00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

לזכור לא לשכוח

22/10/2012

 

אני מצלצלת למוסך שלי כדי לקבוע מועד לטיפול שגרתי במכונית. יעקב המכונאי שואל אותי "מאיזו שנה האוטו?” אני עונה מיד, בטון זחוח ומלא שמחת חיים: “1977”. עכשיו יעקב משתתק, מכחכח ושואל "מה?!” “1977” אני עונה, וחושבת ששמיעתו של יעקב התקלקלה מאז דיברנו לאחרונה. “בן כמה האוטו?" "בן שלוש", אני עונה. רק עכשיו אני מזהה איזו דיסהרמוניה בין גילה של המכונית לבין שנת ייצורה.
כמובן שאחר כך אני מודאגת שמא אני מפתחת אלצהיימר. ידוע שהמחלה מתחילה בקשיים קוגניטיבים ושיכחה ומגיל 65 היא די שכיחה. אני מחפשת ניחומים אצל חבריי, שמטבע הדברים הם בסביבות גילי. במקום ניחומים הם מספקים לי בהתלהבות על הבעיות שלהם ("שמתי את המפתחות שלי במקרר”) מה איכפת לי מה קורה לכם? מה זה "זה קורה לכל אחד"? בטח קורה לכל אחד, תלוי בתדירות ובעוצמת התסמין. כלומר כמה תשומת לב היא מושך. אני חייבת לומר ש “1977” עושה רושם גדול, כי מעתה יעקב מדבר אליי הרבה יותר לאט, ומברר אחרי כל משפט אם הבנתי את מה שאמר.
פעם היה לי זיכרון מצויין. התקשיתי בשני דברים: לזכור רצף ארוך של מספריים סתמיים, ושמות באנטומיה של המוח ושל הגוף, שאין בהם שום סדר הגיוני או סיפורי. למשל: "פורמן מגנום”,"דיאנצפלון”, "היפופיזה" ו"קורפוס קאלוסום”. והאמת, לא נזקקתי להם במיוחד.
לעומת זאת נזקקתי לזכור רשימות של מספרים. כמו מספרי ת"ז של הילדים כשהיו קטנים, ועוד. מאחר שהטלפון הסלולרי טרם נולד, רשמתי מספרים חשובים בפנקס קטן שתמיד היה לי בתיק. חברתי חגית, שלה ארבע בנות, אמרה לי: "לא מבינה אותך, אני זוכרת את מספרי הזהות של כולן. אני הופכת את המספרים לאותיות, נוצרת לי מילה ,שקל יותר לזכור,ובשעת הצורך אני הופכת את האותיות חזרה למספרים. והנה כמה פשוט, 4 הבנות הן: "מלגבפללץ”, "הוחירפבעו”, "קטבכיורז" ו-"צללבאקו”. כמובן, חברתי חגית היא גאון, ולא כל אחד יכול להעזר בפטנטים שלה.
אני אוספת את הרגעים בהם אני מפשלת, ובוחנת כל הזמן את חומרתם.
.
יום אחד אני מצלצלת לאחי טומ'יקה לבשר בשורה לא נעימה. קרובת משפחה רחוקה שלנו, שולה, אשה צעירה יחסית הלכה לעולמה. טומי'קה : "ואיך נודע לך?" אני אומרת לו שבן דודנו מיכה, שמצלצל אלינו אחת לכמה שנים, סיפר לי. טומי'קה אומר לי "את טועה, אני עצמי סיפרתי לך את החדשות אתמול.” “מה?!” אני נזעקת, "אני ממש זוכרת איך דיברתי עם מיכה.” טומי'קה אומר לי "נו, טוב, אבל הוא שגה במסירת ההודעה". אז מה ההודעה הנכונה?” כך אני. טומי'קה אומר:” שולה התקשרה אליי והודיעה שמיכה מת".
הסיפור די מדאיג , אני מודה. מצד שני גם טומי'קה לא אפרוח ויתכן שהוא עצמו לא מדייק, שלא מרצונו.

יום אחד אני עומדת מול הכספומט, ויש לי בלק אאוט מלא. מאחר שיש מאחורי תור אני אומרת בלבי שאני אלך לאן שהאצבעות יובילו אותי, אולי האצבעות זוכרות. לא יודעת למה חשבתי שהאצבעות זוכרות אם הקורטקס כבר לא זוכר. הן כמובן לא זוכרות ואני מחליטה לעשות מספר מקרי לגמרי על מנת שאוכל להוציא את הכרטיס ולנוס משם. אני מתקתקת סתם. ואז מופיעה הכיתובית "איזו פעולה ברצונך לבצע?” אני נתקפת אימה ומוציאה סכום כפול ממה שהתכוונתי. מתי עוד תהיה לי נגישות לחשבון זר?

ועוד סיפור קצרצר: אני יוצאת מהעבודה ובמדרכה מולי אשה מתקדמת לעברי. אלהים, כך אני בלבי, זאת חסידה, שלמדה איתי מכתה א עד י"ב. עברו 40 שנה אבל אני מזהה אותה! אני מחייכת אליה עוד ממרחק, והיא מחייכת אליי חזרה. עד מהרה אנו נפגשות פיזית, ואני נופלת על צווארה ללא אומר, מנשקת אותה וקצת בוכה.היא מחבקת אותי חזרה, אבל נראה שהיא ממהרת מאד לדרכה. משהו מציק לי. אחרי יומיים לערך אני מתחילה לחשוד שזו לא היתה חסידה. אחרי עוד יום, אני מתעוררת בשתיים בלילה והברק מכה בי: האשה היא אלוירה, מורתו לאנגלית של יואב בעבר, שיחסנו כללו "שלום, שלום". אז זהו, נישקתי בחורה ולא את הבחורה הנכונה.
אגב, פגשתי אותה שוב לאחר חודשיים, והיא שאלה אותי בעדינות מה היה פרץ הרגשות הקודם. אמרתי לה "אני לא מבינה מה זה עניינך היחסים שלי עם חסידה".

הסיפור הנורא ביותר שקרה לי עם בעיות הזכרון, קרה לי במתקן משטרתי. כן, כן, גם לקחו לי טביעות אצבע.
וכך היה המעשה: ביום ששי קיצי אני יורדת למכונית, החלון הצדדי מנופץ, והרדיו הנשלף שלי נגנב. בביטוח אומרים לי להגיש תלונה במשטרה כי רק כך אפשר לקבל פיצוי.
יום ששי ברח' יפו בחיפה. מי שגר בעיר יודע על מה אני מדברת. פקקים, כל עשרה סנטימטרים עוצרים. מתפתחות תגרות בין נהגים.
אני סובלת סבל גדול וגם מרחמת על עצמי. זו עבודה לגבר, לא? להתעסק עם פורצים, פקקים ומשטרה. שלא תבינו לא נכון, אני פמיניסטית והכל, אבל לא כאשר אני צריכה להתעסק עם משימה גברית.
אני נזכרת בעוונותיי בכל המצבים בהם חסר לי בעל. שבועיים אחרי שאמי נפטרה, ועמדתי על קברה בוכה "בברוההה”, נפטרה אמה של חברתי הנשואה. בעודה בוכה על הקבר הפתוח, בעלה תומך בה, מחבק אותה, משקה אותה מים, מלטף את שערותיה. ואותי מי חיבק?! הו, מסכנה שכמוני! בתום הלוויה אני עולה למכונית ומתחילה לחשוב: רגע, כמה הורים יש לבן אדם? שניים. רק שניים. כלומר שתי לוויות סך הכל. עכשיו, בשביל שתי לוויות לתחזק בעל כל החיים?
אבל ברח' יפו אני לא מנוחמת. אני נכנסת למטה, שם מנחים אותי לצאת ולהמתין במכונית כדי שיקחו טביעות אצבע. מה השטויות האלה? האם הם באמת יחפשו את הגנב? שוטר בא שופך אבקה אפורה, מנקה קלות עם מברשת ואז מדביק על המקומות הרלבנטיים צלוטייפ ותולש אותו. עכשיו הוא אומר לי "הכנסי ותתני טביעת אצבעות". אני מסבירה לו שלא אני גנבתי את הרדיו. כמובן, הוא רוצה את טביעותי, שזכותן להיות על האוטו. אני מצטערת על כל העניין. למה שיהיו טביעות שלי במשטרה? אולי ילבישו עליי איזה תיק? כבר היו דברים מעולם.
אז מנחים אותי להיכנס לחדר של חוקר כדי למסור את כל הפרטים. אני נכנסת. יש לי לחץ מסויים בחזה,אני מאדימה והולכת, דפיקות לב פרועות, ואני גם מרגישה אשמה מאד.
ואז זה קורה. אני מוסרת בצורה סבירה את שמי וכתובתי. “מה מספר תעודת הזהות שלך?” בלק אאוט. השוטר מחכה. אני מנסה 52... אבל המספר זר לי בפה. אני מגששת עוד ועוד בנוזל הדלוח שמתחזה עכשיו למוח שלי. "טוב, תגידי בינתיים מה מספר הטלפון שלך"? בטח שאני אגיד לך, אם אזכור, אני חושבת בלבי. ומתחילה לחפור לי בראש. אז מפציע בדעתי
"הוחירפבעו"? אוף לעזאזל, מה פתאום בא לי עכשיו מושג מהאנטומיה של המוח?
ככל שהאירוע ממשיך אני גם מתחילה לגמגם וצריכה פיפי. אני בטוחה שיעצרו אותי בתור מתחזה.
אני אומרת לחוקר שאולי ברגע זה אני עושה אירוע מוחי. הוא אומר לי "זה קורה לכל האנשים ההגונים שצריכים להתעסק עם המשטרה, כולם שוכחים פרטים אלמנטריים. רק העבריינים מדקלמים את כל פרטיהם ללא חשש"
אז אני מקווה שלמדתם משהו. כלומר, כאשר תיחקרו ותהיו אשמים, אל תהססו לגמגם ככל האפשר. עובדה, גם משה רבנו, שהיה איש הגון כנראה, גמגם בלי בושה, למרות שהוא הקדים את זמנו כי עוד לא היתה משטרה.

כדי לסיים בנימה אופטימית – יש גם יתרונות במצב האלצהיימרי: זוכרים את יעקב מהמוסך
(“1977?)
הוא הביא לי את המכונית הביתה, עלה לביתי החזיר לי את המפתחות והמסמכים, ולא גבה כסף. “זה שירות שאני רוצה לעשות לך".
ובגלל שהסיפור אמיתי אני שמחה בהזדמנות זו להודות שוב ליעקב ממוסך "ארז" בצ'ק פוסט.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

114 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת