00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

על גן עדן (שמעולם לא היה) ועל הגיהינום הנוכח מאז ומעולם (כתבה רוחנית).

גן עדן שבמקרא, זה המתואר בבראשית פרק ב`, נראה לי כתיאור ילדותי מאד המתאים לשלב ההתפתחות האוראלי של השנה הראשונה לחיים. מה יש שם, בגן העדן הזה? יש את יופי הטבע ופירות בשפע הניתנים ללא כל מאמץ של צורך בהשגתם. קוטפים ואוכלים. כפי שאמרנו, הנאות העיכול בלבד. אפילו צעצועים אין שם ובטח שאין שם חוכמה ותודעה. אין לגבר מושג כיצד מופיעה האישה לידו (בראשית ב` 21) "ויפל ה` אלוהים תרדמה על האדם וישן." וכאשר היא כבר קיימת הרי הוא מקבל אפוא את הנאות המין. "וידבק באשתו והיו לבשר אחד". גן העדן הבראשיתי אפוא, שאין בו תבונה, אלא רק עונג מסיפוק יצרים גופניים בלבד והוא הרי המודל לחופשת נופש בת ימינו, אכילה וסקס הכל כלול. פרט לכך אין מאומה. בינינו, כמה זמן כבר אפשר לשאת זאת? עד מהרה מגיע שלב השעמום המוחץ. אז מה הפלא שהסתקרנה חווה מדברי הנחש? חיפשה עניין כלשהו.

 

רק רצה האדם דעת: תודעה, תובנה, חיבור לתדרים עליונים והופ גורש מגן העדן האינפנטילי (אוכל וסקס, סקס ואוכל). ולהט החרב המתהפכת מונעת ממנו הדרך חזרה, כולל הכרובים שומרי הגן.

עכשיו יוצא אדם לעולם הזה, העולם הגדול. תפקיד העבודה הניתנת לו לפי הגישות הרוחניות, היא לא רק עבודה שבלהשיג אוכל ופרנסה, אלא ניתנת לו עבודה רוחנית, שכנראה היא מטרת הבריאה, להעלות את העולם המוחשי מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. כלומר, להעלות את תודעת האדם מן העולם הזה המתאפיין בחומריות ויצריות. מן ההתחלה, זהו עולם של עבודה קשה, תחרות, קנאה (קין והבל), שנאה ורצח. אז מה טעם בבריאתו של עולם כזה? יתכן, שהמשמעות של החיים בעולם הזה היא להעלות את האדם לתדרים רוחניים גבוהים שהם תדרים של חסד, דעת, אהבה ושמחת הקיום. אז אולי יושג סופסוף גן העדן עלי אדמות, שאולי זו מטרת הבריאה. בינתיים, מיום שיצא האדם אל העולם הזה, הרי הוא שרוי בגיהינום של יצרים אפלים השולטים בו "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ג` 7) וכן אנחנו מוצאים רצח על ההתחלה, הימלטות, ייסורי מצפון בצורה של אות קין וחיש קל מתברר לאלוהים שעליו להחריב העולם אשר ברא (מה, לא ידע אלוהים מראש מה הוא עומד ליצור?) "כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (בראשית ו` 5). אז אלוהים עורך בעולם מבול טיהור, נשארו רק נוח ותכולת תיבתו, אך מיד עם הענקת שבע ברכות נח לבני האדם שוב מחזיר הקב"ה את הרע לעולם. "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט` 6). כלומר כבר מובטח לנו הרצח הבא ואיתו עונש המוות הבא.

 

כלומר, הגיהינום התקיים על כדור הארץ מיד בתחילת הבריאה. סקירה של תולדות המין האנושי דרך עיני התנ"ך בלבד הם סקירה של כל הרוע האפשרי. של הרג, רצח, אונס, התעללות, שוד, ביזה, מעשי סדום, זנות, גילוי עריות (בנות לוט עם אביהן, אמנון ותמר), בגידה של בנים באבותיהם (אבשלום ודוד), הקרבת הורים את ילדיהם (נדר יפתח המעלה את קורבן), הקיצור, כל היבטי הגיהינום. (ולעדכון מימינו אלה: משפחה סודנית עם שני ילדים שלמדו כאן במוסדות החינוך, שגורשה לשם טהרת הגזע היהודי חזרה לדרום סודן, "זכתה" לכך שתוך חודש ימים להגעתה חזרה לדרום סודן ימותו שני ילדיה בזה אחר זה). מקוממת אותי תפיסת  "אתה בחרתנו" בגינה מתים שני ילדים דרום סודנים, פליטי חרב אותם אנו חוזרים ונוטשים כאילו רק לפני שני דורות לא היינו אנחנו בעצמנו פליטי חרב. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג 9) והתפיסה החוזרת שוב ושוב בתפילות, "אתה אשר בחר בנו מכל העמים". זו תפיסה שיש בה בדלנות, התנשאות, יהירות, גאווה וחוסר הכלה של האחר, הזר והשונה. המשפט "אתה בחרתנו מכל העמים" פותח את ברכות הקדושה של ראש השנה, יום הכיפורים, ברכת קדושת היום ושלושת הרגלים. ("ובנו בחרת מכל עם ולשון") רעיון "העם הנבחר" ו"עם סגולה", "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא אשר הביא לבדלנות תמידית בין ישראל ושאר הגויים ומכאן כל הפורענויות אשר פגש בהן העם היהודי לדורותיו. חווית הנבדלות והייחודיות הביאה על עמינו גזרות בלתי פוסקות של גיהינום. לפיכך אין לי את נטיית הלב לקיים את המצוות שבין אדם למקום (שלא לדבר על הטרחה וההגבלה הכרוכות בכך) אשר מטרתן לעשותני חלק מהגוי הקדוש, מאחר והבורא הינו קדוש (קדוש=נבדל, תודעת על) "קדושים תהיו כי אני קדוש ה` אלוהיכם" (ויקרא י"ט 1). איני תומכת בנבדלות ובהתנשאות. לעומת זאת, חשובות לי מאד המצוות שבין אדם לחברו. מוסר, יושר ואנושיות הם בעלי ערך רב בעיני. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18) הרי היא מצווה של אחדות, הזדהות עם הזולת, עזרה, תמיכה וחסד ובהחלט אני משתדלת להיזכר בה ככל שניתן. אני מניחה, כי כל אומה אשר יש בה תפיסת גדלות, נבדלות ועליונות רוצה להפנות אנרגיית התנשאות זו לטיהור העולם מ"פסולת אנושית ירודה ומיותרת". זה מה שעשתה ישראל לפליטי דרום סודן, בשלחה אותם למות בארצות קודחות מלחמות, מחלות ממאירות ורעב. זה בדיוק מה שהנחה את היטלר בעליונות הארית שלו. זה מה שמנחה כיום את איראן ורצונה בהשמדת ישראל, "הסרטן הציוני". הקיצור, זה מה שהנחה את כל השמדות העמים לדורותיהם: שואת הארמנים, דארפור, בנגלדש וכך עד ראשית הפרה היסטוריה.

 

ובכן, הבנו שאנחנו בגיהינום מאז ומתמיד. אמנם לא רק היהודים, אך אנחנו די מתמחים בלהביא על עצמנו צרות: "שבכל ודור עומדים עלינו לכלותנו" מתגאה ההגדה של פסח. נשאר אפוא לחשוב האם יש דרך רוחנית, האם ניתן לבטל איום וצרה העשויים להתרגש על כל אדם ועל כל עם מצד זולת אחר או עם אחר שמתאים לו להשמידו.

 

בתודעה הרוחנית אפשר לקלל ואפשר לברך. ברגש, אפשר לשנוא את שונאך (זה אך טבעי) אך אפשר גם לאוהבו (?!) וזו חוכמה עתיקה. דוגמא טובה לכך הוא הדלאי למה, המאחל שפע ושלום לסינים משמידי עמו. כידוע, איכות הברכה החיובית עולה על איכות הקללה (דנו בכך במאמר "אודות תפילה וברכה"). כדאי לזכור זאת. כך שאם ברצוננו לבטל את האיום מצד שונאינו כלפינו, עלינו לברכם בשפע שגשוג, חסד, אהבה ורצון להיטיב עם עצמם ועם עמם (הרי אז לא יהיה להם כל עניין להיטפל לאחרים). כשטוב לאדם, אין לו שום עניין להרע לזולתו. תדר כוח הטוב הוא הממס את תדר הרע מהיותו חזק ומהיר יותר. משמעות הדבר, כי אם תשתנה תודעת ה"שונא אותי" לתודעה הרוצה בטובת עצמו ועמו, ועל כך עלי לברכו, ממילא תתמוססנה כוונות הזדון והרוע כי לא יהיה לו מקום ולא צורך עבורן. מי צריך צרות אם הוא משקיע עצמו בבניה והתפתחות חיובית?

אנשי רוח גדולים, אמיתיים, ולא כאלה המתיימרים להיות, הם בעלי תדרים של אהבה, חסד נדיבות ואחדות. כאשר אנו מוצאים כי בראש קהילה דתית עומד אדם המכונה "איש רוח" אך הוא נושא חזון של פירוד, עוינות וחומרה, הרי הוא אולי איש דת אך בוודאי אינו איש רוחני. כך שעלינו לאחל לשונאינו שיהיו להם מנהיגים, דתיים או חילוניים, אין הדבר משנה, שיהיו בעלי שאר רוח אנושי ורוחני. כלומר בעלי תדרים גבוהים של תודעה, אהבה ושמחה.

אמן.

 

ישו הציע להעניק למכהו את הלחי השנייה. יש לתפוס זאת באופן סימבולי. כוונתו הייתה, נדמה לי, לברך את הרוצה לפגוע בו. הברכה מכניסה באויב תחושות של חסד, רוך והזדהות אנושית. הברכה מזיזה את ניצוץ השטן שבאויב לכיוון הניצוץ האלוהי הטוב שבו.

 

נחזור אפוא לשאלה בה התחלנו – כיצד להפוך את הגיהינום הנוכח לגן עדן פוטנציאלי?

כל אגם רואה בעולם את ההשלכה של הווייתו/נשמתו/נפשו. אם הוא שרוי בטוב ובחסד, הוא יראה, יבין, יפרש ויחווה את העולם כטוב. מה שאדם חווה וראה בתוך עצמו על עצמו, זאת הוא רואה בעולם. לפי תדר האור בתוכו (סוג המשקפיים שעל העיניים), הוא רואה את צבע העולם ואת כמות האור שבתוכו. לפיכך, על האדם לשאוף עבור עצמו להיות במצב של ריפוי נפשי עצמי, כלומר להיות במצב של חסד. ככל שכוונת האדם יותר שואפת לכך, יותר חזקה ויותר עוצמתית בכל תחום שהוא, כך התוצאה והמימוש מהירים יותר וחזקים יותר. כך לגבי השגת כל תוצאה בעולם המעשה וכך לגבי התכוונותנו לראיית הטוב בתוך עמנו ובתוך הזולת. קיצור הקיצורים: העולם עדין אינו גן עדן משום שכל בני האדם טרם התכוונו לכך ובהתאם לא פועלים לשם כך. לא בהכרח חושבים כיצד לעזור, לסייע, לפתח פיזית איזור יציאה ושממה, לקדם ולהיטיב אלא עסוקים בלהזין לתוכם ניצוצות של כוחנות, שאיפה לכסף ולשררה, השתלטות ובלבדיות. רק הויתור על הבלבדיות והרצון שכל העולם יהיה לגן עדן פיזי ורגשי הוא אשר יהפכו לכזה.

נותרה אפוא רק שאלה אחת קטנה: האם הנשמה הולכת אחרי מותה לגן עדן או לגיהינום? כבר אמרנו, הגיהינום הוא כאן בעולם הזה. אין שאול גרועה יותר מעולמנו הנוכחי, אז כיצד תלך נשמת הרשע לגיהינום? נשמת הרשע לאחר מותו תחווה את כל הסבל, העוול, הכאב והייאוש שגרם לכל אדם ואדם בעולם הזה. הוא יחווה אז את הגיהינום שגרם לזולתו.

לאחר המוות מצפונו של האדם הוא שופטו, לא גורם עליון אחר.

אין כואב יותר מאשר ייסורי מצפון וכאבי אשמה. אין כואב יותר כאשר אדם מסוגל לחוות את כאב זולתו. המצפון הוא תמיד בעל תדר רוחני גבוה מאד ואם בתהליך חיי האדם היה מצפונו מודחק ומוצפן היטב, יחד עם הניצוץ הקדושה האלוהי, שהיה חסום מפניו, אזי אחר המוות יעמוד האדם למשפט מצפונו שהשתחרר מכבלי האישיות ויחזור ויחווה את כל הגיהינום שהסב לאחרים. הגיהינום הוא לא מקום פיזי, אלא המרחב שבו אדם פוגש את הסבל שגרם לזולת ואת ייסורי אשמתו על כך.

 

הצדיק יפגוש אף הוא את מצפונו ואת כל החסד והטוב שהביא לעולם והוא ישהה אפוא בהכרת התודה והאושר שגרם לזולת. ואין כמו גן עדן רוחני שכזה.

הרעיון הוא, שלאחר המוות פוגש אדם את תוצאות כל מעשיו עבור הזולת הקרוב והזולת הרחוק, כפי שכולם הושפעו ממעשיו ומצפונו האישי שהשתחרר מהקפאה (אם היה נתון בה) הוא מייסרו לחוויות רגשיות של גיהינום או נושא לו ברכה ומודה לו ומעניק לו תדר של חסד ועדנה. פגישת נשמת האדם את עצמו לאחר מותו היא היוצרת עבורו את התדר בו ישהה.

כאשר יפגוש האדם את נשמתו בעודו בחיי העולם הזה, יגיע אז לפלנטה שלנו תור גן העדן. האושר האישי יהיה אז רב ואיש לא יחשוב אז על גירוש פליטים או השמדתם, לא יחשבו על מלחמות ושנאה אלא על הפרחת שממה, קידום בני האדם לבריאות ולחינוך, השקיית אזורים צחיחים, הדברת מחלות והגברת יבולי מזון. "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב` 4). "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומרי יחדיו ונער קטון נוהג בם...ואריה כבקר יאכל תבן...לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה` כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א 6).

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת