33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

על אוכל, לייף סטייל, צרכנות וזנזוני מוח

בלוג צרכנות , אוכל וביקורת בכל תחום

מים שקטים חודרים עמוק וגם, מצילים חיים

יש לי בבקשה קצת לא שגרתית. יש תחרות בפורום ניהול בית ,שבצידה פרס שאני רוצה. אשמח אם תכנסו לקישור ותצבעו עבור הסיפור שמובא גם כאן. 


 מים שקטים חודרים עמוק?, לעיתים הפירוש המילולי כשמו כן הוא. שימו מים על חול והם יחלחלו עמוק. כן, לעיתים הסיפור במציאות עולה על הדמיון. הסכיתו ושמעו.

מאת: אני רוצה מיקסר
(למען הגילוי הנאות אומר בפתח סיפורי, כי את הסיפור הבא שמעתי מאחד הוטרינרים היותר מפורסמים בישראל).
"צמר", חזר הביתה גורר את רגלו. "מה קרה לך עכשיו", רטנתי מהמטבח לעבר גוש הצמר המדובלל שהתקרב אלי בצליעה. הבטתי ברגל וניסיתי להבחין מבעד שער הפודל ממה נחבל או נחתך. לחרדתי גיליתי גוש גדול בסמוך לירך. כמו כול פולניה טובה, צלצלתי ל-ריש. וטרינר ידוע ובישרתי לו של"צמר", יש בטח סרטן ועליו להיות מוכן. אני באה.  ריש קיבל את פני בחביבות רגילה. "תרגיעי יה פולניה", הוא אמר לאחר בדיקה קלה. "זהו קוץ שצבר סביבו מוגלה תחת העור".  "אז לא מרדימים?", נאנחתי בהקלה. "מרדימים?", פער לי ריש זוג עיניים מבעד לעיגולדים שעל אפו. "למה להרדים?, מי מת?". "חשבתי שזה סרטן וכבר הכנתי בראש הודעה לכולם להגיע להשתתף בצערי", נאנחתי בהקלה.  ריש, לא דיבר יותר מידי ואחרי שעה קלה המוגלה נוקזה, האנטיביוטיקה הוזרקה, וצמר כהרגלו חיפש לרדת משולחן הנירוסטה המשעמם. בחוץ יש חברים. מצד אחד חשתי הקלה אדיר ומצד שני אכזבה שלא אוכל להזמין את כולם להשתתף באבלי. ריש, שמכיר אותי מזה שנים חייך והחליט לספר לי על הרדמה אחת שהצילה חיים. וזה הסיפור.
"חורף אחד הגיע לקליניקה שלי, גולי, כלב זקן כשמחלה ממאירה בגופו. בדקתי אותו היטב והבנתי שאין כבר מה לעשות. הכלב פשוט סבל מאוד וגסס. הסברתי למשפחה שאפשר רק לנסות לעזור לו עם משכחי כאבים או להמיתו במיתת חסד. אחרי זמן קצר, הם חזרו אלי וביקשו מיתת חסד. היות היה להם קשה לעמוד בכך והיות והם גם חברים טובים שלי, הסכמתי להזריק לו זריקת הרדמה ולאחר מכן למסור אותו לבנם שייקח אותו לקבורה. וכך היה. הכלב הקשיש הורדם ובנם לקח אותו ברכבו לקבורה. באותו השבוע ירד גשם זלעפות. עברו כחמישה ימים והטלפון בביתי מצלצל. על הקו היה החבר. "ריש", הוא אומר לי, "אתה חייב להגיע אלי הביתה". "מה קרה?" שאלתי, "אם אספר לך לא תאמין. אתה חייב לבוא". "היום שבת", התעצבנתי, "מה קרה?". " גולי בבית", "מה זה בבית, הבנתי שהבן קבר אותו בחולות ליד הים, אז קברתם אתו בחצר?", "כן, לא", גמגם החבר, "קברנו בחולות, עכשיו הוא בבית". "מה זה בבית?", "תבוא ותראה בעצמך". הייתי בטוח שהוא ירד מהפסים או שפשוט קנה כמו אחרים כלב שדומה או מזכיר את זה שנפטר ושאלתי: "קניתם כלב זאב דומה לגולי?". "אוףף, לא" התעצבן החבר, "לא תאמין לי, אמרתי לך. אבל גולי חזר הביתה". זה היה יותר מידי. לקחתי מטרייה ויצאתי לדרך.  החבר גר שני בתים לידי. "ירדו לגמרי מהפסים" חשבתי לעצמי בעודי פוסע לתוך החצר של החברים. לא  הקשתי בדלת. נכנסתי  ישר. בסלון ישבה אשת חברי והיא מלטפת את גולי. ניכר בו שהוא רטוב וחלש. אבל ללא ספק זהו גולי.  נדהמתי. 
ריש. הפסיק את סיפורו והביט בי, פעורת עיניים. "תחיית המתים?", צחקקתי בסרקזם פולני. "לא", הוא השיב לי, "יש הסבר לסיפור". "נו תמשיך ואל תתקע אותי ככה בלי הסבר", רטנתי.
"אז ביררתי עם הבן", המשיך ריש בסיפורו, "הוא נשבע לי שקבר אותו בחולות וסימן את המקום. החלטנו לנסוע ולראות במו עינינו את מקום הקבורה. כשהגיענו לשם הבחנו במוט העץ בו הוא סימן את ה'קבר', מוטל בצד ובמקום הקבורה שקע חול רטוב וניכר שמישהו חפר קצת.   חזרנו לבית החבר ומייד לקחתי את גולי לבדיקות ממושכות. בצילונים נראה שהגידול הסרטני הגדול כמעט ונעלם וניכר בו שהוא מבריא. להערכתי הייתה כאן טעות שלי. טעות מבורכת, אבל טעות. הרדמתי את גולי במנה שהערכתי כמספקת להמיתו. אבל גולי היה כלב זאב קשוח. הוא נרדם וישן עמוקות. גופו כמעט ולא הגיב. כנראה הדופק שלו ירד עד כדי כך שגם אני לא חשתי בו. מה שעשה בנו של החבר כנראה והציל את חייו. הוא חפר בור לא עמוק, הניח את גולי ועליו הניח ארגז עץ. זה סיפק לגולי כיס אוויר. היות והוא רק ישן עמוקות, גופו כמעט לא נדרש להרבה חמצן. בינתיים פשוט המערכות התמקדו בהבראת המחלה. הגשם העז שירד ביום שישי, גרם לחול לשקוע אל הבור הקטן שנוצר  ולגולי להתעורר. הוא הצליח לחלץ את עצמו וככה רטוב, חלש מאוד אבל יותר בריא, חזר הביתה".
"את רואה, לפעמים מים שקטים שחודרים עמוק, גם מצילים חיים", אמר  לי ריש והגיש לי את החשבון. 350 שקל. "זה רק עבור הטיפול" הוא חייך. הסיפור על חשבוני. 
חזרתי לביתי קצת כעוסה. "למה לעזאזל זה לא קרה לי עם צמר. יש לי ליד הבית חולות, זה יכול היה לקרות שהוא יחזור אלי מהחולות ", חשבתי לעצמי,"אוחח איך שאני כבר הייתי חוגגת עם הסיפור הזה על חשבון כול החברות הכוניפות שלי". אבל כמו שאתם יודעים, לפולניה אף פעם אין מזל כזה. לי זה לא יקרה. והנה, היום, ראיתי את התחרות הזו, לכן אני מספרת לכם אותו. אם תצביעו, אולי המיקסר יהיה שלי. אולי גם לי מגיע מעט מזל כמו שלבעלת הבית של גולי.

                                               
                                                   מגיע לי לא? אשמח להצעבתכם 
                                                                  להצבעה
 
 http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=1676&messageid=164297166
 
                                                        

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הים רגוע אלא אם צויין אחרת