00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

אחרוני האוהלוני

18/10/2012

לפני שבוע ומשהו הצטרפתי לכתתה של בכורתי לסיור לימודי באחד הפארקים המקומיים שעל גדות מפרץ סן פרנסיסקו. בתכנית של הסיור לימדו את הילדים על תושבי האזור המקוריים, בני שבט האוהלוני Ohlone ועל מה שהיתה פעם דרך חייהם לפני שבאו הספרדים והפכו אותם בכוח לעבדי המיסיון ולקאתולים.

התכנית היתה מאוד מעניינת. עוד יותר מעניין היה ללמוד שהשבט המדובר לא נכחד - הם עדיין באזור, בדרגות שונות של עירוב גנטי עם תושביה היותר טריים של קליפורניה. מה שכן כמעט ונכחד זוהי התרבות המיוחדת שהיתה להם לפני בוא האירופאים.

לאוהלוני, כמו לשאר ילידי צפון אמריקה, לא היה כתב והמסורת הועברה בעל פה מדור לדור. לאוהלוני, בניגוד לשבטי הפואבלו של מדבריות דרום מרכז ארה"ב, לא היו ערים מסותתות באבן ופטרוגליפים בסלעים. מהמבנים המקוריים שלהם, שהיו עשויים מגומא וסוף, לא נותר דבר. הפריטים הארכאולוגיים היחידים ששרדו את הזמן הם ראשי חיצים מצור, מכתשי אבן לכתישת בלוטים ותכשיטי צדף.

לאוהלוני, כמו לשאר השבטים, היתה שפה משלהם, דת משלהם, פולקלור ייחודי של סיפורים, שירים וריקודים, מזונות שהתבססו לחלוטין על הצמחיה והחי המקומיים, וחיי חברה עשירים שכללו כינוסים, משחקים וקשרי מסחר עם שבטים שכנים.

המיסיון הקאתולי הדורסני השמיד את הכל. כמעט לחלוטין. בדיוק כמו שהם (וכיתות נוצריות אחרות) עשו לילידים בכל מקום אחר בעולם אליו הגיעו. ההתיישבות הספרדית בקליפורניה כללה נישול פעיל של הילידים מאזורי המחיה שלהם, לקיחתם לעבדות בכפיה (מי ששרד את המחלות וההתמכרות לאלכוהול) וכמובן מחיקת תרבותם באופן שיטתי - כולל איסור גורף על פולחנם, שימוש בשפתם, ולבושם המסורתי (שלא כלל חולצות, גם לא לנשים).

מה ששרד מאז - בעיקר מתיעוד של סקרנים אירופאים מאותה התקופה שכתבו על מה שראו, ומתי מעט שהמשיך לעבור בעל פה בידי זקנים עקשנים שסרבו לוותר על מסורת אבותיהם והמשיכו לקיים מה שיכלו בסתר (מזכיר משהו מהעבר שלנו? שבמקרה גם קשור לספרדים הקאתולים?).

המזער הזה הוא היום הבסיס לתנועת התחדשות שקיימת בקרב האנשי האוהלוני בני זמננו, ובעצם בקרב כל ילידי אמריקה היום. הרצון הנואש לחדש את הקשר עם עברם ומסורותיהם, הצורך לשמור על הניצוץ של זהותם הלאומית שנכחד כמעט לחלוטין. הם לא מחפשים לחזור ולחיות כמו אז - לזה אין סיכויים גם אם היו מעוניינים בכך. הם כן מחפשים את ההכרה בעוול שנעשה להם, את התיקון שבבניית הפאזל של תרבותם האבודה ואת היציאה מהמשבצת של הקורבן למקום של גאווה לאומית.

לפני ככמה עשרות שנים הכיר בהם הקונגרס כשבט בר קיימא (לא יודעת מה המשמעות המעשית של זה). הם ממשיכים לנבור בעדויות, לראיין את זקניהם ולהעביר את המידע והמסורות שנותרו לבני הדורות החדשים. מזה תשע-עשרה שנים הם עורכים כינוסים שנתיים בהם הם מציגים ומשתפים ממבחר מסורותיהם לשאר בני השבט, בני שבטים אחרים, ולקהל הרחב. הכינוס השנה נערך ימים ספורים לאחר הסיור הלימודי של בתי אז ניצלתי את ההזדמנות, וביום ראשון האחרון העמסתי את משפחתי במכונית וחזרנו לפארק ההוא להשתתף בכינוס האוהלוני ה-19.

כבר מהרגע הראשון היה ברור לנו שלמרות שיש אלמנט 'הצגתי' בכינוס, הרי שזה ממש לא ארוע תיירותי, אלא כזה שמיועד בראש ובראשונה לאנשי השבט עצמם. רצונם להתגאות במסורותיהם היה פחות ממוקד במבקרים הסקרניים והרבה יותר ממוקד בבני הנוער שלהם עצמם - ניכרה השאיפה שכל מה שהוצג גם ייקלט ויעבור הלאה לדורות הבאים.

במובן מסויים הרגשתי כמו מציצנית, מהתיירים האלה שבאים לאמריקה לחפש 'אינדיאנים'. מצד שני, איך עוד אפשר ללמוד עליהם ועל תרבותם? גם הם מבינים את זה. ולא שיש להם הרבה ברירה - הם כבר טמועים חזק מידי בתרבות האמריקאית המערבית הנוכחית.

התמונות שאני מעלה פה הן מכינוס האוהלוני ה-19. היה מעניין, מחכים, עצוב, אך גם ומעורר תקווה. הילדות, עדיין נקיות מהכתם ההיסטורי הזה, נהנו עד מאוד. היו שם שפע של פעילויות לילדים ושפע של דוכני תצוגה, מהם אני מראה מדגם קטן. היתה גם הופעה נחמדה של להקת ריקודים עממית שמטרתה העיקרית הוא שימור הפולקלור - נהניתי מהשילוב של ילדים בלהקה.

הנה דוכן קשת וחיצים. 

   החיצים עשויים בשני חלקים - חלק אחורי ארוך וחלק קדמי קצר. אחרי הירי, החלק הקדמי היה נשאר בחיה והצייד היה אוסף את החלק האחורי שנפל ומצמיד אליו חלק קדמי חדש. כיוון שעיקר העבודה בהכנת החץ היתה בהכנת החלק האחורי, אפשר היה להכין מספק מועט יחסית של חיצים 'אחוריים' והרבה חלקים קדמיים. את ראש החץ היו עושים מצור שייבאו משבטים אחרים שגרו בפנימה של הארץ.  

הכנת סלי נצרים

  

כלי הקיבול של האוהלוני היו סלי נצרים - סלי נשיאה, סלי איכסון, סלי מנשא לתינוק, וגם סלים לבישול. השזירה של הנצרים היא כל כך הדוקה שסלי הבישול היו מחזיקים מים בלי בעיות ואף טיפה לא דלפה. כמובן שלא היו מניחים את הסל ישירות על האש - היו מכניסים פנימה אבנים מלובנות. בתמונה למעלה רואים סלים באמצע השזירה. בתמונה למטה דוגמאות של סלים מוכנים. לחלק מהסלים יש תחתית מצדף שנקדחו בשוליו חורים ובהם הושחלו הנצרים.

גם מבני המגורים והסירות של השבט היו למעשה סלים - שזורים מגומא וסוף.

הילידים שגרו בקליפורניה לא עסקו בחקלאות כלל והיו ציידים-לקטים. מקור הפחמימות העיקרי שלהם היה בלוטי אלונים. את הבלוטים לא ניתן לאכול כפי שהם - הם רעילים. אבל בתהליך ארוך של יישון, קליה ובישול ממושך היו נשות האוהלוני מכינות מהם מין דייסה או מרק. הנה שלבים בהכנת הבלוטים למאכל:

 

והיתה גם הדגמה חיה של תהליך הבישול - בתוך סל עם אבנים מלובנות.

בסוף הבישול השתרכנו כולנו אחרי הטבחית בשביל לקבל דגימה לטעום. להפתעתי זה היה טעים מאוד! התברר לי שהם גם נותנים קורס בהכנת דייסת בלוטים אז נראה לי שאלך ללמוד. יש לי שלושה אלונים גדולים בחצר, עכשיו אוכל להנות לא רק מצילם

היו שם כל מיני פעילויות לילדים ולמבוגרים. הבנות שלי התנסו בקשירת נצרים להכנת דגם של סירה:

ולא רחוק משם היתה תצוגה עם דגם מקצועי יותר. הם מעבירים קורסים גם בהכנת סירות קנים אמיתיות אבל על זה כבר נראה לי שאוותר.

הנה הצאצאה מנסה להדליק אש בטכניקה שלפני עידן הגפרורים:

לא הצליח לה. אבל שבוע אחר כך יצא לנו לראות הדגמה של הטכניקה הזו. אחד הפקחים בפארק סמוך שהוביל את הכיתה של בתי בסיור אחר הדגים להם הבערת אש בשיטה הזו בדיוק. לקח לו בערך שתי דקות כשהחלק המסובך היה להפוך את הניצוץ הקטן שיצא משם לאש יציבה. זה עובד, אבל זו עבודה.

הנה הצאצאות משחקות בהשחלות.

הרעיון של המשחק הוא להעביר את החנית דרך החישוק המתגלגל, ובשאיפה, גם שימשיך להתגלגל. במקור, החישוקים היו הרבה יותר קטנים.

ומה אני אגיד לכם - טוב שהמשפחה שלי לא מסתמכת על ציד בשביל לשרוד.

ולא רק על בלוטים ובשר אייל יחיה האוהלוני. הם השתמשו כמעט בכל צמח מקומי למאכל ומשקה, לרפואה, להכנת כלים, לאמנות. מהזכרונות של הזקנים בשיתוף עם בוטניקאים מנסים לשחזר כמה שיותר מהידע העתיק הזה.

הנה מברשות שהיו מכינים מאחד מצמחי הבצל המקומיים. עכשיו אני יודעת מה אלו הציציות הסיביות שיוצאות מהאדמה בכל מיני מקומות בשטח.

וכמובן - התכשיטים. עשויים מקונכיות וזרעים.

אחר כך התכנסנו באזור ה'במה' לחזות בהופעת ריקודים. הלהקה הוקמה כאשר נדרשו בני שבט האוהלוני לספק עדויות לכך שהם עדיין שבט פעיל על מנת שהקונגרס יכיר בהם. הלהקה מורכבת לא רק מאוהלוני אלא גם מבני שבטים אחרים מהאזור וככה הם משתפים פעולה בשיחזור הריקודים מפעם ובהנחלת המסורת לילדיהם.

מייסד הלהקה מסביר לנו מה אנחנו רואים:

 

רחבת הריקודים:

ריקוד הצייד - הנה האייל:

והנה הצייד:

הנשים בריקוד העיט:

ובסוף בסוף - התמונה עם הצאצאות הנרגשות, שהיו מוכנות להצטרף בו ברגע לשבט.

חזרנו מהכינוס אחר הצהריים. בזמן קצר יחסית האכלתי את הילדות וכמעט מיד יצאנו להשתתף בהקפות שמחת תורה שבבית הכנסת הרפורמי שבעירנו. חג שתמיד היה חולף מעלי פתאום לכד אותי פנימה. בלי להתכוון מצאתי את עצמי רוקדת עם ספר תורה ביד ודמעות התרגשות בעיניים. אולי היתה זו החוויה של לראות מבחוץ עם שנאבק על שרידי זהותו שגרמה לי להתרגש כל כך בחגיגת המסורת של עמי שלי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת