44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

די לשטיפת המוח של בתי הספר!

אנשים מרגישים הרבה פעמים שמשהו לא בסדר בחיים שלהם, הם לא מאושרים ולא ברור בדיוק למה. לדעתי אחת הסיבות החשובות שגורמות לכך היא חוסר במשמעות אמיתית וחוסר תכנון כיצד להגשים את המשמעות היחודית שלך. אין פלא שההרגשה הזו כל כך רווחת, צריך ללמוד כלים איך לחפש אחר המשמעות שלך ואיך לממש אותה. זו לא משימה פשוטה ובכל זאת לא מלמדים את הכלים החיוניים הללו בשום מקום. ההיפך, במקום לקבל חינוך שילמד אותנו כלים כיצד לחפש ולמצוא לעצמנו משמעות, אנחנו מקבלים חינוך שמלמד אותנו להיות פאסיביים, לבחור כמה שפחות וללכת בנתיב מסומן מראש אל עבר עתיד עם בטחון כלכלי אך ללא מיצוי עצמי אמיתי.

זו הטרגדיה שבבתי הספר המודרניים, במקום לפתח את התלמידים מכניסים אותם מיד לתבניות מוכרות ומחנכים אותם, במודע או שלא במודע, לציית לנורמות, לפחד מכישלון, לפחד מלהיות שונה, לשנוא ללמוד, לפחד מעומק מחשבתי ולהקיא חומר משעמם בשביל לקבל ציונים גבוהים במבחנים. כך ממבחן למבחן ומבגרות לבגרות אנחנו, במו ידינו, גורמים לילדינו להיות בני אדם פחות פתוחים, פחות סקרנים, פחות יצירתיים, פחות חופשיים ויותר קטנים. המפעל הזה גורם לשטיפת מוח שכתוצאה ממנה רוב בני האדם במערב מצד אחד חיים בחברה מפותחת ומצד שני מרגישים ריקניים ופחות מאושרים. מצד אחד יש לנו יותר חופש ויותר אמצעים לשרוד ולחיות טוב ומצד שני אין לנו מושג מה לעשות עם כל הדברים הללו. במקום ללמוד כלים כיצד להתפתח אל מעבר לדאגות השרדותיות אנחנו תקועים בחינוך ישן לערכים עתיקים שלא מספקים יותר. ערכים שמתמצים בחיפוש אחרי משכורות גבוהות, חיפוש אחרי יציבות כלכלית וחיפוש אחרי סמלי סטטוס כמו מכוניות ונעליים שיתנו לנו הרגשה רגעית טובה. אלו ערכים מאד בסיסיים שלא מתאימים יותר לתרבות השפע. הגענו למצב מצויין בו אנחנו יכולים להתקדם הלאה ולפתח את עצמנו אל הרבה מעבר להשגת יציבות בחיים. אם רק נלמד את הכלים המתאימים, אנחנו יכולים לחיות עד הסוף ולממש הרבה יותר מהיכולות העצומות שלנו.

מאד התרגשתי לגלות שיש מורים יוצאי דופן ותלמידים יוצאי דופן שלמרות שטיפת המוח הזו פקחו את עיניהם. הנה לדוגמה נאום סיום לימודי התיכון של אריקה גולדסון, תלמידה מצטיינת ממדינת ניו-יורק, מיוני 2010. (התרגום המלא תודות לאתר אמת אחרת). למרות שהיא היתה תלמידה מצטיינת, כזו שהצליחה להסתדר מצויין במערכת החינוך, עדיין היא פקחה את עיניה ושמה לב לבעייתיות הגדולה שבית הספר גורם לה ולחבריה. שימו לב מה היא מספרת, היא לא יכלה לסכם את הדברים בצורה טובה יותר בעודה מצביעה על כל הבעיות שבית הספר גורם (מתחת הסרטון ישנו תרגום הנאום)-

"מספרים על תלמיד זן צעיר אך רציני ששאל את המורה שלו: "אם אעבוד קשה מאוד ואתמיד בכך, כמה זמן יידרש לי להגיע לזן?" המורה הקדיש לכך מחשבה, ואז ענה: "עשר שנים". המשיך התלמיד ושאל: "ומה אם אעבוד מאוד מאוד קשה וממש אקדיש עצמי ללימוד מהיר – כמה זמן ייקח אז?" ענה המורה: "ובכן, עשרים שנה". "אבל אם ממש, ממש אתאמץ, כמה זמן יידרש אז?", שאל התלמיד. "שלושים שנה", ענה המורה. "אבל, אני לא מבין", אמר התלמיד המאוכזב, "בכל פעם שאני אומר שאקדיש מאמץ רב יותר, אתה אומר שיידרש זמן רב יותר. למה אתה אומר כך?" ענה המורה: "כאשר עין אחת מתמקדת במטרה, נותרת לך רק עין פנויה אחת להביט על הדרך".

זו הדילמה שחוויתי בתוך מערכת החינוך האמריקנית: אנחנו כה ממוקדים במטרה, בין אם היא לעבור מבחן ובין אם להיות ראשונים בכיתה. אך בדרך הזאת אנחנו לא באמת לומדים. אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים כדי להשיג את המשימה שניתנה לנו.

חלקכם אולי חושבים, "ובכן, אם עברת מבחן או סיימת עם הציונים הגבוהים ביותר בכיתה, לא למדת משהו?" ובכן כן, לומדים משהו, אבל לא כל מה שיכולנו ללמוד. יכול להיות שלמדנו רק איך לשנן שמות, מקומות ותאריכים שמאוחר יותר נשכח כדי לפנות מקום למבחן הבא. בית הספר לא ממצה את הפוטנציאל שלו. כרגע, בית הספר הוא מקום שבו רוב האנשים מחליטים שהמטרה שלהם היא לעזוב אותו כמה שיותר מהר.

וכעת אני מגשימה את המטרה הזו. אני מסיימת את הלימודים. אני צריכה לראות את החוויה כחוויה חיובית, במיוחד משום שציוניי היו הגבוהים ביותר בכיתה. אך במבט לאחור, איני יכולה לומר שאני אינטליגנטית יותר מחבריי ללימודים. אני יכולה רק להעיד שאני הטובה ביותר בלעשות את מה שאמרו לי ובלפעול בתוך המערכת. ועדיין, כאן אני עומדת ואני אמורה להיות גאה בכך שהשלמתי את תקופת שטיפת המוח הזו. בסתיו אמשיך אל השלב הבא שמצפים ממני לעבור, כדי לקבל מסמך נייר שיעיד שאני מסוגלת לעבוד. אבל אני מוחה ומצהירה בזאת שאני בן אדם, בחורה חושבת, הרפתקנית – ולא פועלת. פועל הוא מישהו שלכוד בתוך פעולות חוזרות ונשנות – עבד של המערכת. אך כעת הוכחתי בהצלחה שאני העבד המוצלח ביותר. עשיתי מה שנאמר לי לעשות ועשיתי זאת על הצד הטוב ביותר. כשאחרים ישבו בכיתה ושירבטו כדי להפוך בעתיד לאמנים גדולים, אני ישבתי בכיתה ורשמתי מה שהמורה אמרה כדי להפוך למבצעת-משימות גדולה. כשאחרים באו לכיתה מבלי שהכינו את שיעורי הבית שלהם משום שהם היו עסוקים בקריאה על נושא שמעניין אותם, אני תמיד הכנתי את שיעורי הבית. כשאחרים יצרו מוזיקה וכתבו שירים, אני לקחתי על עצמי עוד מטלות כדי לזכות בניקוד נוסף, למרות שמעולם לא הזדקקתי לו. ולכן אני תוהה, למה בכלל חשקתי בעמדה הזו? נכון, הרווחתי אותה ביושר, אך מה ייצא ממנה? כשאעזוב את מערכת החינוך הממוסדת, האם אהיה מוצלחת או אבודה לתמיד? אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי; אין לי שום נושאי עניין משלי משום שראיתי כל חומר לימוד כמשימה. הגעתי למצוינות בכל נושא לימודי רק לשם המצוינות, ולא לשם הלמידה. ולמען האמת, עכשיו אני מפחדת.

כך להקת פינק פלויד ראו את תהליך החינוך, המורה דוחף בכוח את התלמידים והתלמידות, תוך התעלמות מוחלטת מהאישיות היחודית והעוצמה היחודית שיש לכל אחד ואת מאיתנו, למטחנת הבשר שהיא בית הספר.

ג'ון טיילור גאטו (Gatto), מורה שיצא לגמלאות ואקטיביסט הפעיל נגד חינוך חובה, טען כי "ביכולתנו לעודד את התכונות הטובות ביותר של הנעורים – סקרנות, הרפתקנות, כושר עמידה, היכולת להוביל את הנוער לתובנות מפתיעות פשוט בכך שנהיה יותר גמישים לגבי זמן, מאמרים ומבחנים, בכך שנציג את הנוער לבוגרים שהם בעלי יכולת רבה, בכך שנספק לכל תלמיד את האוטונומיה שהוא זקוק לו כדי שיעיז לקחת סיכון פעם בכמה זמן. אך אנחנו לא עושים את זה".

בין קירות הבטון האלה מצפים מכולנו שנהיה אותו הדבר. מאמנים אותנו להצטיין בכל מבחן תקני, ואלה מבינינו שסוטים מהתלם ומסתכלים על האור דרך עדשה שונה, נחשבים כלא ראויים בעיני החינוך הציבורי ו-"זוכים" לבוז.

ה"ל מנקן (Mencken) כתב במגזין שלו "אמריקן מרקורי" באפריל 1924, שמטרתו של החינוך הציבורי אינה "להעשיר את מחשבתם של צעירי המין האנושי בידע ולהעיר את החוכמה שלהם… דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. המטרה… היא פשוט להפחית כמה שיותר אינדיבידואלים לכדי אותו טווח בטוח, לעודד ולאמן אותם לאזרחות תקנית, לדכא התנהגות מרדנית ומקוריות. זוהי מטרת החינוך הציבורי בארצות הברית".

בכדי להמחיש את הדבר, לא מבלבל אתכם ללמוד על הרעיון של "חשיבה ביקורתית"? האם יש בכלל דבר שנקרא "חשיבה לא ביקורתית"? חשיבה היא עיבוד מידע שמטרתו להוביל ליצירת דעה. אך אם אנחנו לא ביקורתיים כשאנחנו מעבדים את המידע, האם אנחנו באמת חושבים? או האם אנחנו פשוט מקבלים דעות בתור עובדות מבלי לבדוק?

זה מה שקרה לי, ולולא המקרה הנדיר של מורה לאנגלית שהיתה לי בכיתה י', שהרשתה לי לפתוח את הראש שלי ולשאול שאלות לפני שאני מקבלת את הדוקטרינה שכתובה בספרים, הייתי מגיעה לאבדון. כעת ראיתי את האור, אך אני מרגישה שהמחשבה שלי עדיין נכה. עליי לאמן את עצמי מחדש ולהזכיר לעצמי שוב ושוב עד כמה מטורף הוא המקום הזה, שנראה כה שפוי.

וכעת אני כאן בעולם שנשלט על-ידי פחד, עולם שמדכא את הייחודיות ששוכנת בתוך כל אחד מאיתנו, עולם בו יש לנו שתי ברירות: לקבל ללא עוררין את השטויות הלא אנושיות של התאגידיות והחומריות, או להתעקש ליצור שינוי. מערכת החינוך הזו לא מעוררת אותנו. היא מכוונת אותנו בסמוי אל עבר עבודות שיכולות להיות מאוישות על-ידי רובוט, עבודות שלא צריכות להיעשות; היא מכוונת אותנו אל עבר עבדות שלא כוללת את הדחף הבוער להגיע להישג בעל ערך. אין לנו ברירות בחיים כשכסף הוא הדחף המניע שלנו. הדחף המניע שלנו אמור להיות תשוקה, אך התשוקה נעלמת ברגע שאנחנו פוסעים לתוך מערכת שמאמנת אותנו במקום לעורר בנו השראה.

אנחנו לא רק מדפי ספרים רובוטיים שמתוכנתים להקיא עובדות שלימדו אותם בבית הספר. כולנו מיוחדים מאוד, כל בן אדם על הפלנטה הזאת הוא מיוחד מאוד, אז האם לא מגיע לכולנו משהו טוב יותר? האם לא עדיף שנשתמש במוח שלנו להמצאה במקום לשינון, ליצירתיות במקום לעשיה חסרת תוחלת, להגות במקום לניוון? אנחנו לא כאן כדי לרכוש תואר, כדי שמאוחר יותר נוכל לקבל עבודה, כדי שנוכל לצרוך פיצויים שאושרו על-ידי התעשייה. יש יותר בחיים, ואף יותר מזה.

בית הספר מוחק את האישיות היחודית של התלמידים והתלמידות ומכניס את כולנו לתבנית אחת, מכין אותנו לחיים ריקניים ולהיות רובוטים חסרי פרצוף וחסרי מעוף. מתוך הסרט החומה.

החלק העצוב הוא שרוב התלמידים לא זוכים בהזדמנות להרהר כמו שאני עשיתי. מרבית התלמידים עוברים את אותן טכניקות שטיפת המוח שמיועדות ליצור כוח עבודה צייתן אשר עובד עבור האינטרסים של תאגידים גדולים וממשלות חשאיות, והדבר הגרוע מכל הוא שהם לחלוטין לא מודעים לזה. אף פעם לא אוכל להשיב לאחור את 18 השנים האחרונות. אני לא יכולה לברוח לארץ אחרת בה יש מערכת חינוך שמיועדת להאיר את עיני התלמידים ולא לתכנת אותם. החלק הזה בחיי נגמר, ואני רוצה לוודא שלא יהיה עוד ילד שהפוטנציאל שלו מדוכא על-ידי כוחות שמטרתם לנצל ולשלוט. אנחנו בני אנוש. אנחנו בני אדם חושבים, חולמים, חוקרים, אנחנו אמנים, סופרים, מהנדסים. אנחנו יכולים להיות כל מה שנחפוץ בו, אך רק כל עוד יש לנו מערכת חינוך שתומכת בנו במקום לדכא אותנו. עץ מסוגל לצמוח, אך רק כל עוד לשורשים שלו ניתנים יסודות בריאים.

לכל מי שמאזין לי אשר חייב להמשיך לשבת ליד שולחן ולציית לאידיאולוגיות הסמכותיות של המורים, אל ייאוש. עדיין יש לכם את ההזדמנות לעמוד על שלכם, לשאול שאלות, להיות ביקורתיים, ליצור את נקודת המבט שלכם. דרשו לקבל תנאים שיאפשרו לכם להרחיב את המחשבה שלכם במקום לכוון אותה. דרשו שהשיעורים יהיו מעניינים. עמדו על כך שהתירוץ, “אתם חייבים ללמוד את זה בשביל המבחן", לא טוב מספיק עבורכם. חינוך הוא כלי מצוין אם משתמשים בו כראוי, אך התמקדו יותר בלמידה יותר מאשר בקבלת ציונים טובים.

לאלה מביניכם שעובדים בתוך המערכת שאני מגנה, אין כוונתי להעליב; כוונתי היא לעודד. יש לכם את הכוח לשנות את מחדלי המערכת. אני יודעת שלא נעשיתם מורים או מנהלים כדי לחזות בתלמידים משתעממים. אל תקבלו את הסמכות של גופי הממשל אשר מורים לכם מה ללמד, איך ללמד את זה ושתענשו אם לא תעמדו בדרישות. הפוטנציאל שלנו עומד בסכנה.

לאלה מביניכם שעוזבים כעת את המוסד הזה אני אומרת, אל תשכחו את מה שקרה בין כתלי בית הספר. אל תזנחו את אלה שיבואו אחריכם. אנו העתיד החדש ואנחנו לא מתכוונים לתת לזה להימשך. אנחנו נשבור את קירות השחיתות וניתן לגן הידע לצמוח בכל רחבי אמריקה. ברגע שנקבל חינוך נאות יהיה לנו את הכוח לעשות כל דבר; והדבר הטוב ביותר הוא שנשתמש בכוח שלנו לעשיית טוב בלבד, משום שנהיה מטופחים וחכמים. לא נקבל דבר מבלי לבחון אותו. נשאל שאלות ונדרוש תשובות.

אז כאן אני עומדת. ובתור המצטיינת של המחזור, אינני עומדת כאן לבד. אני תוצר של סביבתי, תוצר של כל שותפי לספסל הלימודים שיושבים כאן ומביטים בי. לא הייתי מסוגלת להגיע להישג זה בלעדיכם. אתם הייתם אלה באמת הפכו אותי לאדם שאני היום. כולכם הייתם המתחרים שלי, אך גם עמוד השדרה שלי. במובן זה, כולנו מצטייני המחזור.

כעת אנו אמורה להיפרד לשלום מהמוסד הזה, אלו שמנהלים אותו, ואלו שעומדים לצדי או מאחורי, אבל אני מקווה שהפרידה הזו היא יותר "להתראות בהמשך" כאשר כולנו נעבוד יחד להקים תנועה פדגוגית. אבל קודם כל, בוא נלך לקבל את פיסות הנייר שמעידות עלינו כי אנחנו חכמים מספיק לעשות זאת!"

עד כאן הנאום שלה.

(פורסם לראשונה בהכל שקרים)

שימו לב למשפט שהיא אומרת: "אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי; אין לי שום נושאי עניין משלי משום שראיתי כל חומר לימוד כמשימה. הגעתי למצוינות בכל נושא לימודי רק לשם המצוינות, ולא לשם הלמידה. ולמען האמת, עכשיו אני מפחדת."

המשפט הזה מסכם את הכל. במקום לחנך ולתת כלים כיצד לצמוח ולהתפתח מערכת החינוך רק מייצרת פחד שמוביל לכניעה ולהליכה בזרם המרכזי, הזרם הריקני שמשטח בני אדם לכדי חיות השרדותיות שרודפות אחרי יציבות. אין לה מושג מי היא באמת, מה היא אוהבת, מה המשמעות האישית שלה, ובמצב כזה גם אין לה מושג איך לתכנן ולהגשים את עצמה לאורך מסע חייה. אם היא לא תנסה לעשות שינוי מהותי כל מה שישאר לה הוא להמשיך בנתיב המוכר, למצוא עבודה, לקנות בית ולגדל ילדים שיתחנכו שוב לאותה דרך חיים חסרת תכלית.

הגיע הזמן לשנות את מערכת החינוך כך שתתאים למאה ה-21 ולחברת שפע מפותחת. האידיאל החינוכי אמור להיות המסע האישי של כל אחד ואחת מאיתנו לאורך החיים. מסע של התפתחות בו אנחנו מנסים להגשים את מלוא העוצמה שבנו, בו אנו מגלים אט אט מי אנחנו ומפתחים את האישיות שלנו ויוצרים את הדרך היחודית שלנו. כמובן שהמסע הזה משותף לכל בני האדם ללא קשר למוצא שלהם, למין שלהם וכדומה, ואנחנו צריכים לשתף פעולה כדי לעזור לעצמנו ולאחרים להתקדם במסע הזה. מערכת חינוך אמיתית צריכה ללמד אותנו כיצד להגשים את האידיאל הזה. בשביל זה צריך לתת כלים כיצד להרגיש את העוצמה שיש בך וכיצד לחוש בטחון ואומץ להגשים את עצמך. כיצד לשלוט בעוצמות שלך וכיצד לנתב אותם לפי בחירתך. חייבים לפתוח את התלמידים והתלמידות לבועות החברתיות השונות שהעולם המודרני מציע, לעבודות השונות הקיימות, לאמונות השונות ולמגוון האנושי העצום. צריך לעודד את הלומדים לשאוף הכי גבוה שהם יכולים ויכולות, לפתח חלומות ולהבין מהם התשוקות שלך ואז לתת את הכלים כיצד אפשר להציב מטרות ולהגשים אותם לאורך החיים.

אז תהיה לנו מערכת חינוך טובה שמתאימה לחברה מפותחת באמת. חינוך אישי שנותן כלים לאדם כיצד לצמוח אל על ולא מוריד אותו בתבניות משטחות אל הקרקע. כך נקבל חברה בריאה יותר, בה נרגיש יותר חופשיים ויותר מאושרים, בעלי משמעות אמיתית ללא צורך בחיפוש אחר תחליפים זולים ומלאכותיים, ובית הספר יהפוך להיות מקום טוב יותר, חשוב יותר ומוערך יותר שכיף להיות בו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת