00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

חזרתי- סיפור לידה

 

הקדמה קצרה:
כמעט שלושה חודשים אחרי, התיישבתי לכתוב את סיפור הלידה שלי. בהתחלה חששתי מהשחזור אבל מצד שני כל פעם שהנסיכה מחייכת אלי הטראומה של הלידה ושל הימים שאחריה הולכת ומתרחקת. והנסיכה מחייכת אלי כמעט בכל רגע שבו היא ערה. כתבתי כל פעם קצת, בעיקר כשהיא ישנה, ובכל פעם שהיה לי קצת קשה הלכתי רגע לחדר והסתכלתי עליה ישנה- היא פשוט הדבר הכי מתוק בעולם הזה. והאוצר הזה הזכיר לי כל פעם מחדש כמה היה שווה לעבור את כל זה, וגם את כל הקושי שבא אחר כך. 
אני מזהירה מראש- לא יכולתי לוותר על פרטים, והיתה לידה ארוכה ארוכה... :)

שישי בבוקר. אני מתעוררת ומתחילה לחשוב שאולי כן כדאי לנסוע לבית חולים כי אתמול חשבתי לכמה רגעים שאולי מתחילים לרדת לי המים. אני מחליטה להתקשר קודם ובטלפון מישהי חביבה מסבירה לי שבמידה ובאמת יש טפטוף של מי שפיר אז ישר יתנו לי זירוז ובמידה ואין אז בגלל שאני רגע לפני שבוע 42 גם יתנו לי זירוז. נפתרה הבעיה. לא נוסעים לבית חולים. במקום זה אני רוצה לנסוע לים. כבר חודשים שאני רוצה לדרוך בכפות רגליים יחפות (ושמנמנות) על החול הרטוב וזה לא קורה. החלטתי שדי, אי אפשר יותר לשבת בבית ולחכות שזה יקרה, אני רוצה ללכת לים. גם אם הוא במרחק של 40 דקות מהבית שלנו, שנמצא 40 דקות נסיעה בכיוון ההפוך מהבית חולים. אני מעירה את בעלי (בהמשך פשוט ב') ומעדכנת אותו, הוא כצפוי זורם איתי בשמחה.

בדרך שומעים בריפיט את "ארול" של מאיר אריאל והאווירה של השיר משרה עלי רוגע. אני מרגישה כאבים חלשים שבאים והולכים ומתחילה לחשוב שצריך להסתובב ולחזור הביתה אבל מכריחה את עצמי לשתוק, לשמוח שהולכים לים ולהקשיב לשיר. כבר חודש ויותר שכל כאב קטן מרגיש כאילו הינה זה מתחיל, כל בוקר מרגיש כאילו היום זה היום, וכל לילה מרגיש כאילו בעוד כמה רגעים אני אתעורר מציר. כל כך הרבה פעמים חשבתי שזה זה כשזה לא היה זה, וממש לא התכוונתי להרוס את התוכנית שלי ללכת על שפת הים.

אחרי שהתעייפתי מללכת על שפת הים התיישבנו בבית קפה על החוף והתפנקנו במלאווח וטוסט ואפילו סופלה שוקולד לקינוח (בשעה 11 בבוקר)... השמיעו מוסיקה ישראלית טובה ברקע ואני הרגשתי שבפעם הראשונה מזה כמה חודשים אני מצליחה להירגע. חזרנו הביתה והמשכנו את האווירה המושלמת במקלחת, מסג' מפנק במיוחד ושנ"צ. לקראת ערב קצת הכנות לקראת ההורים של ב' שמגיעים לארוחה (ומביאים איתם את האוכל) ואחריהן הוא עובד בגינה ואני נחה ורואה תוכנית בישול. הייתי מאושרת.

חמש דקות לפני שהם הגיעו קמתי להתלבש והרגשתי שכואב לי כל הגוף. לא כאב חזק מאוד, אבל כאב. מוזר. אני מספרת לב' והוא מבקש ממני להרגיש חופשי לבקש ממנו לגרש אותם אם צריך. אני מוצפת ברוגע ומרגיעה גם אותו. אחרי ארוחת הערב הכאבים קצת מתחזקים ואני עוברת לשבת על הכדור פיזיו ולזוז קצת. ב' כל כמה דקות מסתכל לי בעיניים ובודק מה איתי. הם אצלנו עוד איזה שעה יושבים בסלון, ואני על הכדור נשענת על הספה ליד... כמה הזוי.

בלילה אנחנו מחליטים שאולי צריך להתחיל לתזמן ולראות כל כמה זמן מגיע הכאב. אני בכלל לא בטוחה שאלו צירים אבל אין ספק שאני מרגישה כאב בבטן התחתונה שבא והולך כל כמה דקות. מתגברת התחושה שהפעם זה באמת מתחיל. יכול להיות שזה זה? אני חושבת לעצמי שאם כן אז זה בכלל לא נורא. מההתרגשות כבר אמצע הלילה ואנחנו פתאום מבינים שאם זה זה אז כדי שננוח קצת. ב' כמובן נרדם תוך שניות ואני לא ממש מצליחה לישון יותר משעה...

יום שבת, 06:00. אני מרגישה שהכאבים מתגברים ומנסה לתזמן אותם אבל לא מצליחה כי קשה לי להחליט מתי הכאב מתחיל ומתי הוא נעלם... פתאום אני בכלל לא בטוחה שהכאבים התגברו או שדמיינתי. אני מעירה את ב' שיהיה איתי כי אני מתחילה להשתגע. מכינים ארוחת בוקר ויוצאים לצעידה אבל חם מידי אז חוזרים הביתה. ההורים שלי מתוכננים להגיע אלינו בצהריים ואני לא יודעת אם לבטל אותם או לא. כבר 10, אין שינוי. יאללה חוזרים לישון.

טלפון. ההורים שלי עוד חצי שעה כאן. השעה 12:30. אני לא מרגישה כלום. מעירה את ב' ומתארגנים. 14:00 כולנו רעבים ומזמינים אוכל סיני. בינתיים יושבים בחצר ומקשקשים על דה ועל הא... עוברות עוד איזה 40 דקות והאוכל מגיע. יופי אני גוועת. מארגנים שולחן מלא באוכל טעים ואחרי ארבע ביסים בדיוק אני מרגישה כאב חזק. ממש חזק. משום מה אחרי כמה רגעים אני בוחרת להתעלם ממנו ולהמשיך לאכול. אני רעבה! עוד שני ביסים, עוד פעם כאב ממש ממש חזק. אוקי. אני מפסיקה לאכול ומשתפת את ב' ואת ההורים שלי. כולם נדרכים אך זהירים וממשיכים לאכול. אני בוהה בצלחת המומה מעוצמת הכאב. עוברות כמה דקות ושוב פעם ממש כואב לי. אבא שלי מתחיל להילחץ ורוצה שאני אגיד לו בפעם הבאה שכואב כדי שיבדוק זמן. אני רואה שכבר קשה גם להם לאכול. אני מסמנת לו שכואב שוב והוא מודיע לנו שאנחנו חייבים לנסוע עכשיו לבית חולים כי עברו רק 7 דקות. אני מרגיעה אותו ואומרת שממש לא ומה פתאום ואני רוצה לעבור הרבה צירים בבית ולהגיע במצב מתקדם לבית חולים. כמובן שהוא מבטל אותי בהינף יד. אני מעבירה את עצמי אל הכדור, מגייסת את הטון הכי סבלני שלי ומודיעה להם שהם צריכים ללכת עכשיו.

תוך כמה דקות האוכל נארז בחזרה לקופסאות וההורים שלי מתארגנים ליציאה. עוד כמה משפטי דאגה של אבא שלי תוך כדי שאמא שלי ממש גוררת אותו החוצה ומסבירה לו שאני צודקת ושאני יעשה מה שאני רוצה. חיבוקים, נשיקות, אנחנו מבטיחים לעדכן והם בחוץ. מיד אני מתחילה לבכות. לא יכולה להסתיר עוד את הכאב וההתרגשות. אני וב' מתחבקים. הוא עושה לי קצת עיסוי בגב כמה צירים ואז אני נכנסת למקלחת. במקלחת הכאב הופך להיות ממש בלתי נסבל ואני מוצאת את עצמי פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי חוץ מלצרוח. ב' יושב על מושב האסלה ותפקידו לתזמן. בין הצירים אין כאב בכלל ואני מבסוטה ונהנית מהזרם, אבל כשמגיע ציר... הוא מודיע לי שהצירים נמשכים כמעט דקה ושהם באים כל שש-שבע דקות בערך, ובהתחשב בכמעט שעה נסיעה שיש לנו מהבית חולים זה בדיוק השלב שצריך לצאת לפי מה שלמדנו בקורס הכנה ללידה. ההפרשים הצפופים ביחד עם ההיסטריה שלי גורמים לב' להחליט שדי נוסעים לבית חולים. מה אתה נלחץ? אני יורדת עליו... מה פתאום נוסעים?! אנחנו רק איזה שעה בבית אני רוצה... ציר מפלח אותי ואני לא מצליחה לדבר יותר ורק צועקת. המרווח הוא לא יותר מחמש דקות וב' נלחץ עוד יותר והולך לארגן את הדברים האחרונים. אני מבינה שיכול להיות שהוא צודק ומוציאה את עצמי מהמקלחת. מתנגבת. ציר. מתלבשת. ציר. ב' חוזר ומוצא אותי במיטה, על הברכיים עם הראש תקוע עמוק בתוך הכרית, מתנועעת קדימה ואחורה ונמצאת בפאניקה מוחלטת. זה כואב כל כך. אני מתחילה לפחד שלא נספיק להגיע לבית החולים בזמן ורואה בעיניים של ב' שגם הוא מפחד. הוא מזרז אותי ליציאה ובדלת אני מודיעה לו שאני לא רוצה ציר בחדר מדרגות אז רגע. ציר. רצים ונכנסים לאוטו. ציר. נוסעים.

אני יושבת מאחורה, מבקשת להגביר את הרדיו. אנחנו קצת נרגעים בידיעה שאנחנו בדרך ותכף החוסר וודאות על מה שקורה יסתיים. מתחילים אפילו קצת ליהנות מהמצב, לנחש כמה צירים עוד יש לעבור עד שנגיע. אני מצליחה פתאום לנשום יותר ולצעוק פחות ומוצאת דרך לעבור את הצירים. מדהימה אותי העובדה שבין ציר לציר אין שום כאב, ממש כאילו כלום. הצירים באים כל ארבע עד שש דקות ונמשכים כמעט דקה. עוד שני צירים, אנחנו מתקרבים. עוד ציר אחד והגענו. חונים. יוצאים מאוטו ואני בקושי מצליחה לעמוד, ובטח שלא ללכת צעד. מרגישה מבוכה כשאני שמה לב שהשומרים של החנייה וכל מי שנמצא בחוץ מסתכל עלי. אומרת לעצמי שבטח הם רואים את המחזה הזה הרבה אבל זה לא מעודד אותי ואני רוצה להגיע כבר פנימה. ב' גורר אותי איכשהו, בדרך אני כבר לא ממש שמה לב איפה אני ומי מסתכל עלי ואנחנו מגיעים.

16:15. מקבלת אותנו בחיוך בחורה צעירה ויפה. לוקחת פרטים ומבקשת ממני לתת בדיקת שתן. היא מציינת שהיא רואה שאני מאוד כאובה והיא מייד תבדוק אותי. היא מכניסה אותנו לתוך חלל קטן מאחורי וילון שבמרכזו מיטה ולידה מכשיר מוניטור. היא מבקשת ממני לשכב על הגב כדי שתוכל לבדוק אותי והלב שלי דופק חזק. הבדיקה כואבת מאוד וגם השכיבה על הגב, אני מחזיקה לב' חזק את היד וכל כך מקווה שאני בפתיחה מתקדמת, מינימום חמש.
אוקי, היא מכריזה. פתיחה 1.5 מחיקה 80%.

 

קשה לי לעצור את התדהמה. וגם את הדמעות. האכזבה עצומה ואני מתמלאת ייאוש. היא רוצה לחבר אותי למוניטור ואני מבקשת להיות בעמידה תוך כדי. היא מסכימה, מחברת את המוניטור והולכת. ב' מנסה לעודד אותי אבל אני לא מצליחה להתאושש. הוא הולך להעביר את האוטו לחניה קבועה ולהביא את הכדור ואת שאר הדברים. אני נתלית על הקיר הנמוך שמפריד בין אזורי הבדיקה במיון יולדות. הצירים ממשיכים להגיע כל הזמן, אני רואה מסך שחור מהבהב. הבחורה חוזרת עם מישהו שמציג את עצמו כרופא ואני מספרת להם על המסך השחור. הם נותנים לי מים ומסבירים לי שזה כנראה בגלל הכאב וקשור ללחץ דם שלי. הראייה קצת מתבהרת לי והם הולכים. ב' חוזר עם הדברים וגם הבחורה והרופא חוזרים הפעם עם עוד רופאה. אני שמה לב שהיא ממש יפה. היא מציעה לי לקבל זירוז ואני מתעצבנת ומסרבת. היא מנסה לשכנע בגלל שאני בשלב כל כך מוקדם וכל כך כואב לי. אני מתעצבנת עוד יותר. הם הולכים ונשארת רק הבחורה שקיבלה אותנו. כתוב לה על החולצה שהיא מיילדת. היא מסבירה לי שקשיו שלי ממש משתוללת שם בפנים והם לא מצליחים לקבל תמונה ברורה של הדופק, לכן אני צריכה להמשיך להיות מחוברת למוניטור עד שהיא תירגע. אנחנו מנסים להסביר לה שככה קשיו תמיד, משתוללת בלי סוף ובועטת בי כל הזמן ושזה המצב הרגיל שלה. היא מחייכת אבל לא מוכנה לנתק אותי מהמוניטור. אני מתיישבת על הכדור ומנסה לזוז קצת בצירים. אני וב' לבד ואני בוכה לו ולא מאמינה שהפתיחה כל כך קטנה. הוא מנסה לגרום לי לקבל את המציאות וגם קצת מצליח. הרבה זמן עובר עד שהמיילדת חוזרת ומודיעה לנו בשמחה שהמוניטור תקין ומבקשת לבדוק אותי שוב. שוב אני מוצאת את עצמי מתחננת לאלוהים שהפתיחה התקדמה הרבה.

פתיחה 1.5 מחיקה 100%. מה?!?! אני רוצה למות. היא אומרת שבלידות ראשונות הרבה פעמים קודם יש מחיקה של צוואר הרחם ורק אחר כך הפתיחה מתקדמת כך שזה לא נכון שלא התקדמתי בכלל. איכשהו זה לא מעודד אותי והיא מציעה לי להיכנס למקלחת שנמצאת ממש צמוד לוילון שלי. מסבירה לי לכוון את הזרם לאיפה שכואב בזמן הציר.

להפתעתי המים עוזרים מאוד והכאב יורד ב- 50% כשאני מכוונת את הזרם לבטן. אני יושבת במקלחת שעה לפחות וב' מידי פעם בודק שהכל בסדר. כשאני מתנגבת אני מגלה דימום, הפקק הרירי התחיל לצאת וזה קצת משמח אותי. חוזרת לוילון ולכדור ומנשנשת קרקרים. בינתיים המיון יולדות שהיה ריק לחלוטין כשהגענו התמלא ביולדות ומכל עבר שמעתי גניחות וצעקות כאב. אני מאוד שקטה ובזמן הצירים ב' עושה לי עיסוי בגב. אני מגלה שעוזר לי להסתכל על נקודה בקיר שמולי לדמיין שאני ציפור ענקית שעפה בשמיים או לוויתן גדול ששוחה במעמקים. אני מתרכזת בנוצות של הציפור ובעננים שהיא חולפת על פניהם, מזיזה את הראש בחוזקה ואומרת בשקט "לא! לא כואב לי! לא כואב לי. לא. כואב. לי." עוצמת הכאב עדיין מכה בי כל פעם מחדש, אבל אני מצליחה להתמודד.  

המיילדת מציעה לעשות לי סטריפינג אבל אני מפחדת שזה יכאב. היא מציעה שנסתובב קצת ואנחנו מנסים אבל אחרי עשרה צעדים מגיע ציר ואני לא מוצאת את עצמי, לא יודעת איך לעמוד ועל מה להישען ומרגישה שאנשים במסדרון מסתכלים עלי. חוזרים לוילון. אני משנה את דעתי ושולחת את ב' להגיד לה שאני רוצה את הסטריפינג. אחרי כמה דקות היא מגיעה ואני מבינה שקודם היא תבדוק אותי שוב ואז תעשה את הסטריפינג. הבדיקה ממש כואבת לי, היא אומרת לי שהינה עוד שלוש שניות זה נגמר. כשהיא מסיימת היא מודיעה על פתיחה 3. אחרי שהיא הולכת אני שואלת את ב' מתי היא מתכוונת לעשות את הסטריפינג והוא מסתכל עלי מופתע ואומר לי שזה מה שהיא הרגע עשתה. אין מצב! אני אומרת לו, זו הייתה רק הבדיקה. הוא לא מסכים איתי אבל אני מכריחה אותו ללכת לשאול אותה וכשהוא חוזר הוא מאשר שאכן היא כבר עשתה את הסטריפינג. אני מופתעת לחלוטין וב' נוזף בי שאני עושה פדיחות ואנחנו צוחקים. משום מה חשבתי שזה משהו שנמשך מלא זמן וממש כואב ואני מתמלאת הקלה שזה מאחורי ומקווה שזה יקדם אותי. מתחיל להיות ממש קשה בחלל הפצפון בלי אפשרות להתנועע יותר מידי ולחדר לידה אני אוכל להיכנס רק מפתיחה 4 - 4.5...

21:00. מתחלפת משמרת ואת המיילדת הקודמת מחליפה מיילדת חדשה, גם היא צעירה וחמודה ומציגה את עצמה כתמי. כשמגיע ציר היא שואלת את ב' אם היא יכולה להחליף אותו לרגע ולוחצת לי בגב חזק תוך כדי שהיא מעודדת אותי ומספרת כמה יפה אני מתמודדת. אני מתאהבת בה. היא עוזרת לי ככה כמה צירים ושואלת אם אני רוצה שתבדוק אותי עכשיו. אני מעדיפה להיכנס שוב למקלחת. עברו כבר כמה שעות מאז הבדיקה האחרונה, אני יוצאת מהמקלחת ותמי מגיעה לבדוק אותי. אני אומרת לה שאני בוילון הצפוף והמתסכל כבר 6 שעות ולא מסוגלת להישאר כאן יותר, חייבת לעבור לחדר לידה ואם הפתיחה לא מספיקה אני אשתגע. אל תדאגי, היא אומרת לי, יהיה בסדר. היא ממש עדינה ומתנצלת כל רגע שהיא נאלצת להכאיב לי וכשהיא מסיימת היא מחייכת ואומרת 4.5 - 5!

את עוברת מפה! היא מבשרת לי בשמחה. אנחנו מאושרים עד הגג ואני מבקשת ממנה שתמשיך איתי ותעבור איתי לחדר לידה. היא הולכת לבדוק לאן אני עוברת ואם היא יכולה לעבור איתי מהמיון וחוזרת כעבור כמה דקות עם חדשות טובות, היא באה איתנו! מתחילים להתקדם במסדרונות, עוברים על פני עוד חדר ועוד חדר, ואז היא אומרת לי, את עוברת לחדר מיוחד. אני מסתכלת עליה בסימן שאלה. זה לא חדר לידה, היא מסבירה, אבל זה חדר ממש גדול. אני לא מבינה. מה זאת אומרת לא חדר לידה? למה? היא מסבירה לי שאין חדרי לידה פנויים אבל אני עוברת לחדר גדול ונחמד. אנחנו מגיעים לחדר ענק וארוך, עם שלוש מיטות ריקות ומדף ענק מלא בציוד רפואי. לא חדר הלידה האינטימי שראינו ואהבנו בסיור שעשינו לפני כמה חודשים, עם המקלחת הצמודה. אני מתכנסת בתוך עצמי. איזה מיטה? אני שואלת, את יכולה לבחור איזה שאת רוצה. אני מתיישבת על המיטה האמצעית ושואלת על מקלחת, תמי אומרת לי שיש מקלחת די קרובה ואם אני רוצה היא תראה לי, אני מוותרת. אנחנו נשארים לבד בחדר הענק. אני יושבת על צד המיטה וב' מולי על כסא עוזר לי בצירים. בין לבין אני אומרת לו שאני פשוט לא מאמינה שאני לא בחדר לידה. שאני לא מסוגלת יותר, שאין לי יותר כוחות. מבחינתי זה או אפידורל עכשיו או למשוך במקלחת. הוא לא רוצה להחליט בשבילי. הוא מתכתב עם אחיות שלי שבדרך אבל אותי זה לא מעניין. אני ממש ממש מיואשת ומתוסכלת. אני לא יכולה יותר, אני אומרת לו, אין פה מקלחת, כואב לי ואני בגיהינום, כל מה שאני רוצה זה לנוח. למה לחכות לאחרי המקלחת כשאפשר עכשיו??? הוא מפחד להגיד לי נכון, כי זוכר כמה פעמים במהלך ההיריון ביקשתי ממנו לנסות לגרום לי למשוך עוד עד האפידורל. כי יודע כמה חלמתי וקיוויתי ללידה כמה שיותר טבעית ונטולת התערבויות. אבל הוא רואה אותי סובלת כל כך, וההתקדמות איטית כל כך, ואין חדר לידה... אני מבהירה לו שאני נחושה בדעתי ואז הוא אומר שהוא גם בעד אפידורל.

כשתמי חוזרת אנחנו מעדכנים אותה. אני מרגישה אשמה שגרמתי לה לעבור איתי מהמיון ובסוף אני כבר רוצה לקחת אפידורל, אבל לא משנה את דעתי. היא מחייכת אלי בהבנה ואומרת שמה שאני בוחרת זה בסדר גמור. אני מבקשת אפידורל במינון נמוך. תמי הולכת ולא עוברות חמש דקות עד שמגיעה לחדר מרדימה יחד עם אחות. אני כל כך שמחה וכשמגיע ציר אני מאושרת שהוא יהיה האחרון. הן מסבירות לי שאני חייבת להחליף לחלוק וב' עוזר לי להוריד את הבגדים שלי וללבוש אותו. מגיע עוד ציר ואני רק רוצה שהמרדימה תזדרז יותר ושזה יגמר... היא מתעסקת לה באיטיות עם כל מיני דברים, נראית כאילו הרגע התעוררה משינה. בציר הבא אני מרגישה שאני לא יכולה לחכות יותר. הן מנחות אותי לשבת עם הגב קמור ולא לזוז ואני מצייתת. ב' מולי מחזיק לי את הידיים. אני מפחדת מהזריקה לתוך עמוד השדרה שכל כך רציתי להימנע ממנה, ויחד עם זאת אני כל כך רוצה להרגיש כבר את המחט נכנסת לי לגב. המרדימה מתעסקת בדברים מאחורי ובינתיים מגיע עוד ציר מתסכל. אחרי שהוא נגמר סוף סוף היא מתחילה. מספרת לי שאני ארגיש זרם של חשמל ושאני חייבת לא לזוז בכלל. אני משקיעה את כל הכוחות שלי בלא לזוז למרות שאני מרגישה שמתחיל עוד ציר. כל העניין של האפידורל לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי אך בסוף היא מסיימת ואני נשכבת על הגב. האחות מניחה לידי כפתור ומסבירה שבלחיצה עליו אני יכולה להעלות את המינון של האפידורל. היא מברכת יחד איתי את הגאון שהמציא את האפידורל, מעמעמת את האור בחדר ויוצאת. אני מרגישה איך הכאב נעלם בהדרגה ומתמלאת פתאום באושר. ב' לידי מחייך ואני קולטת שעוד מעט התינוקת שלי יוצאת אלי. אני בוכה וכל כך שמחה ומתרגשת. ב' יוצא לעדכן את ההורים שלי. הוא מבטיח לי שיחזור מהר אבל אני מחייכת חיוך ענק ואומרת לו שהוא לא צריך למהר, שעכשיו הכל בסדר ואני מאושרת ולא כואב לי. שהוא יכול לעשן סיגריה אם הוא רוצה ולהיות קצת עם המשפחה שלי. הוא מסכים רק אחרי שאני נשבעת שאנסה לישון בינתיים ומבטיח שיחזור מהר.
חושך.
אין כאב ואני יכולה להרגיש את הרגליים שלי וגם להזיז אותן קצת.
שעון גדול על הקיר מראה 01:30.

ב' חוזר ומוצא אותי ערנית מאוד ומקשיבה למוסיקה שלי בפלאפון. שואל אם אני מסכימה שהמשפחה שלי תיכנס. אני מהססת ובסוף מסכימה. הוא הולך ואחרי כמה דקות ההורים שלי נכנסים לחדר מאוד מרוגשים. אנחנו מדברים ואני מספרת להם קצת מה היה. אחריהם גם אחיות שלי נכנסות ומביאות איתן את האנרגיות המיוחדות שיש רק להן. אנחנו מקשקשות קצת ומתרגשות הרבה. הן מעודדות אותי ומשאירות אותי לנוח.
ב' ואני מקשיבים קצת למוסיקה כשלחדר נכנסת מיילדת שחומה עם שיער שחור ארוך, היא מעיפה מבט על המוניטור ומבקשת לבדוק אותי. אחרי הבדיקה היא מנענעת בראשה ואומרת שהצירים נחלשו ושאני בפתיחה 4. איך זה יכול להיות שקודם הייתי בפתיחה חמש ועכשיו אני בארבע?!?! היא ממלמלת משהו על ההשפעה המעכבת של האפידורל ושגם קודם כנראה הייתי בפתיחה ארבע ולא חמש ומציעה לפקוע לי את מי השפיר. היא גם אומרת שבגלל כל הנוזלים שאני מקבלת השלפוחית שלי מלאה לחלוטין וזה מעכב את הירידה של הראש. אני נלחצת ולא רוצה שיפקעו לי את המים והיא מסבירה לי שאם בחרתי באפידורל אז זה המצב. אני שונאת אותה בליבי אבל שותקת. היא מחברת אותי לקטטר, שמה מתחתי סיר ומשתנת אותי. אחר כך היא שמה סיר חדש ופוקעת את מי השפיר. אחרי שהיא מסיימת היא אומרת לנו בעדינות שהמים קצת מקוניאליים. מים מקוניאליים?? אוי לא. היא מסבירה שזה לא נורא, בודקת שוב את הפתיחה שלי ומחייכת בסיפוק. השתן ופקיעת המים עזרו ועכשיו הפתיחה התקדמה לחמש וחצי.

אחרי שהיא הולכת אני משכנעת את ב' להוריד נעליים ולישון קצת על אחת המיטות הריקות שלידי. קיבלנו חדר כזה גדול עם עוד שתי מיטות ריקות ולא ננצל אותו? הוא נשכב ונרדם, אני בוהה בתקרה ולא מצליחה לעצום עין. השעות עוברות, אני מתחילה להרגיש שוב את הצירים. כשהמיילדת שוב מגיעה אני מספרת לה שכואב לי והיא מזכירה לי שאני יכולה "לצ'פר" את עצמי באמצעות הכפתור. אני מהססת אבל כשהכאב מתגבר לוחצת. בינתיים אני שומעת צעקות בערבית דרך המסדרון, יולדת צורחת לאללה שיגאל אותה מייסוריה. אני מקשיבה בעיניים פעורות. הצרחות נפסקות.
שקט.
בכי של תינוק.
אני מדחיקה המחשבות ומתרכזת בללחוץ על הכפתור כי כואב לי מאוד. העובדה שאני שכובה על הגב ולא יכולה לזוז כשכואב נהיית מתסכלת ותוספת האפידורל משתקת את הגוף התחתון שלי יותר בזמן שהכאבים בבטן רק מתחזקים. אני מתאפקת לא להעיר את ב' כי יודעת שאין לו איך לעזור לי. תמי מופיעה לפתע ואני כל כך שמחה לראות אותה. היא רוצה לדעת איך אני מרגישה ואני מספרת לה שכואב לי, שפקעו לי את מי השפיר וגם שהמיילדת עם השיער הארוך אמרה שהפתיחה לא הייתה חמש ושאני מרגישה שהיא לא בגישה טבעית. תמי מופתעת מאוד והולכת לברר את העניין. כשהיא חוזרת היא מסבירה לי שהפתיחה כן הייתה חמש ושזה לא מה שהמיילדת עם השיער הארוך התכוונה, היא אומרת גם שהמיילדת עם השיער הארוך מקסימה ותומכת מאוד בגישה טבעית. היא נשארת איתי עוד כמה דקות ומעודדת אותי, מבקשת שאני לא אדאג ומבטיחה לחזור ולראות מה איתי בקרוב.
שעות עוברות.
צעקות כאב מסביבי.
אנשים רצים במסדרון.
בכי של תינוקות.

06:30.
המיילדת עם השיער הארוך חוזרת ובודקת אותי. היא מחייכת חיוך רחב ואומרת לי שאני בפתיחה 9! אושר גדול מציף אותי ואני מעירה את ב' ומספרת לו. אני מעדכנת אותו גם שאני מרגישה את הצירים וכואב לי מאוד. ב- 7:00 מעבירים אותי סוף כל סוף לחדר לידה. המיילדת נכנסת לרגע לחדר לפנינו ואז יוצאת ומבקשת מהמנקים שיעבירו עוד סמרטוט כי יש בחדר ריח של דם. נהדר, אני חושבת לעצמי. בסוף אנחנו נכנסים, אני לא מריחה ריח של דם, יש בחדר דלת שקופה החוצה עם וילון מוסת ונכנס הרבה אור. משמרת נוספת עומדת להתחלף ומיילדת חדשה ומתולתלת נכנסת יחד עם רופא גבוה ורזה. המיילדת עם השיער הארוך מעדכנת אותם מי אני ומה מצבי, מספרת להם על המים המקוניאליים ועל הפתיחה ונפרדת מאיתנו. כמה דקות אחרי 07:30 תמי המקסימה נכנסת ואומרת לי שהמשמרת שלה הסתיימה והיא חייבת ללכת למרות שהייתה רוצה להישאר איתי. אני אומרת לה תודה ושוב תודה והדמעות שוב זולגות מעצמן. להפתעתי היא בוכה יחד איתי ומאחלת לי המון בהצלחה. אני מבקשת מהמיילדת החדשה שתניח את קשיו עלי מיד אחרי שהיא תצא, ומעדכנת אותה שאני רוצה להיות בביות מלא לאחר מכן. היא שואלת אותי על רגישויות ומחלות כלשהן. אני מנסה להיזכר בשם של המחלה הגנטית שאני נשאית שלה ולא מצליחה. אני מגמגמת כמה דקות בניסיון להיזכר ולפתע אני שומעת את קולה המנומנם של אחותי הגדולה מעבר לדלת: מומו (שם חיבה שלי) את נשאית של F.D. אני מופתעת כל כך לשמוע אותה וממהרת לבקש מב' שיסגור את הדלת ויבקש מהמשפחה להתרחק קצת. מרגישה חשופה. המיילדת בודקת אותי ושואלת אם אני רוצה לנסות לשכב קצת על הצד כדי שהראש של קשיו יוכל לרדת יותר בקלות. אני מסכימה בשמחה והיא ממקמת אותי ושמה מעין שרפרף מיוחד כזה כך שרגל אחת שלי נשארת באוויר. כל הזמן אני מרגישה את הצירים אבל המיילדת מבקשת ממני לא ללחוץ יותר על הכפתור כדי שאני ארגיש משהו בשלב הלחיצות שמתקרב. אוקי. גם ככה זה לא עוזר. עוברת חצי שעה והמיילדת שוב חוזרת, בודקת אותי והופכת אותי לצד השני. היא אומרת שהראש לא יורד ושכדאי לי לקבל זירוז לשעה כדי להתקדם. אני מסכימה. מחברים אותי לפיטוצין ואחרי כמה זמן אני נרדמת. אני מתעוררת כשהמיילדת מסדרת לי את הרגל. יש לי תחושה מוזרה. אני מסתכלת לרגע על ב' ולפני שמספיקה להגיד מילה אני מקיאה את נשמתי. אחרי שאני מסיימת המיילדת מחייכת ושואלת: אכלת אוכל סיני לפני? כולנו צוחקים.

ב' מספר לי כמה עשה לו טוב לשבת לידי ולראות שאני סוף סוף ישנה קצת. גם אני שמחה. אמנם רק חצי שעה אבל היא עזרה וחיזקה אותי לקראת השלב הבא. הוא נותן לי פתק מאחותי שעליו כתוב "אהובתי,
תנסי לשחרר ולתת לדברים לקרות.
מאמץ אחרון, ללחוץ טוב וחזק
וקשיו תשכב לך על הבטן רכה ונעימה."
מתחת היא ציירה לב.

המיילדת שואלת אם אני מרגישה לחץ. אני לא מרגישה כלום בחלק התחתון חוץ מהכאבים של הצירים בבטן התחתונה. היא הולכת ומנחה אותנו לקרוא לה אם אני מתחילה להרגיש לחץ. בהשפעת הפיטוצין הצירים נהיים מאוד חזקים וכואבים ואני סובלת מאוד ולא יכולה לחכות כבר להתחיל ללחוץ.
גם כאן יש מולי שעון. כבר 09:00 בבוקר.
אני מבקשת מב' שיקרא לה, אני רוצה לנסות ללחוץ למרות שלא מרגישה לחץ... כשהמיילדת נכנסת לחדר הוא אומר לה שאני חושבת שאני מרגישה קצת לחץ. אני מסתכלת עליו מהצד, מופתעת. המיילדת מתלהבת וקוראת לרופא שבודק אותי בזריזות, מאחל בהצלחה ויוצא מהחדר. היא מבקשת ממני לאחוז בשתי הרגליים חזק, ב' עוזר לי בצד אחד והיא בצד השני. היא אומרת לי להתחיל ללחוץ הכי חזק שאני יכולה. אני שוכחת מתשעה חודשים של תקווה לא ללדת על הגב ולוחצת את הנשמה שלי החוצה. היא מעודדת אותי שאני לוחצת מעולה. עוד שתי לחיצות והיא שואלת אותי אם אני רוצה להרגיש את הראש. אני חושבת לשבריר שנייה ואז מסרבת. ב' שרואה הכל, מסתכל עלי בחיוך, זה מדהים! הוא אומר לי.
אל תסתכל!
אל תדאגי.
מה אתה רואה?
תלתל שחור!

המיילדת מבקשת ממני ללחוץ חזק ואז לעצור לרגע ושוב ללחוץ. אני משקיעה כל טיפת אנרגיה שנשארה לי בגוף, צועקת ולוחצת בכל הכוח.
השעון מולי מראה 09:20 כשאני מרגישה תחושה מדהימה של התרוקנות גדולה.
כל כך בוכה מאושר כשמניחים עלי תינוקת קטנטנה ויפה עם עור לבן, עיניים מלוכסנות ומלא מלא שיער שחור...

 






הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת