצד שני, האם יאמינו להן? ברור שלא.. אז מה הסוף חנה?

עזרי לי...

תודות עמוקות לחנה טואג, חברתי הוירטואלית לפייסבוק, שהביאה לידיעתי את קיומו של ספרה ושלחה לי אותו בדואר.

מרמלדה