1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

הלוואי שהיית כאן

30/09/2012
פתאום, כאילו משום מקום, הטלפון צלצל.
הצלצול החריד אותי משלוותי. לא ציפיתי שמישהו יתקשר לכאן.  בטח לא עכשיו. השקט של יום כיפור עדיין שלט במוחי ועקבות הצום (ויותר מזה הסעודה שאחריו) עדיין עשו שמות בקיבתי.
מי זה יכול להיות?
 
הצלצול הצורמני לא פסק. נאלצתי לענות.
ברגע הראשון שמעתי רק התנשמויות כבדות מהצד השני של הקו. האם זה סתם סוטה שנהנה לחייג למספרים לא מוכרים ולהשמיע התנשפויות?
ואולי תקלה טכנית? אולי זו שיחת חוץ ממרחק גדול ועל כן יש בעיות בקו?
 
אמרתי: "הלו? הלו? מי שם?" אך לא הייתה תשובה.
כבר עמדתי לנתק כשלפתע קול חלוש מהצד השני אמר: "זה אני".
למרות הזמן הרב שעבר זיהיתי את הקול מיד. מיליוני שאלות עלו במוחי.
מדוע הוא לא התקשר כל כך הרבה זמן? מה קרה לו?
 
שאלתי אותו את השאלה הראשונה שעלתה במוחי: "תגיד לי – אתה חושב שאתה יכול להבדיל בין גן העדן לגיהינום?"
זה לא היה בגלל שחשבתי שהוא מת ונמצא בין שני המקומות הנ"ל. פשוט רציתי לדעת. אבל הוא לא ענה כלל.
ניסיתי שאלה אחרת: "אולי אתה יכול להבדיל בין שמיים כחולים לבין כאב?" זה היה אמור לרמוז לו על הכאב שחשתי באותו יום שהוא עזב אותי. השמיים היו כחולים כל כך אז...
עדיין לא הייתה תשובה.
ניסיתי שוב: "אולי אתה יכול להבדיל בין שדה ירוק למסילת פלדה קרה?"
קיוויתי שזה יעיר את זכרונו. זה היה בשדה ירוק (על גבעה תלולה) שמסילה חתכה אותו.
נשמע היה לי כאילו הוא מתחיל לבכות, אבל הוא לא אמר דבר.
 
"אתה יכול להבחין בין חיוך לרעלה?" ניסיתי שוב.
הפעם הוא ענה: "את לא מבינה מה עבר עליי... את לא יכולה להבין"
לא יכולתי שלא לענות בלעג: "מה כבר קרה? הכריחו אותך להחליף את הגיבורים שלך ברוחות רפאים? או אולי את האפר החם בעצים?"
 
"בערך..." - הוא ענה – "את לא יודעת כמה את קרובה"
הוא נשמע מאוד מדוכדך.  למה הוא התכוון?
"אולי הכריחו אותך להחליף את האוויר החם שהיית רגיל אליו ברוח קרירה?" ניסיתי את מזלי.
לא הייתה תגובה.
"לפחות מצאת נחמה פורתא בשינוי?" שאלתי שוב.
 
אחרי שתיקה קצרה של שנינו הוא פלט אנחה קורעת לב.
פתאום חשבתי שאני מבינה: "האם עזבת את חלקך במלחמה תמורת תפקיד בכיר בכלוב???"
"כן..."- הוא אמר בקול רועד – "אני כל כך מצטער"
 
נשמע היה שהוא על סף דמעות. גם אני התאפקתי בכל כוחי לא לבכות.
אמרתי לו: "הלוואי, הלוואי שהיית כאן! "
ואחרי שתיקה קצרה הוספתי את מה שחשבתי באמת:
"אנחנו רק שתי נשמות טועות..." - הסתכלתי לרגע על האקווריום שמולי – "שוחות באקווריום עגול, שנה אחר שנה.
רצות על אותה אדמה.
ומה כבר מצאנו?"
 
הוא עדיין שתק אבל אני כבר ידעתי את התשובה: "את אותם הפחדים הישנים. הלוואי שהיית כאן".
וניתקתי.
 
 
מוסר השכל:  אל תתפתו לתפקידים בכירים בכלובים!
 
שבת שלום!
 
תודה לעננת על הרעיון לרשומה.
 
והרשומה המומלצת היא – נפלאות הזקנה – בבלוג של girlkido
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

80 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת