00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

תל אביב, ברוכה הבאה לישראל

19/11/2012

למען הסר ספק- אני הסטריאוטיפ התל אביבי הקלישאתי: חיה, עובדת, לומדת, אוכלת, נושמת, יוצאת בת"א. חשוב לי להבהיר זאת רק כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר שלקרוא ולו מילה מדברי בנימת שמחה לאיד זה שגוי מהיסוד. אז כן, אני תל אביבית בכל רמ"ח איברי... אפילו יותר גרוע מזה- אני רמת אביבית בכל רמ"ח איברי. אורבנית להחריד וגם להכנס לפנים העיר איפה שהביוב זורם והאנשים נעים בעדרים זה מה זה מתחת לרמתי. הכי לא. בגדול הבנתי לפני שנה-שנתיים לערך שהפכתי להיות כל מה שאני שונאת- בורגנית נהנתנית ומאוד מאוד תל אביבית. השנה שגרתי בתל אביב רק חזקה את מה שעמוק בליבי התל אביבי המנותק והקר כבר ידעתי- לגור בתל אביב זה רק גיאוגרפיה... אני כבר 7 שנים חיה בת"א.

הבוקר התעוררתי בת"א, נסעתי לאוניברסיטת ת"א בה ישבתי עם חברי התל אביבים לגולל ריטונים תל אביבים על המאותגרים אקדמאית מבן גוריון שגם ככה רק עושים ערבי כיתה כל התואר שלהם ועכשיו הם עוד קיבלו חופשה- הם משתזפים בים בזמן שאנחנו נרקבים בכיתות התל אביביות שלנו. שיחה זו התקיימה באמת... כלומר.... מובן שעם המון מודעות והומור עצמי תל אביביים.... אבל המילים האלה באמת נאמרו: "באסה, הם משתזפים ואנחנו צריכים ללמוד". ואני, בהיותי נובותלאביבית, כבר הגבתי לזה בחיוך תל אביבי של אין-לי-כח-להכנס-עכשיו-לדיון-ראבק-איפה-הקפה-שלי שפוטר אותי מלהוכיח מישהו בצדקנות תל אביבית אופיינית על המעשה הבלתי ראוי שעשה. נכנסנו לאולם וגילינו שיש שלושה הרוגים בקריית מלאכי ועוד שלושה פצועים ביניהם בן ארבע בינוני עד קשה. מיד מילאו את חלל הכתה שפע צקצוקי לשון תל אביביים... כל אחד ואחד מאיתנו גינה מכל הלב את האובדן המצער בחיי אדם... אני אפילו הגדלתי לקרוא קצת ולראות תיעוד של היירוטים בדרום (והלחצתי נורא את חברי התל אביבים לספסל הלימודים שלא הבינו מאיפה בוקע הצליל של האזעקה), ואז השיעור התחיל... והכל נשכח. הכל. צחקנו, פטפטנו, ניסינו לסחוט קצת מידע על המבחן, יצאנו לכיוון השיעור הבא, ראינו את הסטודנטים התל אביביים למדעי הדשא שוקדים על חוק לימודיהם, שתינו קצת קפה... ביזנס אז יוז'ואל. באמת שלא קרה שום דבר מיוחד שראוי שנפריע לעצמנו. אז נפלו כמה טילים בדרום... מה עוד חדש?

רצתה מפלצת הספגטי המעופפת ובסביבות 17:00 זחלתי לי לאיטי בדרכי אל נתניה. באמת שמדובר בצירוף מקרים בלתי רגיל... יום חמישי בשעה 17:00 בהסתברות שואפת ל-1 אני ב.... תל אביב. כמובן שלא אהבתי את העומס הטיפה חריג הזה... התנועה לרוב לא זורמת בשעות כאלה אבל עדיין יותר מהירה ממטר לשעה. "אויש", אמרתי לעצמי בנימה תל אביבית "עמוד ענן.... זה בטח כל אלו שבאים מהדרום להתארח. הרי קראתי שיש נהירה המונית לכיוון המרכז. נו, טוב... אחלה סיבה להתעכב". ואז הגעתי לנתניה רק כדי לגלות שבאורח פלא היא הפכה להיות חוף המבטחים של ישראל- אזעקה נשמעת בת"א.
נשבעת בכל היקר לי שלא הבנתי שאני בבועה תל אביבית עד שהיא התנפצה. 
מה אזעקה בתל אביב?! פאדר ומאדר בדרך חזרה מהעבודה בגוש דן! כל החברים שלי בת"א! מיד צריך להתקשר במקביל לאיזה מיליון אנשים! וכשניסיתי בהן צדק לעשות בדיוק את זה- גיליתי שאי אפשר להשיג אף אחד- הרשת הסלולרית פשוט קרסה תחת הנטל ולקח לי מלא זמן להצליח לדבר עם כולם (ותודה למפלצת הספגטי המעופפת על פייסבוק!). כשהכל הסתדר פתאום קלטתי שאת דקות החרדה עד שאמרו בחדשות שהכל בסדר ואין נפגעים עוברים בדרום כל יום. לא שלא ידעתי את זה קודם אבל איך אומרים "אין חכם כבעל ניסיון"? אז יופי לי- התנסיתי. ההבנה המזעזעת הזו שהתחושה החרדתית שאני חוויתי בזעיר אנפין היא ריטואל לפחות יומיומי במקומות מסויימים- החרידה אותי יותר משכל טיל יכול לחלום. בלתי נמנעת הייתה המסקנה שזה לעולם לא יגמר כל עוד אני חושבת עליהם כעל "הם".

ואז העולם כולו קרס. פייסבוק התפוצץ, החדשות נראו כאילו הן נשאבות לתוך עצמן- אנשים התקשרו וסימסו בלי סוף- משוכנעים שאני בתל אביב. ואני, שנפקחו עיני אך שניות מעטות קודם לכן, ראיתי מדינה שלמה בהיסטריה. לא כי יש הרוגים מהבוקר בקריית מלאכי, לא כי ילדים נפצעו, לא כי הייתה פגיעה ישירה בבית, לא כי הביפרים של החירשים בעוטף עזה הוכיחו עצמם כבלתי ראויים מה שמותיר אותם חסרי ישע ותלויים לחלוטין באנשים טובים שתחת אש ידאגו להזהיר אותם... לא.... המדינה בהיסטריה כי בתל אביב נשמעו שתי אזעקות. ביג פאקינג וואט?! יש יותר מדי מקומות בישראל שהיו מתפללים לרק שתי אזעקות ביום! אכן לא כיף לשבת על ספסל עם חבר בשדרה ציורית ולדון לאן כדאי לרוץ אם עוד שנייה תשמע אזעקה ולא כיף לחשוש לחיי וגם לא כיף לא לדעת שהיקרים לי מכל בריאים ושלמים כי אין איך להשיג אותם, אבל רבאק המדינה שלי מופצצת כבר שנים רבות... שנים רבות מדי... וזה מה שמהדהד לי עכשיו יותר מכל דבר אחר- שום דבר לא קרה היום שלא קורה כל יום ויום בישובי הדרום. כלום. העובדה שעכשיו גם אני בקו האש, או כמו שהפרשנים המבריקים הצליחו להסיק "תל אביב נמצאת עכשיו בטווח הירי" (כל הכבוד, גאונים שלי!)- לא משנה כלום. היום ירו על אוכלוסייה אזרחית בישראל, אתמול ירו על אוכלוסייה אזרחית בישראל וגם לפני שש שנים ירו על אוכלוסייה אזרחית בישראל. אני פשוט זכיתי באור מן ההפקר. היו לי שנים של חסד לפני שהרגשתי מה שצריך להרגיש כל אזרח במדינה שיורים עליה טילים- הרגשתי מותקפת.

אז אני אשליך הצידה את הקפה האהוב שלי וארוץ תוך דקה וחצי למרחב המוגן, אני גם אבדוק אם מישהו לידי צריך עזרה. אני לא אלך לי בשאננות עם הפלייליסט בפול ווליום- כי כבר אין את הלוקסוס של לא להיות קשובה לסביבה- אני כבר לא מנותקת ממה שקורה פה. אני אשתטח על הרצפה ואכפוף את ראשי ואתפלל לאלוהים-בו-איני מאמינה שאת הטיל הזה יצליחו ליירט או שהוא לא יפגע באף אחד. אני אחזור לקרוא כל יום עיתון כי זה כבר לא רחוק ממני- ההשלכות של מה שכתוב בו. ואעשה זאת שוב ושוב ושוב כמה פעמים שרק אדרש. לא כי אני גיבורה גדולה או אלטרואיסטית דגולה.... לא כי אני יפת נפש תל אביבית שרוצה להרגיש שהיא סולידרית לאלו שפחות שפר מזלם ממנה...לא כי יש תועלת כלשהי בעצם זה שאוכלוסיית האזרחים ברדיוס הירי גדלה... ולא כי איזה יופי שסופסוף גם התל אביבים השמאלנים האליטיסטים האלה מקבלים את מה שמגיע להם ועכשיו גם הם מפחדים.... לא.
פשוט כי אני מאמינה שברגע שתל אביב באמת אבל באמת תפחד- כבר לא יהיה ממה לפחד.

ואם אני טועה ויחס של 1:1 בין כמות הטילים בדרום ובגוש דן עדיין לא ירעיד את האדמה בארץ באופן בו לא יהיו אזרחים ישראלים שרצים למקלטים- עדיין רק מן הראוי בעיני שאם אזרחים ישראלים מפחדים אז כל אזרחי ישראל צריכים לפחד במידה שווה. שיוויון בנטל ההרתעה וכל זה. הדם שלנו לא אדום יותר, החיים שלנו לא יקרים יותר, גם חיי אהובינו אינם יקרים יותר, איכות חיינו אינה קדימה יותר ואין שום סיבה שאני אהנה לי בכיף בזמן שבדרום מצטופפים במקלטים. תל אביב אינה, לצערה הרב, מדינה נפרדת מישראל... ונראה שעד עכשיו העניין לא היה כזה ברור. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. מקווה שעכשיו יתחילו להתעורר. כי אם דגימונת תל אביבית קטנה של מציאות דרומית יומיומית עושה כל כך הרבה רעש- אולי בטווח טיפה יותר ארוך ילדים בישראל יציירו את המשפחה שלהם מחייכת ואוחזת ידיים ליד בית וגינה- ולא מחובקים במקלט. זה חלום שאעשה בשבילו הרבה מאוד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת