00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינה בחשיכה הפכה לשמחה

מדינה בחשיכה

מלחמת יום הכיפורים

        6 אוקטובר שעה 14:00 יום שבת 1973
ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה
          ראש הממשלה גולדה מאיר: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר"
          שר הביטחון משה דיין: "צה"ל יכול להתמודד עם כל תקיפה של המצרים"
          ראש אמ"ן האלוף אלי זעירה: 
"הסבירות למלחמה היא נמוכה" 
 
כשהחלו להגיע זעקות הלוחמים מהמעוזים כל צמרת צה"ל היתה בהלם קרב. משותקים מהפחד.
גולדה מאיר היתה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת
שר הביטחון, במשך כמה שעות פשוט נעלם ואף אחד לא ידע היכן הוא
ראש אמ"ן, - היה מופתע
והחיילים במעוזים המשיכו לזעוק עד שנהרגו או נפלו בשבי.
אף אחד ממפקדי צה"ל לא היה צריך לקבל שום סוג של צל"ש, כולם נכשלו. הם קיבלו צלשי"ם רק על העובדה ששרדו את הקרב שלא היו בו.
אף אחד מהם לא נלחם במעוז, בקו החזית.
כשהוענקו האותות והצלשי"ם למיניהם כולם פתאום שכחו איפה הם היו בשבוע הראשון ללחימה ואיפה הם היו שנה לפני `ההפתעה הגדולה`.


                                                                                הם הלכן כמו עיוורים
                                                                                   להגן על המולדת


                          
 

                                                                             אך רבים לא חזרו
                                                                 
 
                (חלק קטן מחיילי חטיבה 14 ז"ל. נאמר להם שהם ילחמו מול גדוד כאשר למעשה עמד מולם כוח בגודל של דיוויזיה. הדיוויזיה ה-16)
                                                                                יהי זכרם ברוך


      מה בעצם מטרת הרשומה הזו גם לי לא ברור לחלוטין, האם כדי להנציח את זכרונם של לוחמי צה"ל שנהרגו בגלל רשלנותם של מפקדיהם
או כדי לספר את סיפורם של אלפי ההרוגים והפצועים?
את הסיפור שלהם לא אוכל לספר, להנציח בוודאי שלא אבל אוכל טיפ טיפה להאיר זרקור לכמה מקומות במלחמה זו שהשתתפתי בה מרחוק
מאחורי מסכי המכ"ם ומכשירי הקשר, לספר את שהיה ידוע לי מאז ומהיום, להגיד את דעתי על הדמויות שחיו אז והפעילו אותנו.
כן, זו המילה הכי מתאימה, הם הפעילו אותנו כמו מריונטות. לכל אחד מאיתנו מותר להביע את דעתו כאשר הוא שומע `תרגע הכל בסדר` ואחרי
חמישה ימים הכל לא בסדר, נהרגים חיילים, העולם נעצר עבורנו.
כן, ישנו עוד נושא שאני רוצה להזכיר לכל העולם, סיפורה של חטיבת שריון שנשכחה מלב כל. - חטיבה 14.
למה דווקא חטיבה זו? כי היא שילמה את מחיר היהירות והשאננות של של המדינאים. 
ויש עוד סיבה, לוחמיה לא רק שנהרגו כאשר הם נלחמים אחד נגד אלף אלא שצה"ל שכח את תרומתם לעצירת הכוחות המצריים, שכח להנציח אותם
בספר הזיכרון שלו, הם מוזכרים רק ככאלה שלא הצליחו להדוף את כוח האוייב, אז מי הדף את כוחות האוייב, הצנחנים? התותחנים? חיל האוויר?
לא, האחרונים היו משותקים, גם הצנחנים, גם התותחנים  וגם חיל האוויר. אלו הופיעו רק אחרי כמה ימים כאשר סיימו להתארגן. 
אני רוצה להנציח את מלחמות הגנרלים בשטח, ארבעה מפקדים הנלחמים ביניהם מיהו המפקד.
בינתיים המצרים לא המתינו לתוצאות המאבק ביניהם.
דבר אחד אני חייב להנציח כאן,
כל צמרת המדינה מראש הממשלה ועד לאחרון השרים דרך הרמטכ"ל, המטכ"ל ואלופי הפיקודים כולם היו בהלם קרב. משותקים.

היחידים שפעלו היו אותם חיילים במעוזים שמצאו עצמם תחת הפגזות גיהנום וחטיבה 14 שהיתה בגזרה האומללה. הם עשו את מה שתורגלו לעשות,
  - נלחמו כמו שלימדו אותם.

אם תהיה לכם סבלנות ובאמת תרצו לדעת מה קרה שם באמת תאזינו להקלטות שהבאתי בהמשך למטה. 

   באותה שבת הייתי ממש ילד בן 25 וארבעה חודשים ושישה ימים וחמש שנים בצבא. 
אומרים שהצבא מבגר, עושה אותך גבר אבל מסתבר שרק כעבור כעשרים שנים אחרי המלחמה הזו הבנתי שאז הייתי ממש ילד. 
לא נער ולא בחור, ילד תמים, פתי.
אז האמנתי שהמפקד תמיד צודק ושהוא יודע הכל ושהוא ידאג לי כמו שאני דאגתי לחייליי.
   אני זוכר כאילו זה היה היום את אותו יום חמישי ה- 4 לאוקטובר 1973. בשעה שש בערב התקיים תדרוך הלילה השגרתי ביחידת הבקרה בה
הייתי קצין הקשר הקווי. להיות קצין קשר בימי שגרה זה דבר מתיש ומחייב אך כפי שהבנתי מאוחר יותר ואני מתכוון לשנים אחרי זה שבימי מלחמה
זה היה פשוט מטורף.
לא אכנס לפרטים מבצעיים אך תאמינו לי שבמשך השבועיים הראשונים למלחמה אולי ישנתי 12 שעות וגם אותן כנראה שישנתי בישיבה אי-שם.
ביננו צוות היחידה קראנו לה יב"א.
זה היה קצר יותר וכל מי שמשרת בחיל האוויר מבין מהי יב"א(יחידת בקרה אזורית).
באותו תדריך נתנה לנו תמונת מצב ביטחונית ורובה התייחס למשימות הטייסות, הודגש שאנחנו נשארים בכוננות הכי גבוהה, עדיין החופשו מבוטלות,
הודגש שעל כולנו להיות עירניים כאילו אנחנו בימי קרב.
מעניין שבאותה שעה המטכ"ל הוריד הנחיה לפיקוד דרום שהוא יכול לשחרר חיילים לחופשה כולל מהמעוזים.

אני לא רוצה לספר כאן את סיפורי האישי, אני רוצה להביא לדור הנוכחי מבט חטוף אל העבר הלא רחוק, מבט אישי על המלחמה הזו, לא מה שאתם
יודעים מהספרים הרבים שפורסמו, וועדת האגרנט שקמה בהמשך. האמת היתה קצת שונה. שונה בהרבה.
   האגדות המופיעות בספרים הן לא יותר מאגדות. הן לא ההיסטוריה. רוב הדברים אומנם התרחשו אך הפרסום תמיד החסיר משהו, שינה את
לוחות הזמנים, נתן קרדיט לא מוצדק לחלק מהלוחמים אך הסתיר את הגיבורים האמיתיים שעשו את העבודה, אלו שנפלו בקרב, אלו שעמדו בחוד
החנית ולא חשבו מה מישהו בעתיד יכתוב עליהם, או שאפילו לא היה איכפת להם אם יכתבו עליהם.
  אומרים שבמלחמה תמיד ישנם כאלה שעושים כסף, זה לא נכון,
     - במלחמות ישנם הקונים לעצמם סיפור גבורה ותהילה על חשבון האחרים שלא יכולים להתלונן, המתים. 

  אותה שבת היתה כשבע שנים אחרי הניצחון המפואר של צה"ל שניצח את המלחמה בשישה ימים ב- 5 ליוני 1967.
בשבת הזו קיבלנו סטירת לחי מצלצלת על היהירות שהותירה אותה מלחמה. ה-6 לאוקטובר 1973 היה שונה מאוד.

   יהירותם של ראש ממשלה טיפשה, של שר ביטחון שעדיין חי במלחמת ששת הימים משה דיין המהולל, רמטכ"ל שחי את קודמו, ראש אמ"ן יהיר
אדיש ושאנן, ראש מוסד יהיר ושחצן ומלחמות גנרלים במטכ"ל.

   מדינת ישראל שלטה על כל סיני, הגדה המערבית והגולן, אבל מי שעליו היתה מוטלת האחריות לשמירת גבולותיה הבלתי נסבלים היו כוחות של
חיילים סדירים ספורים וחיילים מילואים.
היחס בין הכוחות בגבולות היה בערך אחד מול עשרים וחמש לפעמים אחד מול מאה. באותה תקופה היתה תפיסה צבאית שאמרה שזה בהחלט מספיק.

    רק כדי לסבר לכם את האוזן, יחסי הכוחות היו כמו מחלקה שלנו מול שני גדודים מצריים, גדוד שלנו מול חטיבה מצרית, חטיבה שלנו מול ארמיה!
שתבינו, בחטיבה שלנו יש כ- 4,000 חיילים, לפעמים אפילו רק 3,000, בארמיה המצרית היו מעל 100,000 חיילים! ובגבול המצרי היו מוצבות שלוש
ארמיות ! בחזית עם עוד שתים לא רחוק מהן בקו השני.
מה עמד בפועל מול אותן שלוש ארמיות? חטיבה עם כ- 3,000 חיילים וכמה מעוזים.. חחח .. מעוזים.. מעוז שהיה עמדה מצ`וקמקת עם 30
חיילים שבדרך כלל בשבתות וחגים נשארו בו לפעמים רק עשרה או חמש עשרה לוחמים שהעבירו את זמנם במשחק כדור רגל ומשחקי שש-בש.
סליחה, כמו במערכון הגששים היה גם אחד שעמד בעמדת השמירה המשעממת וקרא את עיתוני השבוע שחלף.
ולמה הם היו כל כך רגועים ?
 כי מר הרמטכ"ל הקודם חיים בר לב הטמיע בהם את הביטחון שהם הצבא הטוב ביותר בעולם ושיש למעוז את הנשק הסודי של מיכלי הדלק
שאמורים היו להישפך למי התעלה ולהעלותה באש.
מעניין, למה באף מעוז אף אחד לא שם לב שמיכלי הדלק ריקים ושברוב המקרים השיברים לא פועלים ?..
עוד פרט `שולי`, לכמה מחיילים צה"ל שלא משרתים בחיל המודיעין יש מושג מהי גודלה של יחידה צבאית סורית או מצרית?
חייל ישראלי מהחטיבה יוצא לקרב ומתדרכים אותו שמולם חטיבה סורית רק שהוא לא יודע שחטיבה סורית מונה יותר מפי שניים מהחטיבה שלו
הישראלית..
עוד כמה פרטים טכניים שוליים על יחסי הכוחות דאז.
24 שעות לאחר פרוץ המלחמה חטיבת השריון 14, ברשות החטיבה לאחר 24 שעות הלחימה הבאות נשארו רק  23 טנקים שמישים !
אף אחד באוגדה אפילו לא שקל לשחזר את הגדודים שנעלמו, לשלוח כלים חדשים כוחות חדשים, תחמושת ודלק !

   הם החיילים ומפקדי הפלוגות והגדודים שם לא ידעו אז שמולם בגזרה נעים כוחות שיריון עם 1000 טנקים,
כולם שמישים כולם חדורים רוח
מלחמה לנצח.

במטה הכללי ידעו טוב מאוד אבל להם לא נאמר. שלחו אותם פשוט להשחק. "העזרה כבר בדרך, תכף תגיע תגבורת.. "
  - עד היום הם מחכים לתגבורת..
 
     אמצעי להגנה אווירית נגד טילים של מדינת ישראל בשנת  2012 אינה משתווה לסוללות הנ"מ שהיו במצרים וסוריה.
שום מטוס ישראלי לא יכול היה לחצות את קו ההגנה הזה.

   ב- 1973 היו למצרים מה שלמדינת ישראל אין ב-2012 ! מערכת הגנה אווירית מושלמת. זבוב לא היה יכול לחדור דרכה.
טייסים ידעו שאם יצטרכו לחצות את קו התעלה הם יהיו בדיוק כמו המתאבדים יפניים ב- 1944.

   המצרים הקימו מערך הגנה אווירי שכלל מעגלים מעגלים של בסיסי טילים שכללו את כל הגבהים וכל המהירויות. השילוב ביניהם היה קטלני.
חיל האוויר העביר דוקטורינות (תורת לחימה)קרב חדישות לטייסים שעל פיהן הם יצליחו לחצות את מעגלי הטילים ללא פגיעה אך כולם ידעו
שהכל מסחרה אחת גדולה.
אבל אתם רוצים לדעת עוד סוד מהשטח? לא סוללות הטילים הכבדים פגעו במטוסינו היו אלו אותם טילים אישיים מסוג סאגר שחולקו ליחידות
המצריות כמו סוכריות. טילי הסאגר פגעו במטוסינו פי שלוש מכל מערך ההגנה של ה-סאם 2, 3  ו-6 שעלה למצרים מיליארדים של דולרים.
טילי הכתף הסאגרים וכמדוני הסטרלות עלו משהו בסדר גודל של דמי כיס. לגבי הטילים האלה לחיל האוויר לא היתה מענה יעיל.
כל טייס ידע זאת אך גם הם נאלצו לסמוך על מפקד הטייסת שתדרך אותם, מפקדי הטייסות היו צריכים לסמוך על תורת הלחימה שמחלקת
המודיעין בזמנו בישלה במטה חיל האוויר.
כך אחיזת העיניים נעה משר הביטחון השחצן והיהיר כלפי מטה אל הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר  וממנו אל המטכ"ל וכוחות הים והאוויר.
- הסבירות למלחמה נמוכה.
האמת הפשוטה היתה שמדינת ישראל לא הפנימה שאין לה את היכולות להחזיק קו גבול כזה לא מבחינת כוח אדם ולא מבחינה כלכלית.
מדינת ישראל היתה בקריסה כלכלית, המצרים אף הם אך לא היה איכפת להם
המצרים חיכו לשעת הנקמה, הם לא יכלו לסבול את העלבון
הצורב של מלחמת ששת הימים והפאלח הערבי היה מוכן שמשפחתו תרעב אך הוא ישרת את מדינתו עד שהציונים ימחקו מהמפה.
   מצרים היתה במצב כלכלי קטסטרופלי.
מי בכלל יודע מה התרחש (כמעט) ב- 5 לאוקטובר 73 יום אחד לפני המלחמה אי שם בלשכת הרמטכ"ל? לא סיפרו לכם?
אירוע נורא חשוב,-

הרמטכ"ל התכונן להעניק לתא"ל קלמן מגן שהיה אז בתפקיד המיוחד `מפקד הכוחות המשוריינים בסיני` את דרגת האלוף. יום לפני המלחמה.
עד כדי כך הרמטכ"ל היה אטום
בגלל הכוננות לבסוף הלשכה החליטה לבטל את הטקס אך באוגדה.. ביום רביעי שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה ולמרות הכוננות החליטו
שחייבים לארגן אירוע מיוחד ובצדק! לא כל יום אלופים באים והולכים.
ואז נערכה חינגה בסטייל כולל עוגת קצפת בנוסח סברינה שהוטסה במיוחד במטוס ארקיע לאירוע החשוב ודגם שהובאו
מימת ברדוויל כי
בתפריט של צה"ל דגים לא היו. גבירותי ורבותי, זו היתה האווירה, עוד כוננות, עוד טרטור, אף אחד לא היה מודאג באמת,

הכל הפך לשיגרה מנוולת. כפי שכותב אחד מהמשתתפים באותה ארוחה מדוקדקת אתם צריכים להבין שהנוכחים בארוחה על כל הקצינים
הבכירים שהשתתפו בה והתאנגו על הדגים שניצלו על הגחלים, הם לא התעלמו מהמתרחש סביבם, - הם פשוט לא ידעו מה מתרחש לידם. 

   באותה שעה,
במרחק 50 קילומטרים שם ליד התעלה עמד הרמטכ"ל המצרי עם סגל קציני המטה שלו מעיינים במפות השטח ומצביעים
לעבר השטח המזרחי להם.
   צופה ישראלי באחד המעוזים שדיווח לחמ"ל החטיבתי על מה שרואות עיניו קיבל תשובה, "זה בסדר, אל תעשו דבר".
"תפסיק לדווח בקשר על כל תנועה.." יעני תפסיק להיות נודניק. אז הם הפסיקו ..

   אז צה"ל ראה אך לא הבין את העומד מולו. המפקדים היו עסוקים במסיבות פרידה והרמת כוסות יין. במהלך הפרידה במה היה `עסוק` האלוף 

אברהם מנדלר ז"ל שנהרג במהלך הקרבות?
הוא דאג למפקדי הפלוגות של הגדוד שיתקינו להם קו טלפון בבתיהם.
(אז, כדי לקבל קו טלפון נדרשה התערבות של אלוף אחרת היית מחכה עוד
חמש-שמונה שנים להתקנה).
כדי שתבינו עד כמה שצה"ל לא היה מודע לסכנת המלחמה האירועים השגרתיים שהתרחשו מצביעים יותר מכל על המצב הפתטי שלו.
האלוף אברהם מנדלר ז"ל  שהיה מפקד עוצבת השיריון היה אמור להיפרד מתפקידו ואת מקומו אמור היה לתפוס תא"ל קלמן מגן ז"ל.
החלפת הפיקוד תוכננה ל- 8 לאוקטובר 1973.
ב- 8 לחודש במקום טקס החלפת פיקוד בעת שעלה עם נגמ"ש (אברהם מנדלר)לעמדת תצפית הוא נהרג מפגיעת פגז שפגע בנגמ"ש.
אז קלמן מגן ז"ל (שהלך לעולמו כמה חודשים מאוחר יותר מדום לב) החליף אותו.
בקו הארוך מימת ברדוויל ועד לסואץ היו כידוע 20 מעוזים, לא כולם מאויישים. כל תקופות הכוננות שבאו בגלים התישו את הלוחמים והן את המפקדות.
צריך להבין שכל המתרחש בימים הסמוכים לפרוץ המלחמה היתה שגרה ומלמעלה כל הזמן יצאו מסרים מרגיעים.
ראש אמ"ן האלוף אלי זעירה אמר בתחילת החודש ואני מצטט אותו, "הסבירות למלחמה היא נמוכה". וזה רק כשבוע לפני פרוץ המלחמה.
הוא היום יכול להתכחש לדבריו כמה שהוא רוצה, להתפתל במילים יפות כמה שהוא רוצה אבל עד היום ישנן ההקלטות של קול ישראל
מתאריך 1 לאוקטובר. אפשר להאזין ולהתפעל מהאיש שאמור היה לדעת יותר מכל אדם אחר מה קורה בחדרי החדרים של נשיא מצרים
- אבל הוא לא ידע.
לא שהוא לא ידע, הוא ידע ועוד איך אך לא ידע לפרש נכון את הידיעות. לא רצה להאמין לידיעות.

   אנחנו כאזרחים כל הזמן מתחמקים מאחריות במילים "אלו שלמעלה בטח יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו",
היום אתם עדיין בטוחים בכך?

לאור דבריו  ושאר הדיבורים הרגועים של המטכ"ל ב- 4 לאוקטובר להזכירכם שיומיים לפני המלחמה מורידים את רמת הכוננות בחטיבות
ובמעוזים. מתחילים לשחרר קצינים וחיילים לחופשות.
ביננו, הגיע להם.
אבל אם אותם קצינים וחיילים היו יודעים את מה שהיו צריכים לדעת תאמינו לי שהם היו מוותרים על החופשה ההיא.
רק חיל האוויר סרב להצטרף לחגיגה, האלוף בני פלד נתן הוראה שכל יחידות חיל האוויר ימשיכו את רמת הכוננות הגבוהה למרות ההיתרים
שהמטכ"ל הוריד ליחידות השדה. תמיד הרי אמרו שחיל האוויר הוא לא צה"ל.
   למה האלוף בני פלד ניתח אחרת את אותם נתונים שהגיעו לאלוף אלי זעירה? למה מפקד חיל הים התייחס לנתונים אחרת?
למה המטכ"ל לא רצה לקבל את מסקנותיהם או את דעותיהם שהובעו על ידם בישיבת מטה הרמטכ"ל?

   ב-7 לחודש, ביום השני למלחמה החלו המעוזים ליפול אחד אחרי השני. צפו בסרטון שהבאתי למטה מה שמציג אבי יפה ממוצב פורקן.
מפקדי מפקדות שיקרו למפקדי המעוזים, רימו אותם, הבטיחו להם סיוע אלטילרי, הבטיחו להם סיוע אווירי, הבטיחו שיבואו לחלץ אותם והכל היה
שקרים.
   הם שיקרו הן את אנשי המוצבים שבסופו של דבר הוצאו להורג ע"י הצבא המצרי או שרובם נלקחו בשבי והם שיקרו למפקדיהם את מפקדי
העוצבות והמטכ"ל.
   במשך שעות ארוכות המעוזים ביקשו סיוע ואח"כ חילוץ אך המפקדה כל הזמן הבטיחה, שיקרה, התעלמה.  
היו גם מקרים שהגיעו טנקים למעוז וחיילי המעוז כבר ציפו לחילוץ ואז אמרו להם "רדו מהטנקים".

    מקס ממן הקשר של מעוז תככן(חיזיון) סיים את דבריו האחרונים בקשר לפני שנהרג ע"י המצרים, 
"אנחנו אבודים, שורפים אותנו, אנחנו נחנקים בעשן אתם בגדתם בנו,- אלוהים ישלם לכם".
אח"כ הוא הוסיף את מילותיו האחרונות, "הצילו, הצילו, רחמים, שמישהו יעזור" וקולו נדם.
הבאתי את סיפור של אבי יפה בסרטון בו מובאת גם ההקלטה האיומה של קולו של אבי ממן שנשרף. 

    מי היה שם בחמ"ל החטיבה ושמע את הזעקה האנושית הזו של חייל צה"ל וליבו היה אטום מלשמוע ולשלוח עזרה כאשר הוא ידע שהוא היה
יכול לחלץ אותם?
 היתכן  שהיו מפקדים שיכלו לשמוע קריאות עזרה ולהתעלם, כל אלו שלאחר המלחמה דאגו לעצמם לקבל את אותות המופת והגבורה?

אתם יודעים מה הדבר האיום ביותר שקרה במלחמה זו? התגלה עד כמה הבגידה, ההסתאבות, היהירות, האגו, השקרים והקנוניות גדולים.
מפקד נתן פקודה ואף אחד לא העז להמרות את פיו, מפקדים שלא נתנו פקודות.
מי היה המפקד בגזרה? שמואל גונן, גורדיש.
האם הוא נתן את ההוראה לא לסייע למעוזים? מה עבר במוחו הקודח אף אחד לא יכול להבין. יש האומרים שהוא רצה את התהילה לעצמו.
יש אומרים שהוא שותק מפחד. יש אומרים שאיבד שליטה. אולי האמת היא שהכל יחד. 

היתה גם מלחמת גנרלים. היתה מלחמה גלויה ביניהם ולא כאן המקום לפרט. חיילי המעוזים שילמו בחייהם את מחיר המריבות והסכסוכים.
אריק שרון אומר במפורש שניתן היה להציל את חיילי המעוזים, אפילו הוא עוכב ע"י המפקדות שהיו בשטח.
הוא המתין שעות בגזרה למסוק שיקח אותו אל עבר המעוזים אך מישהו דאג שהמסוק לא יגיע.
שמואל גונן(גורדיש) לבסוף אחרי כמה ימים הודח מתפקידו והוחלף.

בזמן הקרבות,-
סא"ל איציק מרדכי מג"ד 890, סא"ל עמרם מצנע מג"ד 79, סא"ל אהוד ברק מג"ד 100, אל"מ עוזי יאירי מח"ט חטיבת הצנחנים ז"ל, רס"ן יהודה
דובדבני סמג"ד 890
.
איפה הם בדיוק היו במלחמה בשעה שבה מפקדי מעוזים ביקשו סיוע לפני שנהרגו או נלקחו בשבי?
ברשימה זו מפקדים שצה"ל העמיד אותם לסמל ולמופת של מפקדים בצה"ל. לכולם היה עבר מפואר על פעולות מסוכנות ומוצלחות שביצעו, תכנסו לקורות
חייהם של חלקם ולא תוכלו להאמין שמפקדים אלו עמדו משותקים ולא הצליחו לפקד, לעשות את המוטל עליהם, - לדאוג לחיילי צה"ל.
מי מהם שמע את קריאת הקשר ממעוז תככן שהתחנן לעזרה וזעק לפני מותו האיום "
אתם בגדתם בנו אלוהים ישלם לכם" 
איפה המפקדים האלה היו? את כל אחד מהם הייתי שואל, איפה היית ב-6 לאוקטובר 1973?! 
   - בחזית הקרב? בחוד החנית? בפריצה? בשדה הקרב?

לא.
הם ישבו במפקדות העורפיות והיו בהלם קרב.
אחרי המלחמה ספרו את הגופות וקיבלו צלשי"ם, סיפרו סיפורים על גבורת הלוחמים, על מעשי גבורה של הנופלים, כתבו ספרים, סיפרו איך הם דאגו תמיד
שהלוחם יהיה בטוח שהמפקדים שלו מאחוריו. הם רק לא מספרים עד כמה רחוק הם היו מאחוריו.
מאוד רחוק מאחוריו, במקום שאליו לא הגיעו הפצצות, במקומות ששם לא הגיעו מטחי הטנקים והטילים.
הם היו במקום בו ידעו שאחרי הקרב הם ישארו לספר את הסיפור.
הסיפור מנקודת מבט של מפקדים מסואבים וכושלים.
הם קיבלו לאחר המלחמה אותות כבוד, עיטורי העוז והמופת, מה קיבלו מפקדי המעוזים שנלחמו באומץ ועוז מול אלפי חיילי האוייב?
הם לא השאירו רישומם בספרי ההיסטוריה כאילו לא היו קיימים, כאילו המעוזים היו רק שם תואר בלבד.
לוחמים ערערו על שטפון הצלשי"ם שהוענקו לעשרות קצינים שלא היו ראויים לאותות המלחמה.

    אני אצטט מכאן  את עיקר טענת העותרים אבי ליאור, הד"ר עמיקם צור ואביתר בן צדף שמבקשים לדעת את האמת.
"הקרבות על חווה הסינית נחשבים לאחד ממיתוסי הגבורה של מלחמת יום הכיפורים. 
החווה הסינית היתה שורה של מבנים ואדמות חקלאיות,
במרחק של כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ בסיני בואכה אסמעיליה, שעל גדות התעלה. 
החווה שכנה במיקום אסטרטגי, על הציר שכוחות
צה"ל ביקשו להבקיע כדי לאפשר את פריצת המערך המצרי במלחמת יום הכיפורים, לחצות את התעלה 
ולהקים את ראש הגשר בגדה המערבית.
המקום חקוק בזיכרון הלאומי וההיסטוריוגרפיה הרשמית עם קרבות עזים של גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של 
המג"ד איציק מרדכי, בלילה
שבין ה-16 ל-17 באוקטובר 1973.
בקרבות נהרגו יותר מ-40 לוחמים, ומרדכי זכה לצל"ש על אומץ לבו. להערכת בן צדף, על קרבות החווה הסינית הוענקו כ-50 צל"שים, 80%
מהם לקצינים. 
"ככל שהכישלון גדול, כך צה"ל מרבה בהענקת צל"שים", טען.
אבי ליאור, שהיה סמ"פ בגדוד 184 של חטיבת השריון 14 מספר, כי כוחות השריון הגיעו לבניינים של החווה לילה קודם לפני הצנחנים, ואיבדו
120 לוחמים.
"הקרבות של השריון לא קיבלו את הפרסום והערכה הראויים. יצאתי מאותו לילה עם שריטות, ואני לא היחיד. מה שקרה שם לא נותן לי מנוח,
אני מנסה להבין 
את האירועים הן מבחינת החייל הבודד, והן ברמת הפיקוד. ברצוני להדגיש כי העתירה אינה מכוונת נגד מרדכי"

    המיתוס שהצנחנים היו אלו שכבשו את `החווה הסינית` היא פשוט לא מדוייקת. נכון הם נלחמו שם אבל כוח אחר היה לפניהם ורבים מלוחמיו נהרגו
- 120 לוחמים, איפה אותות הגבורה שלהם? איפה התזכור עליהם בספרי ההיסטוריה, איזכורם של גיבורים אמיתיים.
איך מפקדי צה"ל לאורך כל שדרת הפיקוד נתנו ידם לשקר הגדול?
הונאה? לחצים מלמעלה? תהילה? אגו?
האם בלי היסוסים לקחו לעצמם את תהילת הלוחמים שבאמת לחמו בחוד החנית של ההשתלטות על השטח?
לי אין הסברים אני יכול רק להצביע על עובדה אחת והיא שעבור התהילה והאגו קצינים מוכנים לרמוס ולחיות על גופות חיילים. כי היו הקצינים
ששמעו את הנשמע בקשר ולא עשו דבר. לא שלחו סיוע אווירי, לא נתנו סיוע ארטילרי. הם או שהיו משותקים מרוב פחד והלם או שפשוט החליטו
להקריב את חיילי הקו הראשון אחרת אי אפשר להסביר ולהצדיק את מעשיהם. היום הראשון עבורם היה טראומטי, בניגוד לכל הדוקטורינה של
ראש אמ"ן ושר הביטחון שרק כמה ימים הרגיעו את כולם "הסבירות למלחמה הם נמוכים.. המצרים לא יעזו לתקוף את הצבא החזק במזרח
התיכון", המציאות עדיין לא חדרה לתודעתם, הם היו במעין סיוט ואולי המתינו שמישהו יעיר אותם. בינתיים חיילי המעוזים שילמו בחייהם. 


היו שתי אסכולות בצה"ל לגבי אופי ההגנה על גבולה המערבי של סיני.
האחת של הרמטכ"ל חיים בר לב ז"ל שלדעתו הצטרפו אלוף פיקוד דאז ישעיהו גביש ומפקד הכוחות המשוריינים דאז האלוף אברהם אדן ז"ל
(נפטר ביום 28/9/2012, להזכירכם שהוא היה בין מניפי `דגל הדיו` באילת) 
שאמרה שצריך לבנות על קו המים לאורך התעלה עמדות הגנה
(בעצם היו יותר עמדות תצפית ושאחרים ראו בהן עמדות הגנה קו ראשון) והשניה שדגלה בהקמת מוצבים גדולים לאורך קו הגנה המרוחק יותר
מהתעלה שבו ירוכזו אמצעי לחימה רבים שיוכלו בעת הצורך לתת מענה לחיילי הקו הראשון.
האסכולה הראשונה הסתמכה על הדוקטורינה הצבאית של מלחמות העולם כמו קו מז`ינו, אף אחד לא הזכיר זאת אך זו בדיוק היתה הגישה, והשניה הביעה
את הלחימההגמישה.
לא כל מטה צה"ל הסכים לגישה זו, האלוף ישראל טל והאלוף אריק שרון שקיבל את הפיקוד על פיקוד דרום התנגדו לגישה של הרמטכ"ל ולחצו להקים
את המוצבים העורפיים שישמשו קו שני.

בדיעבד ברור שכל קו המעוזים היה שטות גדולה. המצרים עברו אותו בלי כל בעיה. הארטילריה ריתקה את הכוחות המועטים בהן ושאר הכוחות פשוט התקדמו
ביניהם ללא כל הפרעה. למה המצרים לא התקדמו יותר באותו לילה לא ברור אך העיכוב בהתקדמותם לא נבע מקו ההגנה הישראלי.
התברר שהגישה של חיים בר לב היתה מוטעית לחלוטין. לשווא הושקעו 3 מיליארד שקל בבנייתה בשעה שחיילי המעוזים עמדו כמטרות ברווזים נייחים.

כדי להבין בדיוק את האווירה שהיתה במדינה ובצה"ל בפרט רשימת אלופי פיקוד דרום במהלך שנת 1973 יכולה להאיר את שהתרחש מאחורי הקלעים, מאחורי
הסכסוכים במטכ"ל, הבלבול, חוסר הידיעה. לפי הסדר: אריך שרון, שמואל גונן(גורדיש שהודח במהלך המלחמה), חיים בר לב והאלוף ישראל טל.
אלו היו פניה של המדינה, אלו היו פניו של צה"ל.  אני קורא לזה מלחמות היהודים. עם הצבא הזה מדינת ישראל נכנסה למלחמה הכי קשה שהיתה לה

בשנים שאחרי מלחמת ההתשה נוצרה מסורת בצה"ל שלקראת החגים גדוד המילואים 68 (שהיה כפוף לחטיבה 16 שנקראה חטיבת ירושלים) תופס את קו
המעוזים וכך כשבועיים לפני יום כיפור ירדו אנשיה ותפסו את הקו במעוזים. לא היה להם מושג מהי השגרה במקום, תקינות המוצב ואותם מיכלי דלק הזויים
של רא"ל בר לב שהיו מרוקנים מדלק וכל הצנרת והברזים חלודים ולא תקינים.
לשאלתם נאמר להם שהכל יהיה בסדר. אם יקרה משהו צה"ל צ`יק צ`ק יבוא..
  - אבל הוא לא בא..
                מכירים את השיר אבל משיח לא בא? - הוא באמת לא בא.

רשימת המעוזים לאורך התעלה מצפון לדרום
לחצנית, דרורה, כתובה, מילנו, מפרקת, חזיון(תככן), פורקן, מצמד, לקקן, בוצר, ליטוף, מפצח, הכפר, המזח(מסרק).מצפון אליהם היו עוד שני מוצבים אך הם לא היו ליד
התעלה, 
בודפסט, ואורקל. תוכננו עוד מספר מעוזים אך הם לא אויישו.
מאחוריהם נבנו 12 תעוזים. מוצבים עורפיים מאורגנים יותר
טרקלין (סמוך לרומני), יורם, מרתף, מרור, הברגה, נוזל, טלוויזיה, כישוף, חורבה, מצווה, נוצה, וצידר.


מויקיפדיה
"ביוזמת שרון הוקם קו מוצבים נוסף מרוחק כ-10 קילומטרים מהתעלה (על ציר האורך המרכזי שכונה "דרך החת"ם"), המיועד לכוחות שריון ותותחנים -
על פי גישת ישראל טל. 12 מוצבים אלה זכו לשם "תעוזים". בסביבות קו זה עצרו המצרים את התקדמותם. בניגוד לסברה המקובלת, הכוחות הישראלים
המעטים שניצבו בפני המצרים, חטיבה 14, לא ממש בלמו את הכוחות המצריים - בוודאי שלא יכלו לעשות זאת לאחר שרובם נפגעו אחרי היממה הראשונה
ללחימה: אז נותרו כ-90 טנקים בלבד בחזית הדרום מול האויב".


שיהיה ברור וחד משמעי,-
ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים כמו בהרבה מקרים אחרים שוכתבה ע"י גורמים אינטרסנטים צבאיים ופוליטיים. 

סיפורה של חטיבה 14 חטיבת שריון שהיתה כפופה לאוגדה 143.(אל"מ אמנון רשף הוא המח"ט, אריק שרון היה האוגדונר)
מישהו שמע אחרי המלחמה על אל"מ אמנון רשף? אפילו אזכורו בויקפדיה כה דלה, כה רדודה. 
סיפורם של מוצבים ביום הראשון למלחמה.



 

         
 

                                       
פריסת המעוזים והתעוזים מ-30 המעוזים רק 12 היו מאויישים
                                       
  


                 
 


                                                                           
האגם המר
                                             
 


                                                                   מפת הקודים לצירי הגישה
                                          
 

  

                                                            מוצב `פורקן` - סיפורו של אבי יפה שהיה סמל קשר במוצב
                                        אמרו לו. -"אתה לא יודע מה זה צה"ל? בחייך.. אם יקרה פה משהו.. אז תוך כמה דקות.. אנחנו..
                                                         רק ברגע האמת הם הבינו מה באמת היה שווה צה"ל היהיר והשחצן

                

                    דוגמא לסרטון `מבושל` בו ארכיון צה"ל החליט מה טוב שהציבור יראה ומה שלא טוב הושמט בעריכה
                    אתם תשמעו כאן את מפקד מעוז המזח שלמה ארדינסט שהחזיק מעמד שבוע שלם לי סיוע ארטילרי ללא סיוע אווירי
                    כשברשותו רק כוח של 3 טנקים.  לפני שנפל בשבי ביקש ממפקדתו, - "תגידו לאישתי שלקחתי איתי את התמונה שלה
                    *תשמעו איך גולדה מאיר שהיתה ראש הממשלה שואלת שאלות מטומטמות ומטופשות
                      דאגתה היחידה היתה כאשר לוחמינו הקריבו את נפשם בקרבות הדמים  שיתעדו הכל, שנדע בדיוק מה קרה..
                    *ואיך אריק שרון צריך לזרז את מפקדי החטיבות שיזיזו את עצמם קדימה לקרב

                       

                       סא"ל (מיל) אברהם זהר, 
                       מה קרה בשלושת ימי המלחמה הראשונים, האמירות של הרמטכ"ל דדו
                       "אנחנו ערוכים ל-24 השעות הראשונות" , מפקדים לא מילאו פקודות, מערך המילואים הופעל מאחר מדי.
                      

                    תלונות חוזרות ונשנות על צלשי"ם ללוחמים שלא היו ראויים להם ומאידך מחיקת זכרם של לוחמים אחרים
                                         
 



הנפשות הפועלות 

ראש הממשלה

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. ב-25 בספטמבר 1973, בפגישה של מאיר עם
המלך חוסיין שהתקיימה בחדר האירוח של מתקן "המוסד" בגלילות, בו נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד
ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר, הזהיר חוסיין את מאיר ממלחמה מתקרבת, אך מאיר התעלמה מהאזהרה.
לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישה זו (ובפגישות קודמות) מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה
גולדה עם אנשי אמ"ן שהרגיעו אותה.[7]

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של משה דיין וחיים בר לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה
הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דיעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקימה ביום שישי, ערב יום
כיפור 5.10.1973, גולדה החליטה לא לגיס מילואים לפי המלצת שר הבטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא
גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל מלחמה והרשים את השרים בטון הבטוח שלו. עם זאת גולדה הוסמכה לגיס מילואים
במהלך יום הכיפורים, אם יהיה צורך.


שר הביטחון משה דיין

בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל
סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה
מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה לשאננות מסוימת, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין
באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. 
   דיין דחה את דרישת דוד אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד".
דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות זה



הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר
ביום 1 באפריל 1974 דו"ח ביניים של ועדת אגרנט, שבו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל יחד עם סיום כהונתו של ראש אמ"ן, האלוף אלי
זעירא. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל"




הרמטכ"ל הקודם רא"ל חיים בר לב
בשנת 1968 התמנה לרמטכ"ל. בעקבות פעילות מלחמתית לאורך תעלת סואץ בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1968, בנתה ישראל לאורך התעלה
קו המעוזים שבו כשלושים מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד
הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), אלוף אברהם אדן, ונקרא בשם "קו בר-לב", על-שם הרמטכ"ל, שתמך בהקמתו. בהמשך כהונתו כרמטכ"ל
התקיימה מלחמת ההתשה, שהסתיימה בהפסקת אש ב-7 באוגוסט 1970. בתחילת 1972 סיים את שירותו בצה"ל, וב-5 במרץ 1972 התמנה לשר
המסחר והתעשייה.


ראש המוסד צבי זמיר
הקונספציה. צבי היה שבוי באווירה שהיתה במדינת ישראל. כוח ההרתעה של צה"ל היא כה גדולה שהמצרים לא יעזו לפתוח במתקפה על ישראל. ללא כל הבחנה
כל מידע שהגיע אליו היה נחשד כלא נכון, לא ראוי, שגוי. את ניתוח המצב שפיתח העביר לראש הממשלה כמסקנות בדוקות. 



ראש אמ"ן אליהו(אלי) זעירה
תוכניות המלחמה המדויקות של המצרים והסורים הגיעו לידי אמ"ן חודשים לפני המלחמה והופצו לרמות הגבוהות, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על
תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי
הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות."




מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד ז"ל
פלד פיקד על חיל האוויר ב-1973 במלחמת יום הכיפורים. בבוקר יום הכיפורים היה חיל האוויר ערוך לתקיפה מקיפה של מערכי טילי נ"מ ושדות
תעופה במצרים ובסוריה, אך לא ניתן אישור של הדרג המדיני לפעולה זו. 

האיש שידע לראות מה שכולם היו עיוורים לו, - הכנסת 30/6/81



מפקד חיל הים אלוף בנימין תלם

"יום לפני פרוץ המלחמה, הוכרזה כוננות שיא בכל יחידות החיל. עם פרוץ הקרבות היה חיל הים ערוך ללחימה יותר מכל זרוע אחרת בצה"ל".


אלוף פיקוד דרום שמואל גונן(גורדיש) ז"ל
בועדת החקירה,-
על-פי ההערכה ערב המלחמה "אפשרות תקיפה סורית-מצרית מתואמת נמוכה מנמוכה". גורודיש הודה כי הוא עצמו לא ציפה למלחמה, למרות
תזוזה מצרית רחבת היקף: "אני די שוכנעתי שזה תרגיל... לא הייתי מודאג שהולכת לפרוץ מלחמה. בגלל הרגע והאווירה ובגלל שזו לא הפעם
הראשונה שיש תרגיל".



אלוף אברהם מנדלר
 ז"ל

לאחר מלחמת ההתשה מונה למפקד עוצבת סיני (אוגדה 252). הוא הקפיד לשמור על מורל חייליו, במטרה למתן את תחושת הניתוק מהעורף.
ב-8 באוקטובר 1973 אמור היה לפנות לקלמן מגן את מקומו בפיקוד על אוגדה 252, אך מלחמת יום הכיפורים, שפרצה יומיים קודם לכן ביטלה חילופים
מתוכננים אלה. ב-13 באוקטובר האלוף מנדלר נהרג ממארב טילי סאגר.
ידוע שהיה אחד המפקדים הטובים בצה"ל כאדם וכמפקד.

 
יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו,
הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים
בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילִיַּת הַמּוֹדִיעִין
וְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם
בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ
בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש
אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַ‏ללֵי מַעַ‏רְכוֹת‏‏‏ יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.




יהי זכרם ברוך



במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2,569 חיילי צה"ל יש אומרים 2700 חיילים, כ-7,500 נפצעו ו-301 נפלו בשבי.
בנוסף היו כ-3000 חיילים שלקו בהלם קרב שחלקם לא הוכר ע"י מערכת הביטחון עד ליום מותם.


.
הקלטות


לקט הקלטות מעוז פורקן
בהקלטות שומעים את רשת הקשר המבצעית של גדוד 184 – רשת "סינר", את רשת הקשר המבצעית של גדוד 79 – רשת "עונג" ושיחות פנימיות
בתוך המעוז.
 
בצד ימין בתחתית האתר יש קישור להקלטות שונות נוספות של הרשתות הקשר השונות באזור. 
רשת "סינר" - גדוד 184 חטיבה 14 - 6.10.1973
רשת הקשר דליה של גדוד השריון מס` 52 של חטיבה 14 (שסופח לחטיבה 401 בתחילתה של המלחמה השיחה)(בלשון הצבאית `התעבורה`) בין המג"ד
סא"ל עמנואל סקל לבין מח"ט 401 אל"מ דן שומרון (אוגדה 252)
הגדוד הזה נשאר ללא תחמושת, חיל האוויר שלנו הפיל עליו פצצות נפל"מ בטעות, ביקש תגבורת אך לא קיבל.
רשת סינר
תעבורה בין חיזיון(תככן) ברשת סינר לבין מג"ד 184(רס"ן שאול שלו)
הבטיחו סיוע בשני טנקים שלא הגיעו למוצב.
את סיום התעבורה עם כיבושו של המוצב בו הקשר של המעוז שנפל לידי המצרים אומר לגדוד את דבריו הקשים לא הכניסו להקלטה שפורסמה כאן.
בכלל כל ההקלטות נקטעות כאשר נשמעים קריאות מצוקה קשות מהמעוזים.

קישורים שונים

מה באמת קרה בחווה הסינית(שלא היתה חווה ובטח שלא סינית, סתם בורות של חייל שלא ידע להבדיל בין כתב יפני לסיני, אבל זה סיפור אחר..)
מהי החווה הסינית?

סיפור אחד על גיבור רגיל(חטיבה 14 גדוד 9)שלמה ערמן ז"ל
עדויות על החווה הסינית מהספר זמן אמת

אתר יזכור
אתר מקבלי העיטורים
סיפורה של חטיבה 188, סיפורו של חייל סדיר

מלחמות ישראל, כוחות ואבידות
קו בר לב, הקוספציה שהקימה את קו המעוזים
מלחמת יום כיפור בויקיפדיה. לכותב כנראה לא היה הרבה לכתוב על המלחמה הזו
תמונות מהבלוג של עוזי בן-צבי

 



                 מתנגנת בליבי מנגינה העולה עם כל ההאזנה להקלטות התעבורה, אולי מפקדים יאזינו לה ולמילים
                                             








גולדה מאיר.משה דיין.אחי זעירה.חיים בר לב.מעוז.אריק שרון.מעוזים.משה דיין.סיני.מצרים.תעוז.תעוזים.אוגדה.חטיבה.גדוד.מחלקה.14.שריון.צנחנים.החווה הסינית.מלחמת יום כיפור.מלחמת יום הכיפורים.1973.ראש אמ"ן.ראש המוסד.ראש הממשלה.שר הביטחון.
הרמטכ"ל.רמטכ"ל.המטה הכללי.הנצחה,חלל,לוחם.חללים.חללי צה"ל.אלוף פיקוד.ארמיה.דיוויזיה.סוללות טילים.טילי סאגר.שקרים.ועדת אגרנט.מלחמת הגנרלים.הלם קרב.עיטור העוז.עיטור המופת.מלחמה.מיתוס.ישעיהו גביש.אברהם אדן.ישראל טל.

אריק שרון.שמואל גונן.קוסודמה.ונתנה תוקף.פיוט.פיוטים.אוריגמי.נייר.יפן.גורדיש.פחדנים.דם.ייאוש,אמיצים,גיבורים.ציון לשבח.חטיבה 14.גדוד 107.גדוד 407.הפקרת לוחמים.


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

34 תגובות

השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת