00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הצלמניה הדיגיטלית

סיפור ליום כיפור

הבהרה: שלא כהרגלי, כל התמונות ברשומה זו לקוחות מהאינטרנט

 

    היהודים היחידים שחיו בשכונה בה גדלתי, בעיר סיביו (Sibiu) שבהרי הקרפטים הציוריים של רומניה, היו זוג מבוגר ללא ילדים והמשפחה שלי - אבא, אמא, אני ושתי אחיותיי הקטנות ממני. כל יתר מאכלסי השכונה היו נוצרים. גם בבית הספר הייתי היהודי היחיד ולכן לי, ברומניה, כלל לא היו לי חברים יהודים. 

 

           סיביו (Sibiu) העיר שבהרי הקרפטים הציוריים של רומניה

 

     הוריי  לא היו אף פעם דתיים או מסורתיים ולבשר החזיר הייה מקום של קבע ושל כבוד אצלנו בבית אבל, למרות זאת, הוריי האמינו באמת ובתמים בבורא עולם ובחגים ה"גדולים" (ראש השנה, יום כיפור ופסח) אף הלכו לבית הכנסת הגדול והמפואר שבעיר. ביום הכיפורים צמו הורי באדיקות - לא אכלו, לא שתו ואפילו לא עישנו, עד כדי כך החג הזה הייה חשוב להם. גם אנחנו, הילדים, צמנו חצי יום ולא ממש מבחירה חופשית.

    בבוקר יום כיפור, אימי הייתה מלבישה אותנו, הילדים,  בבגדי החג. אבי הייה לובש את החליפה החגיגית (והיחידה) שלו, חולצה לבנה ומגוהצת, עונב את העניבה הכי יפה שבארון, לוקח את התיק הקטיפה הירקרק בו הייה סידור קטן אך מפואר וטלית מקופלת בקפידה ועל ראשו חובש כובע בצבע תואם לחליפה.

    אימי הייתה לובשת חולצה חגיגית, כובע קטן ואופנתי, גרבי ניילון, (כמובן שדואגת שפס התפר מאחור יהיה ישר), נעלי עקב ואת חצאית הטרילין החדשה שקיבלה לא מזמן בדואר חבילות מאחותה שכבר מזמן עלתה לישראל, בתקווה שכל הנשים בעזרת הנשים תתפוצצנה מקנאה. כמובן שלא הייתה שוכחת לקחת את כרטיסי הברכה עם הנצנצים שקיבלנו לראש השנה מהקרובים שבישראל כדי להראות לכולן שאנחנו קיבלנו רב תוקע בשופר מול ארון הקודש ולא סתם טרקטור חורש אדמות בקיבוץ כלשהו או פרחים מצוירים לא בכישרון רב מדי, כמו שקבלו כל יתר יושבות עזרת הנשים.

את כרטיסי הברכה עם הטרקטור החורש אדמות בקיבוץ כלשהו ואת כרטיסי הברכה עם הפרחים המצוירים לא בכישרון רב מדי שאנחנו קיבלנו הייתה דואגת "לשכוח" בבית.

ציוד חובה נוסף ליום הכיפורים הייה חבוש טרי ובו תקועים מסמרי ציפורן כדי לתחוב מתחת לאפה של כל מי שתעמד להתעלף (ורצוי מאוד שהסיבה תהיה חצאית הטרילין של אימי אבל אם לא, גם בגלל כרטיסי הברכה זה בסדר).

    אני אישית, כילד, מאוד אהבתי ללכת לבית הכנסת עם אבי. ציורי הקיר הנפלאים, השטיחים הרכים שבמעברים שבין ספסלי התפילה עשויים עץ, וילון ארון הקודש בצבע בורדו או לבן ועליו כתב וסמלים יהודים רקומים בחוטי זהב וכסף, הקשתות, התחרה שבחלונות עזרת הנשים שבקומה השנייה והויטראז` העגול שמעל ארון הקודש ובו קרני השמש היו עוברים דרך מגן דוד צבעוני נראו בעיני כמו ארמון מאגדות.

             בית הכנסת הגדול והמפואר של סיביו

     אהבתי לראות את אבי עומד בקומה זקופה ומרשימה, עטוף בטליתו ומתפלל באדיקות ובכוונה מלאה. אף פעם לא הצלחתי להבין איך הוא יודע איפה "עומדים" בסידור, מתי יש לקום ומתי יש לשבת, מתי יש לצעוד שלושה צעדים אחורה ומתי אפשר לחזור למקומך, מתי יש לצעוק "אומיין" בקול רם תוך גלגול עיניים לתקרה המקושתת ממנה משתלשלות נברשות זהב שמאירות באור יקרות, מתי יש לומר את התפילה בלב ללא קול אלה רק עם תזוזות שפתיים מהירות, מתי יש לצעוק את התפילה (שלא הבנתי ממנה אף מילה) בקולי קולות יחד עם כול מתפללי בית הכנסת ומתי יש למלמל מלמולים מהירים ובלתי ברורים (שאותם ודאי וודאי שלא הבנתי).

האמת שאף פעם לא הצלחתי לתפוס איך אלוקים מסוגל להבין את המלמולים האלה ועוד כשכולם ממלמלים אותם ביחד ולא ממש במקהלה או בקצב אחיד. כנראה שאלוקים של היהודים באמת כל יכול.

    אבא הייה מתפלל כל היום בבית הכנסת ובערב, כשהייה חוזר הביתה נקי מכל חטא, צח כשלג וטהור כמו תינוק בן יומו, היה מתיישב ליד השולחן ויוצא מן הצום על ידיי אכילת חתיכת שִינְקֵה טובה ו/או נתח קוסטיצה עם לחם שחור ובצל בריא כידי שלקדוש-ברוך-הוא יהיה על מה לסלוח לו גם ביום הכיפורים הבא ולא יישאר מובטל, חלילה וחס.

    אבל לא על זה רציתי לספר לכם אלה על איך גיליתי מה זו "שחיטה כשרה" וכיצד  שיתפתי גם את כל חבריי הגויים, ילדי השכונה, בתגלית.

    כל שנה, לקראת יום הכיפורים, אבא הייה מביא הביתה תרנגול ותרנגולת והיינו עושים "כפרות". אמא והבנות היו מסובבות שלוש פעמים מעל ראשיהן את התרנגולת, אני ואבי הינו מסובבים את התרנגול:

"זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום", הינו חוזרים כמו תוכים אחרי הורינו מבלי להבין מילה וחצי מילה ממה שאמרנו. אני אף הייתי מוסיף תפילה קטנה משל עצמי ומבקש מריבונו של עולם שיעשה שלעופות, ובמיוחד לתרנגול,  יהיה עצירות כדי שלא יחרבנו לנו (על הראש) את טכס הכפרות.

אחרי הכפרות, אבא היה לוקח את העופות ל"שויחט" וכשהייה חוזר אמא הייתה מבשלת אותן לארוחה מפסקת. אגב, זאת הייתה הפעם היחידה בשנה שהינו אוכלים עופות שנשחטו כשר. 

    הסתכלתי בתשומת לב רבה על העופות המסכנים שחזרו מהשויחט ולא ראיתי שום שוני בין התרנגולת "הכשרה" לבין סתם תרנגולת שחוטה. החלטתי לברר את העניין. יום כיפור אחד בקשתי מאבי להתלוות אליו ולראות מה זו "שחיטה כשרה" ובמה היא שונה מסתם שחיטה.

נרגש כולי ממה שראיתי, חזרתי הביתה ורצתי לספר לחברה איך אנו, היהודים, שוחטים שחיטה כשרה:

- "השויחט, זה ששוחט", הסברתי, " מחזיק סכין בין שיניו וממלמל כל הזמן משהו בלתי מובן. אבא שלי הסביר לי שזו תפילה".

אני אף פעם לא ממש הבנתי לטובת מי מתפלל השויחט, אני רק יודע שלתרנגולות זה לא ממש עוזר. 

"בקיצור",המשכתי,  "השויחט תופס את התרנגולת, תולש כמה נוצות מגרונה, לוקח את הסכין מבין שיניו ושוחט את העוף המסכן בחתך אחד. למה? כי אסור לו יותר. אחרת זה לא יהיה כשר. הבנתם"?

    כל חברי הגויים התרשמו מאוד-מאוד מהסיפור שלי אבל, איך לומר, לא הכול היה ברור להם די הצורך, לכן שאלו את המומחה השכונתי לשחיטה כשרה, זאת אומרת, אותי:

- "ואיך שוחטים חזיר בשחיטה כשרה?".

- "אותו דבר" מיהרתי להסביר לבור,

"השויחט תופס את החזיר, תולש כמה שערות מגרונו ושוחט אותו בחתך אחד ולא יותר, אחרת הוא לא יהיה כשר".

         גמר חתימה טובה ועוד מספר צילומים מסיביו

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dodkedi אלא אם צויין אחרת