00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדע אחר

עידן המכונות הביולוגיות: על השתלבות המכונות בגופינו

 

אנו חיים בעולם בו קל להבדיל בין חי לדומם. הפטיש בו אנו משתמשים כדי לתקוע מסמר, אינו דומה לכלב או לחתול, או אפילו לחילזון. אפילו הרובוט דמוי-החיים ביותר נראה כחיקוי עלוב של האדם. זהו המצב כיום, אך הוא עומד להשתנות. המכונות החדשות, במיוחד אלו שאמורות להפוך לחלק מהגוף, מושתתות על עקרונות הביולוגיה ועל המרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים. 

רבים צופים כי בני-האדם יסכימו במוקדם או במאוחר לשלב מכונות בגופם ויהפכו למין חדש: הומו-טכנולוגיקוס, שילוב בין אדם ומכונה. אלא שהסייבורגים האנושיים של העתיד לא יהיו דומים כלל לשילוב המגושם של אדם ומכונה שאנו מדמיינים כיום. למעשה, רוב הסיכויים הינם שהם יראו כמוני וכמוכם – אבל בריאים יותר. וכל זאת משום שהמכונות החדשות שאנו מתחילים לייצר לא יהיו דומות למכשירים המכאניים והאלקטרוניים הגדולים והמגושמים של היום. הן יהיו ביולוגיות כמעט לחלוטין, וישתלבו עם הגוף באופן טבעי.

רוצים לדעת איך? המשיכו לקרוא.


חיישנים בתוך הגוף

ליאור מנור היה אחד מקוסמי הילדים והמבוגרים המצליחים ביותר בישראל. הוא הופיע בערוץ הילדים והיה מדהים את המדינה מדי בוקר וערב בפעלולים חדשים. ואז תקפה המחלה.

"פתאום אתה מרגיש טשטוש בראייה ורצון ולאכול מתוק כל הזמן." מתאר מנור בשיחה טלפונית את המחלה שתקפה אותו. "חולשה, יובש בפה... אלה חלק מהסימנים לסוכרת נעורים."

הסוכרת בכללותה הפכה להיות כמעט מגיפה עולמית. בארצות-הברית בלבד, מוערך כי למעלה מ- 26 מיליון בני-אדם חולים בסוכרת – אך שבעה מיליון מהם אינם מאובחנים. "זאת מחלה שמרמה אותך," אומר מנור, "כי אתה לא מרגיש רע, אבל לאט לאט יש תופעות לוואי בכליות ובעיניים."

מנור עבר לטיפול באינסולין כדי להגן על גופו. חייו של חולה הסוכרת אינם פשוטים. החולה הממוצע צריך למדוד את רמת הסוכר בדם מספר פעמים ביום, באמצעות הקזת טיפת דם. הטיפה נבדקת על-ידי מודד אלקטרוני מיוחד, המודיע על רמת הסוכר הנוכחית בדם. אם הרמה גבוהה מדי, הרי שיש צורך להזריק אינסולין. "אתה בודק לפני שאתה אוכל, ואז מזריק אינסולין, ושעתיים אחרי זה בודק שוב כדי לראות האם הסוכר ירד או שהוא עדיין גבוה. ואז מזריק עוד קצת אינסולין, ואחרי זה שוב אוכל קצת, ובודק שוב..."

זוהי חוויה הרחוקה מלהיות נעימה, אך מנור יודע כי הוא בר-מזל: אם היה חי באחת ממדינות העולם השלישי, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לערוך אפילו בדיקה אחת שכזו לשבוע, ובריאותו הייתה מתדרדרת במהירות, עד כדי נמק בגפיים. עד היום, סוכרת הינה הסיבה המחלתית הנפוצה ביותר לקטיעת גפיים.

אבל מה אם היינו יכולים לשלב את מכונות הבדיקה והמדידה כחלק מהגוף?

במשך שנים רבות היה מקובל החלום לפיו ניתן יהיה יום אחד להחדיר התקן מדידה לזרם הדם. ההתקן יאמוד את רמת הסוכר בדם וישדר הודעה אל מחוץ לגוף באמצעות קרינת אור מסוג אינפרא-אדום, אותה ניתן יהיה לקלוט באמצעות חיישן מיוחד שיוצמד לעור. זהו אינו חלום באספמיה. אנו מכירים כיום מולקולות המסוגלות להגיב לגירויים כימיים מסוימים – למשל, נוכחות סוכר – בפליטת אור. באופן עקרוני, ניתן גם להזריק את המולקולות האלו לזרם הדם כדי שינתחו את הרכב הדם. קיימות רק שתי בעיות בתמונה האופורית הזו: הראשונה היא שהגוף מסלק את מולקולות המדידה מהדם תוך זמן קצר. הבעיה השנייה היא שהמולקולות הללו רעילות – מה שמסביר את התגובה הקיצונית של הגוף.

לשתי הבעיות הללו נמצא פיתרון אפשרי, המדגים את עקרון שילוב המכונות הביולוגיות בגוף. שייאלו שאו, כימאית באוניברסיטת מיזורי בקולומביה ועמיתיה הדגימו לאחרונה דרך אפשרית לשילוב המולקולות המודדות בכדוריות דם אדומות.

כדוריות הדם האדומות משמשות כ- 'משאיות' גדולות הנושאות המוגלובין וחמצן בזרם הדם. שאו החליטה לנסות לשעבד את המשאיות הביולוגיות הללו לצרכי המדע והרפואה, ולהעמיס עליהן מטען נוסף. לשם כך היא החדירה לתוך הכדוריות מולקולות המודדות את רמת החומציות בסביבה. לאחר הפרוצדורה היא אטמה את הכדוריות מחדש. כדוריות הדם המשודרגות שיצרה נראות רגילות לגמרי, אך הן הפכו הלכה למעשה לחיישנים זעירים שניתן להזריק לזרם הדם, שם ימדדו את רמת החומציות וידווחו אודותיה באמצעות קרינת אור.

כדוריות הדם האדומות מונעות מהמולקולות המודדות הרעילות להימלט לזרם הדם, ואינן מאפשרות למערכת החיסון או לכליות לסלק אותן מהגוף. וכפי שמודדים את רמת החומציות בדם, כך ניתן יהיה בעתיד לבחון גם את רמת הסוכר וגורמים אחרים. שאו מאמינה כי החיישנים החיים שלה יוכלו להישאר שלמים בזרם הדם במשך שלושה חודשים, וישמשו לבדיקות חומציות יומיות של הדם. כל זאת – בזכות פרוצדורה רפואית פשוטה יחסית עבור החולה – הפקת כדוריות דם אדומות מהגוף, והזרקתן בחזרה לתוך הגוף.

 

Human Body Microscopic Picture - Red Blood Cells
Human Body Microscopic Picture - Red Blood Cells Hosted by Beer Steak Bullshit

 

ליאור מנור המשיך בקריירת ההופעות המוצלחת שלו, וכיום הוא מופיע כמעט מדי שבוע במקום אחר בעולם. הוא חי עם הסוכרת ועם הבדיקות התכופות, אך אפילו הוא מודה שיש מקום לשיפור. "אם ההמצאה הזאת תצליח, זה יהיה מופלא כי לרוב האנשים מאד קשה למדוד כל הזמן. אתה נמצא בפגישות, הולך עם אנשים, יוצא, חוזר, זה כואב... פיתרון כזה יהיה מופלא ואני בטוח שהרבה יקפצו עליו בשמחה."

חשוב לציין שהדרך עוד רצופה מכשולים רבים: החיישנים החיים לא הוזרקו מעולם לתוך גופו של אדם, או אפילו עכבר מעבדה, ולא ניתן לנבא מראש מה תהיה השפעתם על הגוף החי, והאם לא יתפרקו בשלב מסוים ויפזרו את תוכנם הרעיל בדם. גם יכולתן של כדוריות הדם האדומות מוגבלת לביצוע סיבובים בזרם הדם תוך שהן נושאות את מטענן היקר. הן אינן יכולות לבצע פעולות מורכבות יותר.

אבל זוהי רק ההתחלה.


הצוללות הישראליות החכמות

לד"ר דן פאר מאוניברסיטת תל-אביב יש חזון. "אני חושב שמכונות ביולוגיות כאלה ואחרות ייכנסו יותר ויותר לתוך הרפואה והאבחון, ונראה אותן בכל תחומי החיים." הוא אומר בראיון בלעדי. אם יש אדם שיכול להתנבא בתחום, זהו פאר, ומסיבה טובה: בשנים האחרונות הוא יוצר מכונות כאלו ובוחן אותן ביצורים חיים.

המכונות של פאר מתבססות על רעיון דומה לכדוריות הדם המשודרגות של שאו. הוא משתמש בכדורי שומן זעירים המכונים ליפוזומים, הדומים במבניהם לכדוריות דם אדומות, אך קטנים ופשוטים מהן בהרבה. לליפוזומים יש תכונה מועילה יוצאת-דופן, שפאר מנצל עד הסוף: הם מסוגלים להתחבר לתאים קיימים – וניתן לכוון אותם לתאים ספציפיים בגוף – ולשפוך לתוכם את תוכן הליפוזומים. המשאיות של שאו הופכות, בידיו של פאר, לצוללות ממוקדות, יעילות וקטלניות.

 

 

 

 

 

 

 

 

ליפוזום בעל שכבות מרובות. צוללת ממוקדת בידיו של דן פאר? האיור במקור מ- Encapsula Nano Sciences.

"אנחנו עובדים בהרבה מאד כיוונים שונים, כולל טיפול בסרטנים שונים." מסביר פאר. גידול סרטני, אחרי הכל, הוא רק קבוצה גדולה של תאים שיצאו משליטה ומתחלקים בלי הפסקה. אם הצוללות של פאר יכולות לזהות את התאים הסוררים ולהיצמד אליהם, הרי שנותר רק למלא אותן בחומרים רעילים כדי ליצור צוללות קמיקאזה הקטנות פי עשרה-מיליון מכל צוללת אמיתית[1]. אלו חדשות ישנות עבור פאר, שביחד עם רימונה מרגלית פיתח כבר ליפוזומים שהצליחו לשגר חומרים אנטי-סרטניים ישירות לתוך גידולים, ביעילות גדולה פי שלושים ושלושה בהשוואה להזרקה של התרופה ישירות לזרם הדם[2].

כל אלו הם טיפולים רפואיים, אך בשנים האחרונות בוחן פאר כיוון שונה ויוצא-דופן. הוא מתייחס לכל תא בגוף כאל מכונה המכילה מחשב קטן. תאי השריר, תאי העצב, תאי הכבד – כל אלו מקבלים את ההוראות שלהם מהדנ"א בגרעין התא, המתפקד כמחשב ביולוגי זעיר. מה אם היינו יכולים לתכנת את המחשב מחדש, רק בתאים שנבחר?

תחום זה מכונה כיום 'הנדסה גנטית', אך הוא רצוף בסכנות. ניסויים קודמים בהנדסה גנטית הניבו תוצאות מרשימות בריפוי מחלות מסוימות, אך חלק מהתאים המהונדסים יצאו משליטה ויצרו גידול סרטני בגוף. זה מה שקורה כשמשחקים עם קוד התכנות הבסיסי ביותר של הגוף, בלי להבין עד הסוף את כל הפרמטרים: באג בתכנה.

לפאר יש רעיון שונה. הוא אינו רוצה לשנות את החישובים הבסיסיים שהתאים עורכים, אלא רק את הפלט – את ההוראות הסופיות שהדנ"א מעביר לתאים לביצוע. התוצאה? בדיוק כמו הנדסה גנטית, אבל ההשפעות נשארות במשך ימים ספורים בלבד, והסיכון לסרטן נמוך יותר.

פאר הצליח כבר לייצר צוללות ממוקדות המתחברות לתאים ומשבשות את ההוראות שהדנ"א מעביר בתוך התא. אם נמשיך עם האנלוגיה מקודם, הרי שהצוללות הן כמו אימייל זדוני, והתאים מתפתים לפתוח אותו – ונושאים בתוצאות. הקוד שהצוללות נושאות משבשות רק פעילויות מסוימות מאד של התא, ופאר יכול לבחור בדיוק איזו פעילות בתא לקטול – ואיזו לדרבן.

הצוללות המשבשות שיצר פאר הודגמו לראשונה ב- 2007, והצליחו לשנות את דפוס הפעולה של תאי דם לבנים בעכברים[3]. זו, בפני עצמה, הייתה התקדמות שיכולה לסייע במלחמה במחלות אוטו-אימוניות, בהן תאי דם לבנים 'משתגעים' ותוקפים את שאר תאי הגוף. כיום הוא עומל על פיתוח צוללות דומות למגוון רחב של בעיות אחרות. "נראה אותן בכל מקום." הוא מדגיש. "בסרטן, במחלות דלקתיות, במחלות ויראליות ואפילו במחלות הפוגעות בעצבים בדומה למחלת פרקינסון."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דן פאר

 

הפוטנציאל, אין ספק, עצום. התאים הם אבני הלגו מהן מורכב גופנו. אם נהיה מסוגלים לשלוט בחישובים המתבצעים בתוך התאים – או לפחות בהוראות שהתאים מבצעים – הרי שגוף האדם יהיה כחומר בידינו. נוכל להורות לתאי השריר לגדול ולהתרבות גם ללא מאמץ פיזי, לתאים שבעצם להמשיך לייצר עצם חדשה בקצב טוב כדי למנוע אוסטאופורזיס (דלדול עצם), ולתאי זקיק השערה שבקרקפת – לחזור לייצר שיער. כל זאת, בזכות מכונות.

האם ניתן באמת לכנות את הצוללות והמשאיות של פאר ושאו בשם 'מכונות'? הן נטולות גלגלי-שיניים או גלגלים בכלל, אינן מכילות ידיות או פרופלורים – ואף על פי כן, הן מכונות. אנו יוצרים אותן למטרה מסוימת, שולחים אותן לתוך הגוף, והן מבצעות אותה. אלו הן מכונות לכל דבר, המתבססות על עקרונות הכימיה והביולוגיה, וזאת למרות שאינן דומות לרכיבים האלקטרוניים שאנו מכירים מחיי היום-יום.

אך אולי יבוא היום ונוכל גם לשלב אלקטרוניקה בגוף?


אלקטרוניקה חיה

כשד"ר טל דביר נכנס לפני שנה למעבדה הטרייה שלו באוניברסיטת תל-אביב, הוא הביא עמו נדוניה נאה: הידע והניסיון שרכש במכון הטכנולוגי היוקרתי במסצ'וסטס, בגידול רקמות 'סייבורגיות': רקמות המשלבות בתוכן אלקטרוניקה ותאים חיים, ומצליחות להמשיך לתפקד ואף לשגשג.

"שילבנו בין שתי טכנולוגיות." מספר דביר בראיון בלעדי. "האחת של ננו-אלקטרוניקה, והשנייה של ננו-סיבים קטנים שמרגישים את השדה החשמלי מסביבם."

דביר גידל סוגים שונים של תאים בפיגומים – רשתות תלת-ממדיות שנועדו להקנות לרקמות צורה וחוזק. "גידלנו כמה סוגי תאים בפיגומים בתוכם היה משולב מערך של ננו-סיבים. המטרה הייתה לקבל קריאות חשמליות של תאי שריר לב או עצבים, או קריאות של רמת החומציות של הרקמה המהונדסת."

"כיום, במעבדה שלנו באוניברסיטת ת"א, אנחנו לוקחים את הפרויקט שלב אחד קדימה. אנחנו מייצרים מערך דומה של אלקטרודות ויוצרים רקמת שריר לב מהונדסת של חולדות בתוך הפיגום. עכשיו אנחנו עומדים לקחת את הרקמות הללו עם האלקטרוניקה בתוכן ולהשתיל אותן בחיות שעברו התקף לב. אחרי ההשתלה נוכל לראות את פעילות הלב אחרי הפגיעה בו, והחידוש הגדול עוד יותר הוא שנוכל גם לגרות את התאים וליצור קוצב לב ביולוגי באזור הצלקת."

קיים עוד מרחק רב עד לזמן בו נוכל לפתח רקמות מהונדסות אנושיות ולהשתילן בבני-אדם ללא תופעות לוואי או פגיעה בריאותית. אף על פי כן, הפוטנציאל מסחרר את המחשבה. רקמות המשלבות רכיבים אלקטרוניים יוכלו לבקר ולהסדיר את קצב פעילות הלב בקשישים, להגבירה לפי דרישה בחיילים המסתערים קדימה בשדה הקרב, או להנמיכה כאשר הם זקוקים לשינה. ננו-סיבים מוליכים חשמלית יוכלו לגרות את שרירי השלד בזמן השינה או העבודה במשרד, בדומה לפעילות ספורטיבית קלה, ולהגביר את הכושר הגופני. אותם ננו-סיבים יהיו אחראיים גם על בלוטות מסוימות ויוכלו לעודד אותם לשחרר הורמונים – החל מטסטוסטרון או אסטרוגן, וכלה ב- T3ו- T4האחראים על חלק גדול מפעולת הגוף, כולל תהליך הגדילה.

כל הפיתוחים הללו מתגמדים לעומת חזונו של דביר לעתיד הרחוק, שחושב כבר על שילוב הננו-אלקטרוניקה שלו במוח האנושי. "בעתיד יהיה אפשר להתקדם וליצור פרותזות למוח, עם רשת נוירונים תלת-ממדית שנוכל לשלוט בהם ולתת להם גירויים." הוא חוזה. "יש לטכנולוגיה אפשרויות מרחיקות-לכת ועתידניות."


דנ"א אחד למשול בכולן

נראה כי העתיד מוביל אותנו בהכרח בשביל העובר דרך יצירת חלקי-חילוף וחלקים משלימים לגוף – וממשיך ישירות לשיפור האדם.

"האדם של העתיד יוכל – אם ירצה – להיות שונה מאד מהקיים כיום. מבחוץ הוא יראה דומה לי ולך, אך גופו יכיל רכיבים מלאכותיים שישנו את תפקודי הגוף – גם הפיזיים, וגם המנטליים." מעריך ד"ר אהרון האופטמן מהמרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב, המסתמך על היכרותו עם עבודות חיזוי קודמות בתחום, ומעקב אחר מגמות התפתחות באקדמיה.

כיצד נשלוט על כל הגורמים הללו בתוך הגוף? מחשבים לא יעזרו לנו בקלות כאן. מעבדים מבוססי-סיליקון אינם מסוגלים לתפקד בסביבה מימית. אך ייתכן שרעיון שהתהווה לראשונה בישראל לפני 14 שנים יסייע בפיתוח המחשבים החיים של הדור הבא, שיחיו בגופנו ויהיו מבוססים אך ורק על רכיבים ביולוגיים. למעשה, הם יתבססו על אותו דנ"א האוגר את המידע הגנטי בליבותיהם של תאים רגילים. אלו יהיו מחשבי הדנ"א.

"כשהצגתי את הקונספט הזה ב- 1998, קראתי לזה 'רפואה ב- 2020' ואמרו לי שאני אופטימי מדי." נזכר פרופ' אהוד שפירא ממכון וייצמן בראיון בלעדי. הייתה סיבה טובה לספקנות שהביעו עמיתיו של שפירא. הרעיון של הפרופסור נראה כמעט מטורף בהתחלה: להשתמש בדנ"א כאילו היה שפת תכנות ורכיב חישובי באותו הזמן. אבל שפירא לא התייאש.

"כשהצגתי את החזון הזה אז גם הצגתי תכנון למכונת טורינג מכאנית שתהווה בסיס למכונת טורינג מולקולארית." מספר שפירא. מאז הרעיון המקורי, הוא הספיק להעמיד דור שלם של חוקרים ישראליים שקידמו את רעיונותיו החדשניים באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, והגיעו להישגים יוצאי-דופן. "המחקר מתקדם לא רק אצלנו במעבדה, אלא במקומות רבים מסביב לעולם. כבר הראו שאפשר ליצור מחשבים מולקולאריים שעשויים מדנ"א, ומסוגלים לזהות האם תא מסוים הוא בעל מאפיינים סרטניים – ואם כן, להרוג אותו. הדרך עוד מאד רחוקה לייצור מחשב כללי מדנ"א, אבל כבר הראו שגם עם כוח חישוב מאד מוגבל אפשר להשיג תוצאות מרשימות."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהוד שפירא, מממציאי ומפתחי מחשבי הדנ"א הראשונים. צילום: מכון ויצמן

 

המחקרים שהצטברו בשנים האחרונות מוכיחים את נכונות דבריו של שפירא. בחודשים האחרונים בלבד מצאו חוקרים בהרווארד דרך חדשה לדחוס כמות מידע עצומה בדנ"א: 700 טראבייטים של מידע בגרם אחד של דנ"א. זוהי כמות מידע שוות-ערך למיליון סי-דים של מוזיקה, או ל- 233 כוננים קשיחים שכל אחד מהם מכיל 3,000 ג'יגה-בייט, ומשקלם הכולל מגיע ל- 150 קילוגרמים[4]. מחקר אחר מראה שניתן לעשות שימוש בדנ"א כמחשב אמיתי, באמצעות שינוי מצבם של אזורים מסוימים בקוד הגנטי כדי לסמל 1 ו- 0, המדמים ביטים במחשב[5].

האם מחשבי הדנ"א העתידיים יוכלו לשלוט במכונות הביולוגיות שבגופנו. אולי, אך תפקידים נוספים מתגלים עבורם כל העת. 

ד"ר עידו בצלת מאוניברסיטת בר-אילן מדגים בעבודתו נדבך נוסף בו ניתן להשתמש כדי להפוך את הדנ"א למכונה לתועלת האדם. בצלת פועל בשיטה חדשה המכונה 'דנ"א-אוריגמי'. הוא משתמש ברצועות ארוכות של דנ"א המתקפלות בצורה שנקבעה מראש, כדי ליצור צורות תלת-ממדיות. כפי שדף נייר חלק ורך יכול להפוך בקיפולי אוריגמי לתיבה תלת-ממדית, לסמוראי עם חרב, או לצפרדע, כך הדנ"א מסוגל ללבוש צורה תלת-ממדית חדשה לפי רעיונותיו של בצלת. התוצאה מוגבלת רק לפי דמיון החוקר, ולבצלת יש דמיון עשיר במיוחד – דרישת חובה בתחום המכונות הביולוגיות.

"אנחנו מפתחים ננו-רובוטים שבנויים מדנ"א ומתנהגים כמו מחשבים זעירים - יכולים לבצע חישוב שמסתמך על קלט." הוא אומר. "הקלט יכול להיות מולקולה ביולוגית, או כימיקל או מאפיין של הסביבה, והפלט שיוצא הוא האם להפעיל או לכבות תהליך מסוים."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עידו בצלת, בעברו כדוקטורנט. מקור - האוניברסיטה העברית

 

רובוטי הדנ"א של בצלת יכולים לפעול כמספריים זעירות החותכות בתאים, כרוצח מכוונן-היטב המתמקד אך ורק ברכיבים מסוימים של התא, או אפילו כגורמי מחלות ורעלנים בפני עצמם. אלו מכונות, אך קטנות כל-כך שעל קצה אצבעו של בצלת יכולות לשבת עשרות מיליוני מכונות כאלו – והוא עדיין לא ירגיש במשקלן.


בין מכונות לחיים

החיישנים בכדוריות הדם האדומות של שאו; הצוללות הממוקדות של פאר; מחשבי ורובוטי הדנ"א של שפירא; כל אלו הינן מכונות, אך הן בנויות באותה העת מהרכיבים הבסיסיים של החיים: מולקולות שומניות, סוכרים, חלבונים וחומר גנטי. האם הן עצמן חיות?

"ברור שדברים שאתה רוצה שיעבדו בסביבה ביולוגית, יהיו בנויים כמו מכונות ביולוגיות." אומר שפירא בקיצור. והוא צודק. עד כמה שאנו מסוגלים להבחין, המכונות החדשות אינן בעלות רוח חיים יותר מהמסמר, הפטיש או המסור בהם אנו משתמשים. הן רק קטנות יותר, וכדי להרכיב אותן אנו נאלצים לעשות שימוש ברכיבים הדומים לאלו מהם מורכבות המכונות הביולוגיות הטבעיות, אותן ניתן למצוא במיליארדיהן בכל תא. אנו מפרקים את התאים החיים לגורמים, מבינים כיצד פועלים חלקיהם הבסיסיים ביותר – ומשתמשים בתובנות כדי ליצור מכונות חדשות משלנו.


אנשי העתיד

מתי נוכל להתחיל להשתמש במכונות הביולוגיות בגופנו, שיגנו עלינו מפני מחלות וישפרו את יכולותינו? והאם בכלל כדאי לנו לשחק עם הגוף באמצעות החדרת אמצעים זרים?

בצלת אופטימי. "הדבר הזה מצוין ויכול לשפר את גוף האדם." הוא מחווה את דעתו. וכמה זמן עד למימוש? "זה יכול להיות עניין בין חמש לעשר שנים."

לגבי מועד המימוש, לפחות, שפירא מסכים עם בצלת, אבל בחריגה מסוימת. "אני חושב ש- 2050 היא הערכה טובה לתרופות שמבוססות על הגישה הזו." הוא אומר. "יכול להיות שנראה אותן עובדות בגוף של עכבר תוך עשר שנים, כמו שעידו אומר, ואני חושב שזה באמת יקרה. אבל תהליכי הרגולציה יהיו ארוכים בהרבה – ולכן אין בינינו באמת פער."

שפירא פחות מרוצה מעתיד בו האדם יהפוך לשליט בלעדי על גופו. "אני באופן אישי – וזו לא העמדה המדעית ואני לא אומר את זה מתוקף סמכותי המדעית – בעד מינימום התערבות בכל הקשר." הוא מבהיר. "אנחנו יודעים הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ולכן לכל התערבות בגוף יש פוטנציאל לתופעות לוואי או אינטראקציות בלתי-צפויות. כמה שפחות להתערב – יותר טוב."

מתי ההתערבות הינה מסיבה רפואית, ומתי היא מגיעה כדי לשפר את הנוחות? החיישנים של שאו, שעשויים לשמש חולי סוכרת, עשויים להיראות כ- 'נוחות' במבט ראשון, אך הם יכולים להציל חיים רבים שאובדים עקב אי-הנוחות הכרוכה בבדיקות מודרניות של רמת סוכר. האם כדוריות הדם האדומות של חולי הסוכרת יישאו התקני מדידה, שיופעלו באמצעות מחשבי דנ"א זעירים בעתיד? ואולי ננו-סיבים חשמליים יותקנו בבלוטת התריס, יביאו להפרשת הורמוני גדילה בקצב מוגבר, ויעודדו צמיחה לגובה בקרב ילדים בעלי בעיות מטבוליות? ומה לגבי הצוללות של פאר ורובוטי-הדנ"א של בצלת, שעשויים למצוא מקום קבוע בגוף ולסייע נונסטופ במלחמה בסרטן? איפה עובר הקו בין שיפור הגוף האנושי, לבין הצלת חיים?

"היכולות הטכנולוגיות קיימות, וישתכללו יותר ויותר, אבל היישום שלהן בפועל יותנה ברצון הפרט והחברה." מבהיר האופטמן. "לא כל אדם יבחר בשדרוגים הללו, כמובן, אבל האופציה תהיה קיימת – והרשות, בסופו של דבר, נתונה."

לליאור מנור, חולה סוכרת, אין את המותרות לתהות על הפילוסופיה שמאחורי שיפור הגוף.

"תגיד להם שאני ממתין," הוא אומר, "ושיעבדו מהר."

 

- - - - -

 

נושא שיפור האדם ויכולותיו ייסקר בפאנל שיערך בכנס היוקרתי השנתי, HTIA 2012, המפגיש את אנשי המדע עם התעשייה. הפאנל יעסוק בעתיד האדם, ובמעבר מהומו סאפיינס להומו טכנולוגיקוס. מנחה הפאנל יהיה ינקי מרגלית, ובין הדוברים ייכללו ד"ר רועי צזנה מהמרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב, מאיר ברנד מנכ"ל גוגל-ישראל, מאיר ניסנזון (לשעבר) מנכ"ל יבמ ישראל והיזם ג'ף פולבר.



[1]Nanocarriers as an emerging platform for cancer therapy; Peer, Langer et al; Nature Nanotechnology, 2007.

[2]Loading mitomycin C inside long circulating hyaluronan targeted nano-liposomes increases its antitumor activity in three mice tumor models; Peer, Margalit; International Journal of Cancer, 2004.

[3]Selective gene silencing in activated leukocytes by targeting siRNAs to the integrin lymphocyte function-associated antigen-1; Peer, Shimaoka; PNAS, 2007.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רועי צזנה אלא אם צויין אחרת