00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

זכרונות אהבה מתאונת דרכים

11/11/2012
זכרונות אהבה מתאונת דרכים

"גיברת"!

"תפקחי עיניים"!

 "גיברת!  את שומעת אותי"?

"תפקחי עיניים"!

"גיברת איך קוראים לך"?

"תפקחי עיניים"!

"גיברת, גיברת את שומעת אותי"?

"איך קוראים לך"?

"גיברת, את מרגישה שאני נוגע בך"?

"תפקחי עיניים"!

"גיברת איך קוראים לך"?

"בבקשה תעני"!

"תפקחי עיניים"!

"גיברת"!!!!

"תזמינו אמבולנס מהר"!  "יש דם ליד הראש", "היא לא מגיבה", "היא חסרת הכרה", "אני לא מוצא דופק",  "גיברת את שומעת"? "גיברת" !!!!

"יא אדיוט, מה, לא ראית אותה"?

"תתקשרו מהר למד"א ולמשטרה"!

"יא אלוהים, היא כולה עם דם"!

"פגיעת ראש קשה", "לא להזיז"!, "תפנו את השטח בבקשה", "לא לגעת בה"! "מישהו התקשר למשטרה"?   "תזוזו"!,  "לפנות את השטח"! , "זה לא עוזר שאתם כאן", "זוזו מכאן"!!!

"הנה מגיע האמבולנס". "לא להזיז אותה" . "גיברת, את שומעת אותי"?  "גיברת"!!

"לזוז"! "נו, תזוזו", "הנה מד"א הגיעו, תזוזו שהם יוכלו לגשת", "לפנות את השטח מיד"! , "נו, כולם לזוז מהר", "תביאו צווארון", "פגיעת ראש וודאית", "המשקפיים מנופצים", "לא להזיז" !!!

"תבדקו לה את הרגליים, הימנית עקומה לגמרי",

"גיברת, אני ממד"א, את שומעת אותי"?

"תפקחי עיניים"

"תפקחי עיניים"!

"תפקחי עיניים"!

"את שומעת"?

"גיברת"?

"בבקשה תעני"

"תפקחי עיניים"!

"גיברת"...

 

זהו.
רק את זה אני זוכרת.
נזכרתי בזה בלילות שאחרי התאונה.

 יותר מזה אני לא זוכרת. בעצם את זה שהתעוררתי בניידת הטיפול הנמרץ אני גם זוכרת. זה היה כשהפראמדיק אמר לבחורה שלידו, שלא ראיתי את פניה , בעצם  גם את פניו שלו לא ראיתי, רק שמעתי את קולותיהם- שחזרתי להכרה.
הוא אמר: "אני צריך לדקור אותך דקירה קטנה ואתן לך משהו נגד כאבים"  יותר מזה אני לא זוכרת,  הפעם השניה שהתעוררתי הייתה כששמעתי מישהי אומרת :"היא כבדה" וזה היה כבר בחדר הטראומה, כשהעבירו אותי מהאלונקה למיטת הטיפולים שם, אני זוכרת שעניתי לה, בלחש, {אני לא בטוחה שהיא שמעה אותי ואולי זה בכלל היה בלב, לעצמי} - שזה בגלל האייקיו. אני בטוחה שגם קיללתי אותה {אין מצב שלא} ושלחתיה למקום שממנו היא הגיעה לעולם, אך שוב- כנראה שזה היה רק בלב, כי היא לא הגיבה, בכל מקרה אחרי זה שוב שקעתי בעולם וורדרד שכולו טוב .

 הכאבים שחשתי מיד אח"כ היו כנראה אלו שהחזירו אותי שוב להכרה. יותר מאוחר הצטערתי שחזרתי כי הכאבים רק הלכו והתעצמו. לא הצלחתי לנשום. הגוף שרף לי וכאב וחשבתי לעצמי שבטח `דקסטר` לקח אותי כפרויקט אישי .

הרופאים אומרים שמזל שאני באמנזיה, כי אם הייתי זוכרת משהו היה לי קשה יותר להתמודד עם הכל, גם טראומה גופנית וגם נפשית.

היום, ממרומי ספתי בסלון אני יכולה להעיד שהימים שעברו עליי מאז השחרור מבית החולים היו הגרועים בחיי. כן, אפילו יותר מהבלגן של הסרטן.

תאונת דרכים זה דבר נוראי. אתה לא מתכנן את זה, אתה לא חושב שאי פעם זה יקרה לך, בטח לא כשאתה הולך רגל שחוצה במעבר חצייה ובטח לא התכוננת אי פעם לזה שאוטובוס כפול, זה עם האקורדיון באמצע יחליט לעבור על פניך, בתרתי משמע.

האמת היא שאני בעצמי בכלל לא זוכרת שזה היה אוטובוס. את זה הבנתי רק בבית החולים כשאמרו לי שזה מה שקרה, ובהמשך  זה קיבל הוכחה  עם מה שנכתב בדו"ח של מד"א והמשטרה. בדו"ח של המשטרה היה כתוב : "אישה מוטלת בצדי הכביש בשלולית דם. האישה נפגעה מאוטובוס כפול של אגד. מחקירת הנהג xx עולה כי".... וככה בעצם הבנתי שהאוטובוס היה של אגד והיה כפול ושם הנהג היה xx. לתומי או לטפשותי חשבתי שמאגד יתקשרו לדרוש בשלומי, אבל זהו, שזה לא כך.

הרגעים הראשונים בחדר הטראומה היו מזוויעים. הכל כאב לי. חשבתי שנכרתה לי הרגל. לא הרגשתי אותה. בעצם לא הרגשתי את שתי הרגליים וגם לא את הידיים. אני זוכרת רק ששרף לי ב... בכל מקום. חשבתי שמישהו טבל אותי בחבית של זפת רותחת וכל העור התקלף לי. זה היה פשוט נורא.

רציתי לבקש משהו נגד כאבים, אבל לא הצלחתי להוציא קול. כאב לי בחזה כך שחשבתי שאני עוברת התקף לב.  נזכרתי באבא שלי ז"ל שעבר שישה התקפי לב שלאחריהם סיפר שרצה לומר משהו אבל לא הצליח כי היה לו לחץ אטומי בחזה וכאבי תופת.

"תגזרו את הבגדים!" אמר מישהו מכל מיליארד הרופאים, הפרמדיקים והאחיות שהיו שם בחדר הטראומה.

"לא !!, אל תגזרו !!! אלו הבגדים הכי יקרים שלי!!! אין לי הרבה כאלו !!!" רציתי לומר, אך כמו קודם- אני מניחה {לא בטוחה}  שקולי לא נשמע. תוך שניות גזרו את המכנסיים היקרות שעלו לי 800 ₪ {משהו מיוחד לדאבות כמוני} והחולצה המדהימה עם השיפון שעלתה גם היא כמה מאות שקלים {זו שעוד בחנות תלשתי לה את הטיקט עם המחיר כדי שניסימיקו החשמונאי לא יחטוף שבץ ויתחיל לחשב כמה קניות לשבת היה יכול לעשות בסכום הזה} ושאיתה הלכתי רק פעם אחת בעבר ושמרתיה לאוקייז`נים באמת פירסט קלאס, כמו זה שהייתי אמורה להגיע אליו לולא האוטובוס הבן זונה חשק בי ונישק אותי בכוח {יותר מדי כוח} , אבל הבכי הגדול שלי היה דווקא  על החזייה. לא על השעון היקר שטל קנתה לי ביום ההולדת שהתנפץ, ואפילו לא על המשקפיים החדשים, או המצלמה והעדשה המיוחדת והתכשיטים שהיו עליי שהלכו כולם קאפוט. על החזייה. למה להם קיבינימט לגזור לי את החזייה השחורה והסקסית שלי? היחידה שמחזירה עטרה ליושנה {משווה לדדיי את מראם בהיותי בת 16}, באמת למה? זו החזייה היחידה שהתפתיתי לשלם עליה הרבה מאוד  ₪ כי באמת לא יכולתי להיפרד מהמראה שנשקף לעיניי בחדר המדידות בחנות היוקרתית להלבשה תחתונה. שכנעתי את עצמי שמותר לי לפרגן לעצמי פעם אחת מחיר דמיוני על משהו כזה, וגם המשכתי לשכנעני שהחשמונאי הסקסי יברך בסופו של דבר על הקנייה וישכח מהמינוס, אממה- עם כל השכנועיאדה העצמית שלי - כמו נקניקייה מתועשת של זוגלובק גם את תג המחיר של `חזיית הביוקר` העלמתי עוד בעודי בחנות, ולמרות התלהבותו מלאת הטוסטסטרון של בעלי החסון שהייתה אמורה לבשר `כי טוב`   השתפנתי וחירטטתי ש"היא  הייתה במבצע", שקרנית  פחדנית איומה ונוראה שכמותי!  אז זהו, גם שכיית החמדה הזו הלכה לעולמה במחי מספריים של איזה ד"ר בחדר הטראומה של הדסה עין כרם.
  יהי זכרה של הביוקר ברוך. 
אגב,עד עכשיו היא שמורה אצלי במגירת החזיות. עטופה בניילון שבו ארזו לי בחדר הטראומה את כל שאריות הבדים שהיו עליי. את המכנסיים והחולצה זרקתי (עם הרבה צער) ביום שאחרי התאונה, אך מהחזייה קשה לי להיפרד. אני עדיין מחפשת את התופרת-קוסמת שתוכל להחזיר לי היפה-יפה הזו לחיים, ולמרות שברור לי שזה לא יקרה היא עדיין אצלי, המקסימה הזו, וכן, מותר לי! אני פגועת ראש ! {איזה יופי,  פעם הייתי צריכה לתרץ את הטפשת והטמטמת שלי בבלונד בשיער, היום- "פגיעת ראש" ועוד מאוטובוס כפול ! אחחח! מתה על זה שיש לי תירוץ! מתה!}

מחדר הטראומה נשלחתי לאינספור בדיקות וצילומים. ה`נהג הפרטי` שלי היה טייסיר {ישמעלי צעיר שאימא שלו לא לימדה אותו שיש דבר כזה דאודורנט וחנק את רבי}, והאינטליגנט- או שלא הבין עברית או שלא התחשק לו להקשיב לספק משפטים – ספק המהומים שלי. כולה רציתי לשאול אם הודיעו לבעלי, אך כאמור הוא לא טרח לענות, המאניוק הג`יפיונרי.

באחת ה`חניות` בחדרי ה- c.t   התקרבה אליי גברת חרדית מקסימה שממרומי מיסטולי המופלג דימיתיה למלאך. היא ניגשה אליי, ליטפה את ראשי, סידרה את הסדין תוך הסתרת מערומיי, ושאלה אם אני רוצה שהיא תתקשר למישהו מקרוביי. הנהנתי ולחשתי שאני רוצה את בעלי. היא שאלה איך קוראים לו ומה המספר שלו,  ו... לא הצלחתי לזכור.  באותה השנייה אחת האחיות התקרבה והגישה לי את מכשיר הסלולר שלי והגברת לקחה אותו ותוך חיטוט במספרים הצליחה לאתר את בעלי ולהודיע לו.  מה שקרה אח"כ אני שוב לא זוכרת, כנראה ששוב איבדתי הכרה, בכל מקרה התעוררתי כשחמי, אביו של בעלי, הסתכל עליי וליטף את ראשי. הגברת החרדית הסבירה לו מה עשו איתי עד כה ורק מאוחר יותר הבנתי שהיא פשוט שמרה עליי עד שחמי, אחיותיי ובעלי הגיעו. מלאך שומר בתרתי משמע.

זה מדהים, תמיד, אבל תמיד כשקורה לי משהו נוראי - אני מגלה שנשלחים אליי שליחים ששומרים עליי. זה פשוט קטע שמרגש אותי בכל פעם מחדש. חבל שלא שאלתיה לשמה, הייתי רוצה להודות לה על עזרתה, דאגתה ותמיכתה באותם רגעי חרדה וחוסר אונים. הלוואי ויכולתי לאתרה . אפילו את שמה איני יודעת.

חמי היקר ניסה להרגיעני  ואמר שכל המשפחה כבר בדרך. ברגע ששמעתי שאחיותיי ובעלי יודעים קצת נרגעתי. תמיד כואב לי פחות כשהם איתי.
כהרגלו הוא הניח יד על ראשי ובירך אותי בתפילה המיוחדת הזו שמתחילה ב-"מי שברך"...

הראשונה שהגיעה אליי הייתה סילבי. זה תמיד כך, היא זו שמגיעה לכל אשפוז ראשונה. תמיד צחקנו על הקטע הזה שבטח יש לה מכשיר רדיו שקולט את דיווחי מד"א. לא חשוב מתי ולא חשוב היכן היא נמצאת - אם קורה משהו לאחת האחיות או לאימא שלנו- היא הראשונה שדופקת כרטיס נוכחות. מדהימה !
היא מיד בדקה אותי מכף רגל ועד ראש ומפניה הבנתי ש-`וואה- עליאה` ....
היא ניסתה להסתיר את הדמעות {יש תחרות ביננו מי יותר חזקה} , אך למרות המיסטול קלטתי אותן. היא ליטפה את ראשי ואמרה כמה מילים שנדמו כתפילה {או במחשבה שניה- קללה, יותר מתאים לה} כי היא נשאה עיניה לתקרת החדר תוך כדי מלמולם. היא בדקה אותי מכף רגל ועד ראש ו...  צרחה  עליי : "את דפוקה? תחתוני סבתא בצבע ורוד? ועוד עם חור?  מה אבא אמר לנו תמיד, אה? גם כשאתן הולכות למכולת תמיד עם תחתונים נקיים ויפים, נכון?  אז מה את באה לי עכשיו עם תחתוני סבתא ? בושות למשפחת פיקסלר!". ניסיתי להיזכר אם יש לי בכלל תחתוני סבתא, כי אמנם חוטיני זה לא אני  {לא צריכה שיחידת 669 תוזנק כדי לחלץ לי אותם מהתחת בכל פעם שאחליט לנסות אותם}, אבל סבתא? לא חושבת שיש לי תחתונים כאלו, ואז נזכרתי ששמתי תחתון מחוך {זה שמגהץ לדאבות את הבושות} , אבל רגע, וורוד? מה פתאום וורוד?  אין לי בכלל צבעוניים. כל התחתונים שלי שחורים או לבנים,  {אלא אם כן שוב פישלתי עם הכביסה...} מה שבטוח זה שלא היה בהם חור.  כנראה שזה אלו בטראומה שרצו לגזור ובסוף לא גזרו... 

אלכס ואיתן, אחותי וגיסי, הגיעו מיד אח"כ.  אלכס, האימא אווזה שלנו,  גם היא התחילה לתחקר את כל מי שהיה מסביבי מה קרה, למה קרה וניסתה לאמוד את חומרת הנזק. איתן, בעלה, שלא כהרגלו - הפעם לא חייך והיה חמור סבר. הוא נישק את ראשי ואמר שהפעם הגזמתי. אוטובוס זה כבר מוגזם. סרטן- פ`סדר, אירוע מוחי- פ`סדר, ניתוחים בלי הפסקה- גם פ`סדר, אבל אוטובוס? טו מאץ` בייבי. מה יהיה בפעם הבאה?  הנימיץ? מטוס תובלה של חיל האוויר האמריקאי?  מעבורת של נאס"א? 

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמה שגרם לי לכל הכאבים האלו הוא אוטובוס. עד אז התרכזתי רק בכאבים ובתעוקת החזה שלי. לא הצלחתי לנשום ולא הבנתי מדוע. אף אחד לא הסביר לי מה קרה ומדוע הגעתי למצב הזה . ניסיתי לאמץ זכרוני ולא הצלחתי. התביישתי. הרגשתי שכל העולם ואשתו, כולל כל  החלכאים והנדכאים ששכבו לצדי בחדרים הסמוכים רואים אותי במערומיי מכוסיי הסדין הפרחוני המעאפן של הדסה עין כרם. רציתי לבכות, ואולי באמת בכיתי, לא מרחמים עצמיים אלא מחוסר אונים. אני שונאת להיות במצבים שבהם אין לי שליטה על מה שקורה לי ובי. ברגיל אני  קונטרול פריק , אז עכשיו? כשאני יותר מתמיד צריכה את כל הריכוז והשליטה- זה מתסכל פי כמה. הראש שלי קדח רק בדבר אחד : איך עפים מפה כמה שיותר מהר. יש לי אלרגיה לבתי חולים בכלל ולחדרי מיון בפרט. אסור בתכלית האיסור להיות שם. אתה בא עם כאב ראש ויוצא עם שפעת אנטילופות.

סילבי קיבלה טלפון, הלכה לצד לשוחח וחזרה עם פנים רציניות. הרמתי גבה והטיתי מעט ראשי  {סימן משפחתי מוסכם ל "מה קורה"?} והיא אמרה :"התקשרו מאגד, הם תובעים אותך על הנזקים לאוטובוס". הייתי בהלם.  רגשותיי געו. נדמה לי שאפילו קצת דמעתי ואמרתי :"אותי? אבל ...אבל..."  פה סילבי כבר לא התאפקה והתפוצצה מצחוק. נבלה !!!  היא עבדה עליי, הכלבה,  ואני- הלב ירד לי לתחתונים {עם החור}. רציתי לקרוע אותה, אבל הניסיון הראשון לזוז התגלה כטעות מרה. היא התקרבה, נישקה אותי ואמרה :"זהו ! חוזרים לשגרת הצחוק, אחותי, מכסת העצב תמה! סה פיני"!, ומאותו רגע כולם מסביבי היו עסוקים בלצחוק {בעיקר עליי ועל הסיטואציה תוך הפלגה בוטה לתרחישים מוקצנים וכן, אני מודה שמצחיקים, לולא הייתי הכוכבת הראשית, יוטפויומט!}.

הם סיפרו לי איך כל אחד הגיב במשפחה לשמע קבלת הידיעה בטלפון. כולם כולל כולם קודם כל נקרעו מצחוק ואח"כ  הגיבו בסגנון :"ומה קרה לאוטובוס"? 
אופק, האחיינית היפה שלי
שהתה באותו זמן באיטליה במשלחת של חילופי סטודנטים, בר, `הבכור לבית אביו` שלנו  סימס לה ש"דרס את אימא אוטובוס , אבל לא לדאוג האוטובוס בסדר".
נורא נחמד שהם מסתלבטים עליי, אה?

ניסים הגיע אחרון לבית החולים. לקח לו זמן לארגן מי שישמור על הראל שבזמן התאונה בדיוק חזר מהגן.  הוא נכנס כרוח סערה ומקצב נשימותיו {ובעיקר מהיכרות עם המר בחור} הבנתי שהוא לא חיכה לשאטל שמסיע את המבקרים מרחבת החנייה התחתונה עד לחדר המיון, הוא פשוט רץ את כל הדרך {חתיכת עלייה ארוכה ותלולה}. ככה הוא עושה כשהוא מודאג. הוא פשוט רץ.
הפחד והדאגה בעיניו הפעם היו מוקצנים {לכל הבלגנים האחרים שלי הוא כנראה כבר התרגל}. הוא בדק אותי מכף רגל ועד ראש, כולל בין השערות ומאחורי האוזניים {פדנט שכמותו. כל מי שמכיר אותו אומר שזו טעות שהוא הלך ללמוד הנדסה ואלקטרוניקה. הוא הכי רופא שבעולם. הכי!}. הוא דיבר איתי עם העיניים {אנחנו לא זקוקים למילים ביננו}. בכיתי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל הכאבים או בגלל הצער שחשתי על הצער שניבט מעיניו. אני שונאת לעשות בעיות, ובטח שכאלו.  הוא ליטף אותי והרגיע אותי. כשנרגעתי הוא הלך לתשאל את הרופאים. רק הוא יכול לנהל את הרופאים במיון {מרוב ניסיון איתי ועם עדי}. ישר הוא תקתק את העניינים, שאל את השאלות הנכונות ודרש מה שלדעתו היה צריך.  אין עליו ! פשוט אין עליו בעולם !!!  תוך שניות התייצבו אצלי כל הרופאים, הפנימאי, הכירורג, האורטופד והנוירולוג {שקודם היו בכל מיני מקומות אחרים } . ניסים טחן אותם בשאלות מצליבות ו... אמרתי שאין עליו? הוא הסביר להם על מצבי הרפואי המיוחד ודרש משככי כאבים. הם ענו לו שכבר נתנו לי, והוא אמר להם שחבל שלא העלו את שמי במסוף כי היו מבינים שהיות שאני כרותת איברי פנים שביניהם הקיבה- כל כדור שנותנים לי ושמתפרק בקיבה לא יעיל, אני צריכה רק כדור שמתפרק בכבד. תוך דקות מעטות כבר קיבלתי כדורים נוספים. לא הצלחתי להתרומם כדי לשתות ותוך כדי הקימה התחילו ההקאות הדמיות. ניסים רץ כדי להזעיק את הרופאים שהלכו לעמדת הרופאים כדי לדסקס על המקרה. אחד הרופאים הגיע ואמר שזה הגיוני בפגיעות מסוג אלו שאני חטפתי. הכדורים שקיבלתי לא הפיגו את הכאבים אך כן טשטשו אותי.

אגב, במחלקת הטראומה כן העלו את שמי על המסוף וידעו מהו מצבי הרפואי. אני זוכרת שהם אמרו שמה שהציל אותי זה שאני כרותת איברי פנים כי מה שגורם לסיבוכים בתאונות שכאלו הם דימומים פנימיים שנגרמים מהתנגשות האיברים זה בזה ופציעתם , ולי כאמור אין כמעט כלום בבטן  ולכן למרות הפגיעה הקשה והפצעים- אף איבר פנימי לא נפגע ומעבר לזה שזה נס אמיתי – זה קטע ענק. כשאני אומרת לאנשים שבתכלס ניצלתי כי אין לי כמעט איברי פנים הם לא כ"כ מבינים למה הכוונה.

אחרי זמן מה הגיע סטז`ר עם תחבושות . "אני מתנצל מראש, את תשנאי אותי, אבל אני חייב לנקות לך את הפצעים ולחבוש אותם", אמר. תוך שנייה הבנתי מדוע הזהיר שאשנא אותו. בחיים לא חשבתי שיכול להיות משהו כל כך כואב כמו ניקוי פצעים. "הפציעות שלך עמוקות ורחבות והיות שנחבלת באספלט חובה לנקות ולחטא". ה"לנקות ולחטא" הזה גמר אותי. הוא שפשף לי את הפצעים  {הרבים} והצטערתי שבנקודה הזו לא איבדתי הכרה. זה היה פשוט נורא.  איום ונורא. הכי שבהכי.  אני אחת עם כוח סבל דמיוני, אפילו בלידות לא הוצאתי הגה, גם בלידה הטבעית נטולת משככי הכאבים שעברתי. תמיד סבלתי בשקט, זה היה הסמל המסחרי שלי , זו שקופצת אצבעות אך לא פוצה פה, אך הפעם שמעתי את עצמי צורחת. בחיים לא העזתי לצרוח  בזמני טיפול , ולא חשוב כמה נורא היה הטיפול, תמיד היה לי `לא נעים`  והפעם כנראה שבגלל הטשטוש לא הייתי בשליטה. האחיות שלי ובעלי נכנסו לחדר לשמע הצרחות ולא הסכימו לצאת  עד גמר החבישות. הייתי מותשת. לא הפסקתי להקיא וכאבו לי הזרועות מהמחטים של העירויים {שלא לדבר על הצריבה מהחיטוי שעוד הורגשה}. האחיות שלי הזכירו לי איזו גיבורה אני ושתמיד אני דוגמא ומופת לשאר המטופלים ועניתי :"לא הפעם! זה לא ניתוחים וסרטן, זה מבחן הכניסה לגיהנום".

בכל כמה דקות נכנסו לבדוק אותי כל מיני עטויי חלוקים וסטטוסקופים למיניהם. הייתי גמורה מעייפות ותשישות. סוף סוף העבירו אותי לחדר משלי . היה כבר שקט יותר. ניסים לא זז מליידי. אפילו לשירותים לא הלך. הוא לא נתן לאחיות לגעת בי, הכל עשה בעצמו,  אפילו  התעקש לשים לי בעצמו את השרוול של מד לחץ הדם, כי שתי הזרועות שלי היו פגועות ורק הוא מצא נקודה שאיכשהו לא גרמה לי להשתנק מכאב. , והאחיות זרמו איתו.

הבוקר הגיע מתישהו. בכיתי וביקשתי שנלך הביתה. "בבית אני מחלימה הכי מהר, תגיד להם שישחררו אותי".  זה לא עזר. ניסים הוא לא כמו שרית מיודק, החברה שלי מפריז שלפני שנים רבות כשהייתי מאושפזת ביוספטל באילת אחרי אחד מהניתוחים שלי היא נענתה לבקשתי ובאה לקחת אותי לפאב, ככה כמו שאני- עם הפיג`מה המנוקדת  ועמוד האינפוזיה (שאותו הסתרנו בשיחים בכניסה לבית החולים), הוא, בניגוד אליה-  מקשיב לרופאים ולא משתף פעולה עם "תכניות זדוניות ומסוכנות", לדבריו.

אין לי מושג כמה זמן עבר עד שחזרנו הביתה.

הדרך הביתה הייתה נוראית. הקאתי ללא הרף. מזל שניסים ביקש כליה {כלי להקאה} לפני שיצאנו לדרך {הוא מתורגל כבר}.  הוא נסע אולי על 10 קמ"ש והדרך לא נגמרה והרגשתי כל מהמורה. חשתי את הדופק בכל ס"מ בגופי הפצוע. זה היה רע.

 ניסים התקשר לשרית, חברתי הטובה, שאביה מנהל חדר מיון באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הוא הסביר לה מה המצב וביקש שתדאג לי למשככי כאבים חזקים שמתפרקים בכבד. המלאכית הזו עזרה לי עם זה גם בניתוח האחרון שעברתי. בלעדיה הייתי ממשיכה לכאוב.

מפה אני לא זוכרת מה שהיה, מה שברור הוא שהגענו מתישהו הביתה ואיכשהו הגיע הבוקר. למחרת אמא שלי ושרוני, אחותי, באו לטפל בי. המקלחת הייתה מפחידה ומכאיבה כאחד. המים הרגישו לי כמו גשם של חומצה וסירבתי להתנגב במגבת מרוב פחד ולכן נשכבתי במיטה והתייבשתי ככה, באוויר. על אחותי המיומנת  {היא הפרמקולוגית של המשפחה} הוטל לחבוש את הפצעים הרבים ונדמה כי היא נחנקה מהצעקות שלי {אין לי מושג מתי הפכתי לכזו נקניקייה. בחיים לא צעקתי מאיזשהו טיפול רפואי. בושות!} . אימא שלי הייתה עסוקה במענה טלפוני לכל מאות המתקשרים המודאגים. בשלב הזה, אחרי המקלחת ועם משככי הכאבים הנכונים- הרגשתי טוב, יחסית.  אחרי כמה שעות אפילו הצלחתי להעלות תמונה וסטטוס בפייסבוק שהודיע שאוטובוס של אגד נישק אותי בכוח. כל הבלגן  וההידרדרות התחילו בעצם ביום השלישי. אין לי מושג למה ומדוע, אבל החל מהלילה שבין היום השני לשלישי כאילו שנפתחו ערובות הגיהנום ונחתו עליי. מאותו הרגע לא הצלחתי להזיז את ידיי, לדבר, לזוז או כל דבר אחר. הגוף התנפח לי מהטראומה {רק עכשיו, ממש בשבוע האחרון הנפיחות התחילה לרדת וחזרתי למימדיי הקודמים. הרופאים הסבירו שזו תגובה הגיונית לטראומה}.

אז מה בתכלס קרה? {סיכום מתוך כל הסיכומים הרלוונטיים} : יצאתי מהעבודה, חציתי במעבר חצייה, אוטובוס כפול של אגד שכנראה דהר בירידה פגע בי. הפגיעה הייתה בראש, בצד ימין בפנים. התנפצו לי המשקפיים, אך עיניי לא נפגעו. הועפתי ונחתתי על הכביש. שברתי 5 צלעות,  נפצעתי ברגליים , בברכיים, בזרועות, בידיים, בצוואר , בגב ובראש. אני עם אמנזיה, לא זוכרת כלום מכלום ונוסף לכל אני גם עם פוסט טראומה. איבדתי את חוש הטעם והריח {זה הדבר שהכי מפחיד אותי מכל הפגיעות}, אני עם כאבי ראש מטורפים , סחרחורות והבזקים בעיניים וצפצופים באוזניים. האצבעות והידיים נרדמות לי וקשה לי להחזיק דברים . אני לא זוכרת פרטים, אך כל הזמן אני שומעת קולות מהפינוי. צעקות של האנשים ושל האנשים ממד"א. "גיברת את שומעת אותי"? חוזרים שוב ושוב וזה מטרף אותי. הפסיכיאטר הסביר לי שככה זה באמנזיה, לא רואים תמונות , אבל המוח מפצה בקולות.

עברו מעל שלושה חודשים מאז התאונה. אני כבר הולכת. עם קביים, אבל הולכת. לשמחתי למרות הפגיעה בפנים- אני בסדר, לא רואים כלום.  אני לא יכולה להיות במחשב. לא יכולה לקרוא ספרים או לראות טלוויזיה. אני לא מרוכזת  ולא יכולה עם הריצודים שבמסך המחשב והמרקע של הטלוויזיה.  אני עכשיו בשיקום. הבנתי שזה הולך להיות ארוך ואינטנסיבי. הספיק לי טיפול אחד כדי להבין שזו הולכת להיות תקופה-סיוט. אני רוצה להיות כמו טוני ודאג מ`מנהרת הזמן` אני רוצה להיות שנה קדימה, כשאני כבר אחרי הכל. אני רוצה להרים את הראלי , לשחק איתו, להיות בפייסבוק , בבלוג ובפורום שלי. כל מה שאני עכשיו עושה זה להיות באינסטגרם . אני מעלה תמונות ועושה לייקים, וגם זה לא תמיד. החיים  קלים ונוחים עם כפתורי טאץ`. חברה שאלה אם אני רוצה איי פאד שגם הוא טאץ`. סירבתי. אני מתייחסת לתקופה הזו כתקופת מנוחה שהגוף שלי כנראה היה צריך. עם כל הגעגועים – טוב לי ושקט לי.  נכון שאני מתחרפנת בבית ורוב הזמן אני כמו אריה בכלוב, אבל זה משהו שמתבקש. אני יום יום בטלפונים עם הבוסית  {והחברה} שלי שמעדכנת אותי בכל מה שקורה במשרד וככה אני מרגישה בעניינים וזה עושה לי טוב.  אני כבר מתה לחזור לעצמי. להיות שוב אני- מפעם.  גם אם צולעת ומקובבת {מלשון קביים} – עדיין אני.  לעת עתה אני מנסה בכוח  להסתדר בלעדיהם, נפשית קשה לי איתם ולכן  פעם אני הולכת עם קב אחד, פעם עם שניים  ופעם בלעדיהם  . זה תלוי בטיפולים בשיקום וכמובן בהרגשה וביציבות באותו רגע נתון. .

הפעם היחידה שיצאתי  {ולא לרופאים} הייתה לא מזמן. הלכתי למפגש חברים , היה לי קשה, אבל היה מרגש ומועיל. זה לחלוטין העמיק את הרצון שלי לחזור לנורמל.

שמעתי לא מעט אנשים שלשמע הסיפור הגיבו ב: "חוסר מזל" , ובכן,  סבתא שלי  עליה השלום, הייתה אומרת בספרדית שהמזל אוהב את האמיצים, ואתם יודעים מה? עם כמה שחשבתי שאני לא האדם הכי אמיץ ביקום, היום, אחרי החוויה הזו אני לחלוטין יודעת שבהחלט יש בי מן האומץ, ולמה? כי התגברתי על הפחד הכי גדול שלי : רחמים. הסיבה שבגללה לא רציתי לפגוש אנשים הייתה מהפחד מרחמים. רחמים זה הדבר שתמיד שיתק אותי. גם בתקופת האשפוזים אסרתי על כולם להגיע לבקרני, רק האחיות שלי , אמא שלי ובעלי היו רשאים להיות לצדי.  אותי רואים רק ואך ורק כשאני במיטבי, עומדת זקוף ,מסורקת,  מאופרת , לבושה טיפ-טופ ומחייכת,   זו הייתה התפיסה שבגללה גם כשהייתי מורדמת-מונשמת דבר ראשון בבוקר אחיותיי  ואימא שלי היו מקלחות אותי, מלבישות אותי בפיג`מה הכי יפה שהייתה במחלקה  ומאפרות אותי, כולל לק בציפורניים של הידיים והרגליים , זה מה שדרשתי ולפי זה התנהלו כולם, ובשל כך כל  אלו שהגיעו לבקרני במחלקה לא הורשו לראותני, והיום, אחרי שצלחתי את מחסום אי המושלמות שלי {בעצם ההגעה למפגש החברים בסוכות אצל סמדי בומבה} אני יכולה לומר לעצמי שכן, אני אמיצה. אמנם נחנקתי כשראיתי את כולם בוהים בי עם הקביים, אך התעשתתי  כשבעלי לחש לי באוזן שאני יפה אפילו יותר מהרגיל ושאזקוף גב. אז ברור לי שבהתחלה היו כאלו שחשו צער או אפילו אי נוחות למראי, אך לשמחתי די מהר זה התנדף והתייחסו אליי כרגיל, רק אולי פינקו אותי קצת יותר מהרגיל ואת זה הייתי מוכנה לקבל באהבה כי זה נעשה מתוך אהבה ולא מתוך רחמים.

וזהו לגבי הנושא הזה.

מצטערת שאני לא עונה לכם בטלפונים או במיילים הרבים שאתם שולחים. אני לא לגמרי יכולה לכתוב. את הפוסט הזה הקלידה  עבורי חברה שמסרבת שאזכיר את שמה ואני מכבדת את בקשתה. ממש כעת עובדים איתי  בשיקום על הידיים ובקרוב מאוד אוכל לחזור להקליד.

אני מודה לכולכם על האהבה הרבה שקיבלתי. זה לא מובן לי מאליו ואני מוקירה אתכם על כך.

רבים היו אלו שריגשוני במחוות כאלו ואחרות , אך עליי לציין במיוחד את ארדן, אהוב לבי, בעצם אהוב לב כולנו במשפחה , כולל המורחבת.  אוהבים אותך ובלעדיך הכל היה נראה ומרגיש אחרת לגמרי. תודה על הכל כולל הכל. אין עליך ואין כמוך !

תודה נוספת וחשובה לא פחות אני חייבת למורני. ה-מורני שלי, שמסתבר שהייתה הראשונה והיחידה שאליה התקשרתי כמה שניות (או שעות) אחרי התאונה, וכהרגלה הייתה קשובה ומחבקת ואוהבת ומרגיעה, ועצם הידיעה שהיא שם עבורי תמיד הופכת את הימים ליפים וקלים יותר.

תודה מיוחדת נוספת מגיעה  ליהודית מור חיים המדהימה באמת מהבלוג :"קסם של עוגה" שבכל סוף שבוע שלחה את בתה היפהפייה  הישר מטירת הכרמל לביתי עם אלף ואחד מטעמים נפלאים. יהודית יקירתי - את זו שהפכה את הסופ"שים והחגים שלנו למשהו שפוי עם ריח וטעם של בית. אין מילים שיצליחו להביע את רגשותיי והרגשת  בני משפחתי. אנחנו אוהבים אותך מלאכית מוכשרת שכמוך. שפתיים יישקו מהאוכל והעוגות שאת מכינה. את בין הבודדים שאהבתך האמיתית עוברת את גבולות הלב ובאה לידי ביטוי בכל ששת החושים. שהשם יברך אותך ואת בני משפחתך לעולם ועד.

תודה ענקית לשרית דלאל וטלי כגן בלסון – השתיים שלבי אינו שלם בלעדיהן.

תודה למלכי- מהבלוג :"המתכונים של אמא" שתמיד כתמיד כאן עבור כולנו.

תודה ענקית לכל חבריי וחברותיי מהפייסבוק שלא שכחוני למרות הזמן הרבה שאני נעדרת משם, ובראשם נורית פלד וחיה דר שבורכתי בעצם חברותי עימן.

אגב, ישנם רבים שפגשתי או שוחחתי עימם וחשו מאוד לא נעים על שלא התקשרו או באו, אני מבקשת : אל!  אל תרגישו לא בנוח, אני לא מתפנקסת עם אף אחד, אני מודה על מה שיש ולא מתייחסת למה שאין ובחיים לא באה חשבון או מלינה  או חלילה נוטרת לכאלו שלא עשו מה שרציתי או חשבתי שראוי או כל מיני חרטוטי חרטוטים שכאלו.  ברור לי שלכל אחד יש את חייו ומחויבויותיו ובחירותיו והעדפותיו ובעיקר קשייו,  וזה יותר מסתם בסדר, ואני אומרת את זה עם מלוא הכוונה והכבוד ! גם אני לא שייכת לזן "שומרי הקשר" כך שבאמת איני שופטת אחרים על נקודות החולשה שלי, אי לכך באמת הכל בסדר ואני בסדר ועוד מעט אהיה עוד יותר בסדר. רק מפני שנפצעתי לא אומר שאני שבורה ואני באמת לא. נהפוך הוא לגמרי. אפילו הזריחות שלי מיום ליום יותר ויותר יפות וזה אומר הכל, בעיקר- לי.

ולמה קראתי לפוסט הזה "זכרונות אהבה"? פשוט כי עם כל הזוועה שבעניין גיליתי סוגים חדשים של אהבה שלא היו מוכרים לי קודם, בעיקר מאנשים שלא ציפיתי מהם, אך חשוב יותר : אהבה עצמית.
  עם כמה שחשבתי שאהבתי את עצמי, וברור לי שאהבתי, ועם כמה שחשבתי שהפנמתי את כל השיעורים שלוו לכל הפסאדה הרפואית שמלווה אותי כבר מעל 16 שנים - רק עכשיו באמת הבנתי שלא צריך לקבל בומבה בפרצוף מאוטובוס {בתרתי משמע} כדי להתעורר. {או לחילופין להירדם ואז להתעורר}.  הבנתי שדי התרגלתי למצב המתמשך של להיות חולה. נכון שחזרתי לתלם ונכון שעשיתי הכל כדי להמשיך בצורה נורמלית, אך היה איזשהו תהליך שהכניס את כולנו למודוס של "אריאלה חולה וזה בסדר, התרגלנו ואנחנו יודעים יפה מאוד מי עושה מה בשעת ה- שין", אבל זהו, שזה לא כך. לא צריך להתרגל לסיטואציה שכזו. ואיכשהו התאונה הזו הביאה אותי להבין שזהו, לא עוד. נכון, הייתי חולה ונכון עוד יש לי איזה דרעק קטן בכבד, אבל זה לא מה שמתייג אותי. זה לא מה שמאפיין אותי. זה לא מה שעושה אותי מי שאני, נהפוך הוא, אני זו שעושה אותה. את המחלה כמחלה {לא חשוב איזו}. אני זו שבתכלס הצלחתי להדוף כל ניסיון שלה להשמידני.  אם זה בסרטן, אם זה באירוע מוחי, אם זה במאות מקרים של איבודי הכרה ושאר חארות שליווני בהמשך, אני זו שקראתי תיגר עליה  וזה מעיד עליי -משהו אחר לגמרי ממה שחשבתי קודם. אני לא עוד קרבן לנסיבות אלא אחת שמנווטת את דרכי, למרות הנסיבות, לתוצאה שרצויה ומתאימה לי. וזה גרם לי להעריך ולכבד את עצמי. עד עכשיו לא שמתי לב לעובדה הזו, אולי כי הייתי עסוקה בלבזבז אנרגיה על לשרוד, אבל זהו, אני לא בהישרדות יותר. אני חיה ועוד מעט אחיה טוב יותר. הרבה יותר ממה שאני מצליחה לדמיין כרגע.

אני יודעת היום - שלא חשוב מה קורה ולא חשוב איך קורה, אם אתה לא מאבד את הראש- אתה יוצא מזה, ואם אתה עדיין נושם {בקלות או בכבדות- זה לא משנה} אז כל הסיכויים פתוחים בפניך, הטובים והרעים כאחד, אתה רק צריך לרצות לבחור וכמובן לבחור. ותמיד- לא משנה מה קורה- זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. ובחיים אל תקשיב למה שלא נעים לך או מקדם אותך לשמוע. לו הייתי מקשיבה לכל התחזיות הרפואיות שלי מזמן לא הייתי כאן, הרי אפשר למות רק מהפחד, וגם עכשיו בתאונה המזוינת הזו- הקשבתי בעיקר לעצמי. דיברתי עם עצמי והזכרתי לעצמי מי אני ומה אני, והנה אני כאן, למרות הקביים ואבדן הזיכרון ועוד כמה חארות לא משמעותיים נוספים.

ועכשיו – אני הולכת לעוד טיפול בשיקום כדי שאת הפוסט הבא אקליד בעצמי , אז היו שלום. אנחנו נתראה כשנתראה. מבטיחה.

אריאלה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

95 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת