00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בחירות נכונות

39 שנה מאז המלחמה ההיא.

27/09/2012

 

 

 

 

 

 

 

לבטים רבים ליוו אותי עד לרגע שישבתי והתחלתי לנסח במילים את התחושות האמורות להסתיים ברשומה שעניינה זכרונותי ממלחמת יום הכיפורים.

ביום הכיפורים שחל אז בשבת ה6 באוקטובר 1973 הייתי  נערה בת 16 תלמידה בכיתה י'. אני זוכרת היטב שעשיתי את מרבית היום בלמידה חסרת מוטיבאציה לקראת מבחן בהיסטוריה שאמור היה להתקיים למחרת.

מנקודת מבט של היום נראה לי ממש הזוי לשבץ בלוח המבחנים  מועד שכזה. בשגרת הלימודים עשה  יוסי המורה שלנו להסטוריה מעט מאוד כדי שנסתקרן בתכנים  שלא עיניינו אז אפילו את ה"שרפנים" שביננו.

(כן היה לנו סלנג כזה. לשקדנים שבכיתה קראו בזמני תוך זלזול או קנאה : "שרפנים"  מהטעם שהיו יושבים ולומדים עד שעשן היה עולה... )

בשעה 14:00  באותה שבת נשמעה צפירה חדה בכל רחבי הארץ. אבא שהיה  אחראי  על הביטחון במושב כבר קיבל כמה טלפונים לא ברורים עוד במהלך הצום, ואמא אמרה שמשהו מתרחש אבל לא יודעים עדיין כלום.

אני זוכרת את עצמי נייצבת ליד החלון הדרומי בחדרי בעת האזעקה. לא יודעת לספר עד כמה נבהלתי אם בכלל. להק מטוסים חלף ופילח את השקט הקדוש.

אחריו באו נוספים. שעות בודדות חלפו עד שאוטובוסים של אגד נכנסו למושב טיפין טיפין כשהם מחפשים כל אחד את המילואימניק שלו. היחידות התחילו לגייס היישר מהבתים. בזה אחר זה עזבו גברי המושב את המשפחות ויצאו לנקודות המפגש. 

ערפל כללי כיסה את המיידע שהגיע לעורף בימים הראשונים. בתי הספר לא פעלו, וגם כאשר חודשו בחלקם הלימודים, פעלה המערכת באופן חלקי בהעדר מורים רבים שהיו מגוייסים למלחמה. 

משימתנו הצעירים, היתה למלא את מקומם של הגברים - בעלי המשקים שהיו מגוייסים. השתבצנו בעבודות החקלאות ובקהילה.  

לאורך תקופה מאוד ארוכה ניהלנו תורנות שמירה במשך 24 שעות רצופות ליד הטלפון שבמזכירות, לשם קבלת הוראות ועדכונים.  שכן לא היו אז טלפונים נייחים במרבית בתי המשפחות שלא לדבר בכלל על ניידים.

בבית שלי היה טלפון מעצם העובדה שאבא היה אחראי הביטחון והטלפון היה לצורך תקשורת עם הצבא גם בימי השגרה.  טלפון נוסף היה במזכירות  המושב כך שבזמן המלחמה שימש אותו טלפון ערוץ תקשורת חשוב לתדרוך האוכלוסיה.

הימים היו מורטי עצבים. הידיעות מהחזית בוששו לבוא. הבלבול בדרגים הגבוהים היה רב. התקשורת עם המגוייסים בחזית היתה דרך גלויות בלבד. 

הנשים. האמהות של כולנו שנותרו בגפן, נשאו בעול הילדים הקטנים והמשק החקלאי. עמדנו לרשותן. עבדנו ללא לאות. סייענו בארגון קטיף הפירות, הירקות והפרחים במשקים של המגוייסים. הרגשנו חלק בשליחות. ב

ערבים ובשעות התורנות ליד הטלפון, שמהר מאוד הפכו לשעות המפגשים העליזות שלנו:  סרגנו כובעי צמר, כתבנו לחיילים, ארזנו חבילות. 

הרגשנו חשובים הרגשנו תורמים.

שבוע לאחר תחילת המלחמה נערך כנס גדנ"עים ארצי בבניני האומה. אני שהייתי בוגרת קורס מכי"ם וקורס מ"מים של הגדנ"ע הוזעקתי למפגש הגדנ"עים  בבניני האומה, בירושלים. ההוראות להתנהלות היו ברורות. קבלנו אחריות.  

מפקד הגדנ"ע ובעלי תפקידים שכרגע אינני זוכרת מי מהם, הסבירו שלנוכח המצב בחזית מוטלת עלינו אחריות במסגרת הקהילתית ובבית הספר וברגע שישובו ללימודים המשימות ינתנו במסודר. 

כששבתי מירושלים הגיע אבא לחופשה קצרה מהבסיס. אחותי שהתגוררה אז בפיתחת רפיח במושב נתיב העשרה בקירבת העיר ימית, היתה חודש וחצי אחרי לידה .

בעלה הצנחן גוייס כבר בלילה השני למלחמה והיא נותרה  מתרוצצת בין תינוק יונק  לעול עבודה וקטיפי ירקות טריים בחוסר יכולת לתפקד בין שניהם.  

 

בחצות ירדתי עם אבא לפיתחה (פתחת רפיח) והפכתי יד ימינה של אחותי. טיפלתי באחיין הבכור שלי ורדפתי אחריה על הטרקטור בשדות כדי שתשוב להניק כבזמן.

בלילות הקרירים של אוקטובר היו הנשים הצעירות ואני בינהן מתארגנות ומקימות דוכני מזון למען החיילים המגוייסים. עוגות, כריכים, שתיה ומיני חטיפים הוגשו  בדוכן  שהקמנו  על הכביש הראשי בצומת שבין מושב נתיב העשרה וימית.

כשלושה ק"מ דרומית לעיר רפיח. החיילים שהיו מצפינים לשעות מסיני לכיוון הארץ. השיירות החולפות הלוך ושוב, תחמושת הספקה, ציוד צבאי ואנחנו באהבה גדולה והתרגשות הגשנו, חיבקנו, חייכנו ובעיקר בקשנו כל  שבב מידע מיגיע מקור ראשון.

ימים חלפו וצה"ל חצה את תעלת סואץ והתמקם בגדה המערבית שלה. (בגדה המזרחית שוכן מידבר סיני. ) גיסי שהיה מגוייס כמו מרבית החיילים גם אחרי הפסקת האש ב24 באוקטובר לא יצר קשר ימים רבים.

 

 

הדאגה היתה גדולה. זוכרת את אבא לוקח איתו קצין נוסף ויוצא לחפש אותו באזור העיר סואץ. כשנפגשו במצריים היתה ההתרגשות גדולה.

היום במרחק של  39 שנה  קשה לי לנסח את רובן המכריע של התחושות שלא עוזבות אותי מאז.  ימים של  חוסר ידיעה מלחמות הגנרלים, האפלת פנסי המכוניות, כסוי חלונות הבתים ומבני הציבור בניירות דבק לבל יתנפצו ויפגעו בסובבים.

מחיר המלחמה הזו היה גדול.  למעלה מ 2500 לוחמים  שלמו אז בחייהם. היו מבינהם מי שאפילו לא הספיקו לירות כדור אחד בטרם נהרגו.  חיילי המוצבים בקו ברלב ובחרמון- העיניים של המדינה, שנלקחו בשבי האויב ועונו.

התקווה האנסופית למצוא את היקרים  בין תמונות השבויים קשורי העינים והידים שפורסמו מעת לעת בעיתונים. החיפושים אחר הנעדרים, בתי הקברות הארעיים... השירים: לו יהי... ואני מבטיח לך...  החיים בעורף,

אהוד מנור מגיש מפגשי אומנים בדרכם  ממוצב למוצב מבסיס לבסיס. ימי ההמתנה להסכמים. חודשים רצופים של גברים במילואים. משק במערך חרום, ועדת אגרנט, הרמטכ"ל דדו משלם בחייו.

בקר אחד הגיעה אותה הבשורה גם לפתחינו. בן דודתי נפל במלחמה. הוא לא היה האחרון. 

  

 

 

 

מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שלי 

  שלכם תפו     

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל תפו ופוזה אלא אם צויין אחרת