00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדע אחר

אנשים עולים באש: סוכרת מובילה לבעירה ספונטנית?

זהירות - תמונות קשות !

 

כאשר עלתה פיליס ניוקומב לרחבת הריקודים באנגליה של שנות השלושים, היא חששה בעיקר מכך שארוסה ידרוך על בהונותיה. למזלה, זה לא קרה. היא בילתה את הערב בנעימים, ורקדה כאילו אין מחר. טוב שכך, מכיוון שברגע בו ירדה פיליס מהרחבה, היא עלתה בלהבות.

רוב העדים במקום צפו המומים כאשר האשה הצעירה התלקחה באופן ספונטני ובערה כלפיד. אחרים נחפזו להצילה ועטפו אותה במעילי הערב שלהם במטרה לחנוק את האש. הלהבות לא נכבו בקלות, והמצילים האמיצים נותרו עם גבות ולחיים חרוכות מאותו ערב, אך הם הצליחו להביא את פיליס לבית-החולים במצב קשה עם כוויות חמורות בכל גופה. היא נפטרה שבועיים לאחר מכן[1].

סיפורה של פיליס הינו רק אחד מני רבים המתארים את הבעירה הספונטנית של בני-אדם, ומתרחשים גם במאה הנוכחית. בשנות החמישים, גופתה של מרי ריסר מפלורידה נמצאה בחדרה לאחר שנטלה כדורי שינה. המונח 'גופה' מקבל משמעות ליברלית במיוחד כאן, מכיוון שכל שמצאו המצילים הייתה ערימת אפר ממנה בלטה רגל אחת. שאר החדר, מלבד הכסא עליו ישבה, לא נפגע. בשנות השישים, נמצאו שרידיו המפוחמים של ד"ר ג'ון אירבינג בשירותים שבביתו, אך ההליכון בו השתמש נותר כמעט ללא פגע. ושוב – רק הרגליים שרדו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרידיה של ג'ינט קאזמיארצק מצרפת, 1977. פלג הגוף העליון נשרף לאין ולאפר. הרגליים נותרו שלמות, וכמוהן גם רוב הריהוט בחדר. חוקר מקרה המוות קבע כי מדובר בבעירה ספונטנית. התמונה באדיבות The Microscope, Vol 60:2, pp 63-72, 2012.

 

קיימים למעלה מ- 150 מקרים שונים שניתן לייחס לתופעה זו, ושתועדו בהיסטוריה של מאות השנים האחרונות. רבים מהם אירעו במאה האחרונה, ועדיין קיים מהם תיעוד מצולם. המראות קשים: מאנשים שבערו לבדם בבתיהם, נותרים רק שרידי עצמות מפוחמות, ולעתים רק ערימת אפר שחור. הבשר, השומן, העור – כל אלו נפלו קורבן ללהבה. רק הרגליים נותרות שלמות, ולידן גם הרהיטים ויתר הפריטים בחדר, שבמקרים מסוימים אינם סובלים אפילו מסימני חריכה.

כיצד יכולים אנשים לבעור באופן ספונטני? כדי להסביר את מוזרות העניין, אתם מוזמנים לעשות ניסוי (רק אם אתם בני 18 ומעלה, וגם אז עדיף שלא. ילדים, אל תנסו את זה בבית... או בכלל!): לכו לקצב ובקשו ממנו נתח בשר טרי. קחו אותו אליכם הביתה ונסו להעלותו באש, אך מבלי לשפוך עליו שמן או דלק אחר כלשהו. אתם תראו שהנתח משחים, אך אינו עולה בלהבות.

זוהי אינה עובדה מפתיעה. הגוף, מעצם טבעו, מורכב  בעיקר מהמים שבתאים וברקמה שבין התאים. הוא אינו אמור לבעור, אלא אם קיבל סיוע נדיב מצד גורם בעירה כלשהו, כדלק הנשפך מסביב לגוף.

ובכן, אולי צריך דלק? השליכו את נתח הבשר במחבת והלהיטו אותה לטמפרטורה גבוהה. שפכו מעליה כוס וודקה עם אחוז אלכוהול גבוה. אם העסק אינו נדלק עדיין, קרבו אליו גפרור – רצוי כזה עם ידית ארוכה מאד. היזהרו על הגבות שלכם, מכיוון שהאלכוהול יידלק בפתאומיות מסביב לבשר. אנו למדים שצריך חומר דלק, כמו אלכוהול, כדי לגרום לבשר לבעור.

אבל מאיפה יכול אלכוהול להגיע לגוף?

מהפה, כמובן.


החולדות שלא נדלקו

ההסברים הראשונים לתופעת הבעירה הספונטנית הגיעו מצרפת ומיקדו את האשמה במשקאות משכרים. אם עד אז הייתה מקובלת הדעה שאלו מסוכנים בעיקר לנשמה, הרי שעתה התברר שהם הרי-אסון גם לגוף עצמו. עלון שפורסם ב- 1806 תחת השם 'מאמר על הבעירה הספונטנית של בני-אדם', הציג את הקורבנות כשיכורים מועדים, שגופם ספוג כולו באלכוהול ורק ממתין לניצוץ שיגיע מסיגריה כבויה-למחצה או ממצת שהתקרב לגופם. הצרפתים קראו, הזדעזעו, והמשיכו לשתות.

בדיעבד, אנו יודעים כי המדענים הצרפתים קפצו למסקנות מוקדם מדי. חמישים שנים לאחר פרסום העלון, בחן מדען בעל שם – וון לייביג[2] – את הנושא יותר לעומק, וגילה אמת מפתיעה: על אף שניסה כמיטב יכולתו, הוא לא הצליח להעלות את גופותיהם של שיכורים באש. הוא הספיג רקמות באלכוהול, והראה שהנוזל עולה בלהבות ומתנדף במהירות – ומשאיר את הרקמות חרוכות, אך מבלי שיבערו בעצמן.

בצר לו, החליט וון לייביג לערוך ניסוי ביצורים חיים של ממש. הוא הזריק אלכוהול לחולדות לאורך זמן, וניסה להעלותן באש, אך שוב – ללא הצלחה. האלכוהול עשוי לשמש כחומר דלק לבעירה, אך הרקמות החיות מצליחות להתמודד עמו היטב ולהעבירו לכבד לפירוק. ניסוייו של וון לייביג הוכיחו שהתשובה לבעירה הספונטנית לא תגיע מהאלכוהול.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרידיו של ד"ר ג'ון אירבינג, שבער בחדר השירותים בביתו. הרגליים נותרו שלמות, וכמוהן גם ההליכון בו השתמש.

 

אפקט הפתילה

בתחילת שנות השישים העלה גאווין תורסטון, חוקר מקרי מוות, הסבר חלופי לבעירה הספונטנית בדמותו של 'אפקט הפתילה'. ניתן לראות אפקט זה בכל נר דולק: למראית עין הפתילה עולה בלהבות, אך אינה מתכלה מכיוון שהיא ספוגה בשעווה נוזלית. השעווה הינה חומר הדלק במקרה זה. באופן דומה, גם השומן בגוף מסוגל לבעור כאשר הוא מגיע לטמפרטורות של יותר מ- 250 מעלות צלזיוס והופך לסוג של שמן נוזלי. לפי רעיון זה, בגדיהם של הקורבנות נדלקים ומשמשים כפתילה. שומן הגוף מגיע לטמפרטורה הקריטית בה הוא עולה בלהבות בעצמו. משם תגובת השרשרת ממשיכה עד להתכלות הרקמות.

האם 'אפקט הפתילה' מתרחש גם בבני-אדם, ולא רק בנרות? חוקי האתיקה אוסרים עלינו לבדוק את הסוגייה בבני-אדם חיים, אך ייתכן שאפשר לקבל תשובה זהירה מניסוי שערכה משטרת לונדון לפני עשרות שנים. החוקרים ניסו להבין כיצד נפטרו שני רוצחים מקורבנם, והניחו שהם שרפו אותו באח הביתית, איבר אחר איבר. כדי לבדוק את התיאוריה, ביתרו החוקרים פגר של חזיר במשקל של אדם ממוצע, והזינו את חלקי גופתו ללהבות. החזיר אכן עלה באש ותוך 15 שעות נעלם כליל, אך נראה היה שהגורם העיקרי לבעירה היה הפחם המשובח שבאח, ולא השומן שבגוף. גם ניסויים אחרים הביאו לתוצאות מאכזבות. אפקט הפתילה קיים, כנראה, אך הוא פועל באיטיות ואינו מעלה את הטמפרטורה מספיק בפני עצמו (ללא תוספת דלק מבחוץ) כדי לכלות את הרקמות לאפר, כפי שמתרחש בבעירה הספונטנית.


דלקים אלטרנטיביים

בחודש האחרון הועלתה בכתב-העת 'המיקרוסקופ'[3] תיאוריה חדשה ומעניינת בנוגע לסיבת הבעירה הספונטנית בבני-אדם. בריאן פורד, חוקר בעל שם (ואישיות טלוויזיונית ידועה), החליט לבחון את האפשרות שהדלק לבעירה ספונטנית אינו אלכוהול, אלא אצטון. הוא הספיג רקמות חזיר באצטון, הושיב אותן בכיסא זעיר, קירב אליהן מקור להבה – וצפה בהן מתלקחות מיד. הלהבות נכבו לאחר מספר דקות, וכל שנותר מהרקמה היה גוש אפר קטן. הכיסא נותר עומד, מקובע למקומו בתוך מסה של שומן חזיר מומס שהתמצק מסביבו. תופעה דומה נצפתה בתיאורים של בעירה ספונטנית בבני-אדם: השטיח והרצפה מצופים לעתים בשומן שנמס והתמצק מחדש בטמפרטורת החדר.

פורד המשיך ויצר בובה בדמות אנוש, אך קטנה פי עשרה בערך מאדם רגיל. הוא חתך רקמות לצורה הנכונה והספיג אותן במשך חמישה ימים באצטון. הוא הושיב את הבובה על כיסא עץ בגודל מתאים, קירב אליה מקור אש, והתמלא באושר כאשר נדלקה, ובמשך 40 דקות שלמות המשיכה לבעור מעצמה.

נראה שאצטון ברקמות חיות מסוגל לבעור ביעילות. טוב ויפה, אלא שגם אם פורד צודק בניחוש שלו בנוגע לטיב הדלק הגורם לבעירה הספונטנית (וכדאי לקחת בחשבון שקיימים עוד מאות חומרים דליקים אותם לא ניסה), עדיין נותרת שאלה חשובה אחת: כיצד הגיע האצטון לגופם של הקורבנות?


חמוץ ולוהט

רובנו מכירים את האצטון כחומר בעל ריח חזק, המשמש כמסיר לק לציפורניים. הביו-כימאים מבינינו מכירים אותו כחומר הקיים בגוף בכמויות מזעריות, ומשמש כמקור אנרגיה לחלק מהתאים, ובמיוחד לתאי המוח ושריר הלב. במצבים בריאותיים מסוימים, כסוכרת או רעב כבד, הגוף אינו מקבל סוכר מבחוץ, או שאינו יכול להשתמש בסוכר הקיים. במקרים אלו הוא מפסיק לחכות לסוכר, ומתחיל לייצר אצטון וחומרים חומציים אחרים (המכונים 'גופיפי קטו') בכמויות גדולות ולשחררם לזרם הדם. המוח משתמש בחומרים הללו ומפיק מהם אנרגיה הנחוצה להמשך פעולתו התקינה.

פורד מצביע על העובדה שרוב קורבנות הבעירה הספונטנית היו במצב בריאותי מעורער, על אף שהסיבה הרפואית לא הייתה ידועה תמיד. הוא מציע כי הקורבנות סבלו מסוכרת שלא זוהתה, או מבעיה בריאותית אחרת שהביאה לייצור כמות גדולה של אצטון בגופם ולשחרורו לזרם הדם. מכיוון שהאצטון מסיס גם במים וגם בשומן, הוא פלש לכל הרקמות והכין את הזירה לקראת ההצתה, שהגיעה – לפי פורד – מסיגריה כבויה-למחצה שנגעה בעור, או מניצוץ שנוצר כתוצאה מחשמל סטטי.

מדוע נותרות הרגליים שלמות? לפי פורד, הרגליים מכילות פחות שומן שיכול לצבור את האצטון. לטעמי, זוהי נקודה שנותרת חלשה יחסית בכל התיאוריה, ודורשת הסבר נוסף.


מתוק ודליק

האם המשמעות היא שחולי סוכרת פגיעים במיוחד לבעירה ספונטנית? התשובה עדיין אינה ברורה. ראשית, חשוב לציין שהתיאוריה של פורד התפרסמה רק בשנה האחרונה, ועדיין לא התקבלה על דעת הקהילה המדעית כולה. למעשה, רבים מפקפקים אפילו בקיומה של תופעת הבעירה הספונטנית.

גם אם פורד צודק, ברור שלא כל חולי הסוכרת פגיעים באותה המידה. מאות-מיליוני בני-אדם חולים בסוכרת ברחבי העולם, אך מקרי הבעירה הספונטנית נדירים מאד. למעשה, הם נדירים כל-כך שאם אינכם מהססים לצאת מהבית ולהפגע מברק, אין סיבה שתחששו מהתלקחות ספונטנית, בין שאתם חולי סוכרת או שלא.

אבל – כדברי פורד עצמו – אם אתם חולי סוכרת, הנה לכם עוד סיבה טובה להיגמל מעישון.


המקור לתמונת השער: הסרט ארבעת המופלאים

[2]הידוע גם כאבי תעשיית הדשנים, בשל גילוייו בנוגע לחשיבות החנקן לצמחים ופענוח השפעת הדשנים עליהם. http://en.wikipedia.org/wiki/Justus_von_Liebig

[3]Solving the Mystery of Spontaneous Human Combustion; Ford; The Microscope, 2012.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רועי צזנה אלא אם צויין אחרת