77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

ואז ראיתי אותה..

01/11/2012
 
 
לפני מספר שנים עבדתי כמדריכת נוער במוסד מסויים שבו היו חוסים נוער עם מוגבלות ספציפית.
לילה קר וסוער אחד, בעת שהיינו עסוקים במקלחות, אחת החוסות, נערה פקחית במיוחד, הצליחה להערים על המדריכים באותה משמרת, כולל אני, הצליחה לפתוח 3 דלתות נעולות, את השער הראשי של המוסד וחמקה החוצה.
 
כעבור מספר דקות שמנו לב להעדרה, כמובן שמייד התחלנו לחפש בסביבות המבנים של המוסד, וכל המדריכים של הביתנים השונים הוזעקו לעזרת החיפוש. אבל נאדה. הנערה יצאה את שערי המוסד. מייד הזעקנו את המשטרה והודענו להורים, וחלק מהמדריכים, כולל אני התחלנו לחפש מחוץ למוסד.
 
לא היה כביש ראשי קרוב ממש, אך מה שכן היה בקרבה, הוא בית קברות גדול מצד אחד ומהצד השני ישוב קטן.
התפצלנו, כמובן שהרוב התחיל לרוץ לכיוון הישוב, במיוחד הבנים הפחדנים , אז נותרנו כמה מדריכות ומדריך אחד כדי לחפש את הנערה בתוך בית הקברות.
 
זו היתה ממש תפאורה של סרט אימה: גשם מבול וסופת ברקים, חושך מצרים, חתולים בין הקברים שהסתתרו ועינייהם נצצו בחושך, כל ברק האיר לשניות את הקברים שבדרכינו והרעמים שהגיעו שניות לאחר מכן, הקפיצו את הלב שלנו לשמים. לא ידעתי אם רעדתי יותר מהקור או הפחד.
 
כן, פחדנו, כי בתוך בית הקברות הגדול גם התפצלנו, כך שהיינו לבד עם עצמנו והרוחות הדמיוניות. צעקנו את שם הנערה, כל אחד בתורו, וכך יכלנו לדעת כמה רחוקים אנו נמצאים אחד מהשני, זו גם היתה תקופה שהסלולריים היו בחיתוליהם, כך שלאף אחד מאיתנו לא היה מכשיר.
חיפשנו חצי שעה לשווא, חזרנו רטובים מהגשם, רועדים מקור ופחד, אך הכי הכי, מוטרפים מדאגה לשלום הנערה.
 
לאחר כשעה היא נמצאה בריאה ושלמה בישוב ההוא בקרבת המוסד, לשמחת כולם.
 
ובשבוע שעבר, היה לי ממש דה ז`וו.
 
אני גרה בקרבת בית קברות. כן, כן, אתם יכולים להרים גבה, הרבה אנשים עושים את זה ושואלים אותי אם זה לא מפריע לי.. ההרגשה, פחד.. כל מיני שאלות. ממש לא מפריע לי, לא מפחדת מהמתים, מה יש לפחד בכלל?
 
בקיצור, בשבוע שעבר אני מוציאה את טופי הכלבה לסיבוב לילי, בערך בשעה 11, טרם הספקתי לחבר לה את הרצועה לקולר, היא נתנה ספרינג כזה שכמעט הפילה אותי. היא רצה ורצה ישר לתוך בית העלמין, ואני אחריה כמובן ובכלל לא ידעתי ששערי בית הקברות פתוחים כל הלילה בלב תל אביב.
 
הפעם, לא פחדתי כמו לפני כמה שנים, בגלל שכאן היתה תאורה מצויינת וגם בגלל שכנראה התחשלתי מהפעם ההיא. היתה דממה מרגיעה, עצרתי במרחק קצר מהשער כדי לנסות לשמוע את הצעדים של טופי. קראתי בשמה וכלום. לא ידעת לאיזה כיוון ללכת, אך הייתי רגועה וגם הגאלקסי שלי ביד.. אז בכלל.
 
המשכתי ללכת קוראת בשם הכלבה וממש הרגשתי לא נעים, כאילו אני מפרה את השקט המהפנט הזה, כאילו תיכף יקומו חלק מהמנוחים ויגידו לי: "הלו, מה נסגר איתך, מה את צועקת? 11 בלילה, תני לישון!"
 
המשכתי ללכת עוד קצת, ואז.. אז ראיתי אותה. את סבתא שלי ז"ל. עמדתי מאובנת לרגע. הייתי בטוחה שאני חולמת, או הוזה..
אבל לא, אני ערה, והנה היא יושבת במין חומה נמוכה וסורגת מתחת לפנס. בשמלתה הכחולה עם הפרחים הלבנים הקטנטנים, עם משקפיה עבי העדשות, שמאחוריהן עינייה השחורות נראו ענקיות. והתסרוקת שאפיינה אותה, כל לילה נהגה לישון עם רולים ולמחרת להסיר אותם ולעצב את השיער גבוה ולייצב אותו עם טונות של ספריי לשיער. אני זוכרת את הריח הדומיינטי ואיך נהגה להרחיק אותי בעת הריסוס. והאודם האדום כדם, שבלעדיו לא היתה יוצאת לאף מקום, אפילו כאשר היתה הולכת לישון את הסייסטה שלה, היתה מקפידה למרוח אותו. תמיד שאלתי את עצמי בשביל מה. ככה היא היתה, הסבתא הקוקטית שלי עם חוש ההומור המיוחד שלה.
 
וככה בדיוק היא נהגה לשבת במין שרפרף נמוך. ידיה הגרומות ומקומטות מחזיקות במסרגות ומתרכזת ללמד אותי: "תראי, אחד ימין, אחד שמאל, אחד ימין אחד שמאל", ואז היתה עוצרת רגע את סריגתה, נאנחת אנחה עמוקה, ובלסת רועדת מספרת לי איך אמה לימדה אותה לסרוג ומשם מפליגה לסיפורים רחוקים על ילדותה שלה. על איך איבדה את קרוביה בין מחלות מגוחכות וקליעי מלחמה תועים. ואז היתה ממשיכה: "את רואה ילדה? אחד ימין, אחד שמאל.."
 
הנביחות של טופי העירו אותי מהטראנס ששקעתי בו, התקרבתי לעבר הסבתא, בכל צעד התפוגג המראה הכללי של תמונת סבתא שלי: השמלה הכחולה הפרחונית הפכה לשמלה בצבע טורקיז חלק, התסרוקת היתה פקעת שיער מורמת מעל העורף, עכשיו שעמדתי ממש צעדיים ממנה, היא לא דמתה בכלל לסבתא שלי, אך היא כן ישבה לה שם וסרגה.
הרהרתי מה מביא אשה מבוגרת לשבת לצד קבר ולסרוג תחת פנס.. בכל אופן מראה לא שיגרתי. האם מישהו מקרוביה טמון שם וטרם נכנעה למציאות ולאבדן.. היא חייכה לעברי כאשר עברתי על ידה, החזרתי לה חיוך והלכתי לקראת טופי שהמשיכה בנביחותיה.
 
אני כנראה מאוד מתגעגעת לסבתא שלי, לה ולרוחה של אשה צנועה וחרוצה, שמלווה את הזיכרונות המאושרים ביותר בילדותי, זו שגדלתי בצילה וזו היא שסרגה לי כנפיים אמיתיות.
 
כן, אני מאוד מתגעגעת.
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת