00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

האויב הכי גדול שלך הוא עצמך

פיקמולדת לרון! "כשהפאנגירלז בסביבה- כולם בסכנה!" פרק 2

עריכה: הוספתי קישורים לתמונות! סימנתי בפרק אילו סצינות^^

כןכן, אני יודעת, כבר ממש ממש מאוחר- אבל היי, עדיין היום! D:

בכל אופן, זה מאד מאד ארוך- פיצוי על האיחור..? D:

אבל הפרק הבא לא יהיה כל כך ארוך. אני מקווה. כלומר, נראלי.XP

הפרק הזה לקח 10  13 עמודים!

אוה וול, תהנוD:^^

 

פיקמולדת לרון-  כשהפאנגירלז בסביבה- כולם בסכנה

פאנדום:הארי פוטר

תקופה:שנה שישית של הטריו (תואם לאירועים עד לספר החמישי (כולל), שנה חמישית של רון

שיפ:הארי/דראקו

דירוג:PG-13

אורך לפרק:4,358 מילים

הערת כותבת:אוקיי, זה פרק *הרבה* יותר ארוך מהקודם אז אממ.. בסוף כפי שאתן רואות- הפרק השלישי לא מצורף אליו, אלא יגיע.. ככל הנראה עוד יומיים. כך שזה יוצא שאני מפרסמת פרק כל יומיים, שזה בסדר. נכון? D:

והסיפור הוא חצי רציני חצי בנימה פארודית על פאנפיקי דרארי בכללי- אז כן, הרבה רעיונות הם קלישיאתיים ובהחלט שאובים מפיקים אחריםP:

אוה, וציירתי שני ציורים לפרק הזה, אבל אני רוצה קצת ללטש אותם, אז נראלי שאני אערוך מחר ואשים להם קישור^^

~שמות הפרקים כתובים באנגלית.. טוב, פשוט כי שם הפרק הראשון נשמע הרבה יותר טוב באנגלית ואז זה היה מוזר אם רק אחד היה באנגלית ואממ זהו. אז אם מישהו לא מבין אממ אני אשים פירוש בסוף הפרק או משהוXP

אבל זו רק כותרת וזה לא כזה מסובךP:

וכל פעם כתובה מה נקודת המבט, מתי שזה יהיה רון וויזלי אני פשוט אכתוב וויזלי.

 

 

Implementation*

DRACODRACODRACODRACODRACODRACO

 

הבלונדיני הצעיר הלך בסקרנות במסדרונות הטירה. הוא היה עכשיו בקומה הרביעית באגף המזרחי**, ושם לב שהוא כעת קרוב למדי לספרייה. דראקו מאלפוי הלך כבר כמעט רבע שעה, עוקב אחרי פתקים קטנים שהתחילו בחדר המועדון של סלית'רין.

כמובן, כשהפתק הראשון הממוען לו הגיע אליו עם אחד מינשופי בית הספר- ולא בזמן הרגיל של חלוקת הדואר בבוקר- סקרנותו מיד התעוררה. הוא פתח את המכתב וגילה הנחיות למעין משחק "חפש את המטמון". הכותב האנונימי הבטיח "הפתעה" נפלאה אם דראקו יצליח לפתור את כל החידות ולהגיע אל היעד.

בפתק האחרון היה כתוב שעליו להגיע למסדרון הזה בדיוק עד שדראקו יראה את הרמז הבא.

הוא הביט לרגע בשעונו שהראה כי השעה היא קצת אחרי שש, והחליט שאם המשחק הזה לא יגיע לסופו בדקות הקרובות הוא ייטוש אותו, עד כמה שלא רצה בכך, וילך לארוחת הערב. הסלית'ריני הרים את ראשו והביט מסביב, ואז הבחין לפניו בדלת פתוחה לרווחה, שעל הצד הפנימי שלה, שהיה כרגע מולו, היה שלט ועליו היה כתוב "כל הכבוד, הגעת לפרס!" בטושים זוהרים. #ראו תמונה#

בהתרגשות כמעט ילדותית הנער הגביר את קצב צעדיו כשניגש אל החדר והעיף מבט פנימה. הוא הצליח לראות מה שנראה כמו שולחן מלא כיבוד ומיטה זוגית גדולה ומפוארת לפני ששמע קול קורא מאחוריו.

"אקספליארמוס!"

הוא הסתובב בהפתעה כשרביטו עף מכיס הגלימה שלו אל ידיה של דמות מחופשת שעמדה מטרים ספורים מאחוריו. הדמות לבשה גלימה בצבע לבנדר, כשהברדס משוך מעל לראשה, ומסיכה מהודרת כיסתה את עיניה ואפה, בכך מונעת ממנו לגלות את זהות האדם מולו.

אולם לפני שהספיק להתגבר על הפתעתו ולצעוד לכיוון הדמות המסתורית, הלה הרימה את שרביטה לכיוונו פעם נוספת, ובעוד פאניקה משתקת אותו במקום, הוא הועף לאחור, לתוך החדר שלפני רגע הציץ לתוכו, הדלת נטרקת מאחוריו.

הוא שמע את הדלת ננעלת בלחש נעילה בעודו נוחת בחבטה על רצפת העץ המבריקה. הוא קם מיד על רגליו ודפק על הדלת בחוזקה, קורא בקול, מבקש עזרה מכל מי שיעבור במסדרון אך ללא הועיל.

אחרי כמה דקות הוא הסתובב להביט בחדר בו הוא היה. זו הייתה אחת הכיתות הנטושות בהן אף אחד לא השתמש בימים אלו, הוא הבין. אך נראה היה כי מישהו שיפץ מעט את המקום עם קסם;

כעת, במקום שולחנות וכסאות מסודרים לשיעור, כמה שולחנות חוברו בקצה החדר לשולחן אחד ארוך, עליו נערכה מפה לבנה ונקייה, ועליה נחו בקבוקי שתייה וכיבוד, מעין בופה קטן. בחלק האחורי של החדר, ניצבה מיטה זוגית גדולה ולבנה שהגיע עד אמצע החדר בערך, ותפסה כמעט חצי מחללו. המזרון הלבן היה עבה ונראה נוח למדי, המון כריות לבנות ורכות סודרו באלגנטיות בראש המיטה, ומקרוב דראקו ראה עיטורים זהובים וכסופים יוצרים לולאות מסובכות על הציפיות. הקרש בראש המיטה היה עשוי מעץ בהיר כל כך, עד כי היה אפשר לטעות גם אותו ללבן, לולא היה ניצב ליד הלובן הבוהק של המצעים עצמם.

מלבד שני השינויים (הדי גדולים) האלו, נראה היה שהכיתה לא הייתה שונה יותר מידי מכל כיתה אחרת. היא הייתה מצוחצחת למדי, יחסית לכיתה נטושה, אבל חוץ מזה, לא משהו יוצא דופן. אם לא מחשיבים את המיטה הענקית והמזנון כמובן.

שאר הכיסאות והשולחנות היו ערומים בפינה הרחוקה ביותר מהמיטה, קרוב לדלת, אם כי מספרם נראה מועט מהרגיל.

תקרת הכיתה הייתה גבוהה מאד, והחלונות היו קרובים אליה למדי, כך שלא הייתה לו ממש דרך להגיע אליהם. ובכל מקרה, הוא היה בקומה הרביעית, ובלי קסם- הנפילה למטה לא תהיה נעימה.

אחרי שלא מצא דבר שיכול לעזור לו לברוח, הוא פנה אל הדלת. הוא תלש את הדף התלוי עליה, קימט אותו לכדור וזרק אותה אל מתחת לערימת השולחנות והכיסאות.

הוא חזר לדפוק על הדלת בחוזקה, מקווה שמאמציו יניבו פרי בקרוב.

 

RONRONRONRONRONRONRONRONRON

רון חיכתה מאחורי אחד השריונות הגדולים שניצב באגף המזרחי, מטרים ספורים מהדלת דרכה דראקו מאלפוי הוכרח לעבור דקות ספורות קודם לכן.

היא הייתה מאד מרוצה מעצמה. בינתיים, התוכנית שלה עבדה מצוין.

השרביט של דראקו היה טחוב עמוק בכיס הגלימה הסגולה שלה בעוד היא צפתה במסדרון בציפייה, מחכה לצעד הבא בתוכנית.

זה היה קל למדי, היא חשבה כששתי תלמידות שנה חמישית מרייבנקלו הלכו בדכדוך לכיוון הספרייה, לא מודעות למה שהולך מעבר לדלת על פניה הן בדיוק חלפו.

כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, זה למצוא את המסדרון בו חייב לעבור כל מי שרוצה להגיע אל הספרייה מכל כיוון שהוא לא מגדל אסטרונומיה (והיא לא ממש ציפתה מהארי פוטר להיות שם), ולחפש בו חדר מתאים לצרכיה. לאחר מכן, היא ניקתה את החדר בכמה לחשים פשוטים, סידרה שולחן ארוך ומעליו מפה בקצה אחד של החדר, שינתה את הצורה של כמה שולחנות למיטה רכה ונוחה, וערמה את שאר הרהיטים בפינה. לחשים ושינוי צורה לא היו הצד החזק שלה בנקל.

לאחר מכן היא הלכה להתחנף קצת אל גמדוני הבית שסיפקו לה בשמחה את כל המזון שביקשה, נותנים לה להרחיף אותו במעברים נסתרים מן המטבח ובחזרה על המסדרון בקומה הרביעית.

לאחר ששלחה לדראקו את המכתב והכינה את הפתקים, היא חיכתה באותו המקום בו עמדה עכשיו, וכאשר הופיע, פרקה אותו משרביטו, אילצה אותו להיכנס לחדר ונעלה את הדלת.

היא גם הטילה לחש משתיק כדי שעוברי אורח אקראיים לא ישמעו את הקריאות הנואשות של הבלונדיני.

וכעת, כל שהיה עליה לעשות הוא לחכות להארי פוטר שילך לכיוון הפגישה שלהם בספרייה, יעבור באותו מסדרון, ואז היא תסיר את לחש ההשתקה מהחדר, וכשישמע את צעקות המצוקה, הוא מיד ימהר לעזרה בגלל תסביך הגיבור שלו.

היא לבשה גלימה בצבע סגול בהיר שנחה מעל שמלת הלבנדר שלה, שהייתה מעוטרת בלבן וזהב בחיבור בין החלק העליון והתחתון. ברדס הגלימה היה משוך בקפידה מעל ראשה, מסתיר את שיערה שהיה משוך לאחור כדי לא להסגיר שום פרט מזהה כמו הצבע התכול השזור בו. היא חבשה מסכה תואמת ומהודרת, עדשות מגע משפרות את ראייתה במקום המשקפיים השחורים שלה, ובסך הכל, היא הייתה מאד מרוצה מההופעה שלה באותו הרגע. חבל שהיא לא תוכל להראות את התלבושת לאף אחד בזמן הקרוב.

כמה דקות מאוחר יותר, היא שמעה צעדים מקצה המסדרון, ורגע לאחר מכן ראתה את הארי פוטר הולך לכיוונה.

הוא הקדים, חשבה כשהביטה בשעונה. הו, טוב, זה עדיף בשבילי.

כשהוא התקרב יותר היא הצליחה להבחין ששיערו השחור עדיין היה רטוב מהמקלחת, ולחייו היו מעט סמוקות, כאילו גופו עדיין לא הספיק לנוח לגמרי אחרי האימון, אפילו אחרי המקלחת.

היא מיהרה להסיר את לחש ההשתקה שהיה מוטל על הדלת, והחבטות והצעקות לא אחרו לבוא.

 

בהתחלה, הארי שעוד היה די רחוק מהדלת כיווץ את מצחו בבלבול, אך אחרי שהתקרב מספיק הוא התחיל להגביר את הקצב והגיע אל מול הדלת בשניות ספורות.

הוא בחן את הדלת שמצידה השני נשמעו צעקות וקריאות לעזרה לרגע אחד, ואז מיהר לשלוף את שרביטו ולהסיר את לחש הנעילה של הדלת, פותח את הדלת לרווחה.

שם, יד אחת עדיין באוויר כאילו עמדה לדפוק על פניו של הארי, עמד דראקו מאלפוי, לחייו סמוקות מזעם ופחד והביט בהארי בתדהמה. הארי החזיר לו את אותו המבט ושני הבנים הסתכלו אחד על השני המומים;

הארי לא האמין שהאדם שכרגע התכוון להציל היה דראקו מאלפוי, ודראקו לא האמין שמחלצו היה האחד והיחיד, ה"אגדה", הילד שנשאר בחיים, הארי פוטר.

רון לא בזבזה רגע, ונצלה את השיתוק הרגעי שלהם כדי לחזור על אותו התהליך שביצעה רגעים קודם לכן גם עם הארי.

היא פרקה אותו משרביטו בנפנוף שרביט שתפס אותו לגמרי לא מוכן, וכשהסתובב בהפתעה, היא זכתה לראות במבט חטוף את דראקו מסתכל בה באימה, מבין מה הולך לקרות ומה נגזר עליו, לפני שרון הטילה את הלחש ההודף על הארי והלה הועף אחורנית, לוקח את דראקו איתו, לתוך החדר.

היא מיהרה להטיל לחשי נעילה והשתקה על הדלת, הפעם קבועים. היא לא תרצה שמישהו ישמע את... הפעולות שהם יחליטו לעשות שם.

היא חייכה לעצמה כשהלכה לכיוון הספרייה, משאירה את התחפושת שלה בגומה נסתרת, בינתיים. היא באמת הייתה צריכה ללמוד, אחרי הכל.

HARRYHARRYHARRYHARRYHARRYHARRYHARRY

הארי לא האמין לשרשרת האירועים שהתרחשו בשניות האחרונות. הוא בהה בהלם על הדלת, עדיין כבול בתסבוכת של ידיים ורגליים עם מאלפוי, לפני שהצליח להיעמד מולה.

הוא התחיל לדפוק על הדלת ולדרוש את שחרורו לפני שקול מאחוריו גרם לו להפסיק.

"אני לא חושב שזה יעזור," אמר מאלפוי, והארי היה מוכן להישבע ששמע ייאוש בקולו. "היא פשוט תכניס לפה עוד ועוד אנשים עד שלא יהיה לנו מקום לזוז."

הארי הרים לעברו גבה, לפני שמבטו פנה לבחון את החדר בו הם היו.

גבותיו התכווצו כשמבטו נח על המזנון, והעיניים התרחבו מעט כשהן עברו על המיטה הלבנה והגדולה.

מבטו חזר לנוח על מאלפוי שנראה שהביט בו בעצבנות כל הזמן הזה.

"איך הגעת לפה?" הוא שאל ומאלפוי נראה קצת נבוך לפני שהסתיר את הרגש בלגלוג הציני הרגיל שלו.

"מה זאת אומרת? אני תמיד נועל את עצמי בכיתות נטושות."

הארי הביט בו בספקנות, לפני שהסלית'ריני גלגל את עיניו. "באותה הדרך שאתה הגעת לפה, אידיוט. במקרה עברתי בסביבה כשהפריקית המשוגעת הזו קפצה עלי והפתיעה אותי."

"אה," היה כל מה שהארי לפני שהשניים סגרו את הפה ושתיקה מביכה שררה בחדר.

כמה רגעים לאחר מכן, הארי, שהיה חייב לעשות משהו עם עצמו, סגר את המרחק הקצר בינו ובין המיטה בכמה צעדים והתיישב בכבדות בקצה במזרון, לרגלי המיטה, גורם למזרון הרך לשקוע מעט תחת משקלו.

הוא שמע "היי!" כעוס מאחוריו וסובב את ראשו כדי לראות מה קרה הפעם.

מאלפוי החמיץ לעברו פנים ואמר, "מי קבע שאתה יכול לשבת על המיטה?"

הארי הביט עליו כמעט בשוק לפני שצחק בסרקסטיות.

"מאלפוי," הוא נאנח כאילו הוא צריך להתמודד עם משימה שהוא שונא, אבל אין לו ברירה אלא להמשיך. "אל תהיה ילד קטן. אני חושב שהמיטה הזו..." הוא העיף מבט לעבר הרהיט המדובר והסמיק מעט כשאמר: "מספיק גדולה בשביל שנינו."

מאלפוי הזעיף אליו את פניו ואז הרים את סנטרו במחווה השחצנית המלכותית הרגילה שלו, ועשה את דרכו אל הקצה המרוחק של המיטה, ליד הכריות. הם ישבו גב לגב, באלכסון זה מזה, והארי שם לב מזווית עינו שמאלפוי מעיף אליו מבטים מידי פעם, כאילו הוא לא מרגיש בטוח להיות עם הגב אליו.

"אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מכאן," אמר הארי לבסוף, מרגיש מטופש לחלוטין לנהל שיחה עם אדם שגבו מופנה אליו ולהיפך.

"איזו יכולת הסקת מסקנות מדהימה יש לך, פוטר," הגיע התשובה העמומה מה של מאלפוי, והארי ניחש שהסיבה לכך היא התנוחה בה ישבו.

"חשבת אולי על איך?" הבלונדיני המשיך.

"אה..." הארי חשב על זה לרגע. "אולי ננסה לפרוץ את הדלת בכח?" הוא הציע חלושות.

"אתה מוזמן לנסות אם מתחשק לך," הארי יכול היה להשבע ששמע את גלגול העיניים בקולו. "אתה באמת חושב שכח פיזי יכול להביס לחש נעילה?"

הארי הודה בפני עצמו שלא. "טוב, אני לא רואה שלך יש רעיונות טובים יותר!"

"טוב, לך אמור להיות הניסיון במצבים מבישים פה!"

זה היה ניסיון עלוב לויכוח מצד שניהם ובסוף הם התפשרו לשתיקה מביכה נוספת.

הארי נפל לאחור, שוכב בגבו על המיטה הרחבה לפני שעצם את עיניו בייאוש.##ראו תמונה##

מכל האנשים להיתקע איתם בחדר, זה היה חייב להיות דראקו מאלפוי?

"מה.. מה אתה עושה?" הארי הרגיש את הסלית'ריני קופץ מעט ופקח עין אחת כדי לראות את המבט הכמעט בהול שהוא הפנה לעברו, פלג גופו העליון מעט מסובב לכיוונו של הארי.

"שוכב?" הארי הרים את הגבה מעל העין הפקוחה שלו לעבר מאלפוי לפני שחזר לעצום אותה. היה לו את אחד מאימוני הקווידיץ' הקשים בשליש, בעיקר בגלל המשחק המתקרב של גריפינדור נגד הפלפאף. בסתר ליבו הוא כמעט שמח על ההפוגה שנכפתה עליו, כי בכל הכנות הוא לא ידע אם היה לו את הכח לשבת בספרייה שעות ולנסות להסביר לתלמידת שנה חמישית שהוא בקושי הכיר חומר בהתגוננות מפני כוחות האופל.

"בחיים לא הייתי מנחש." כמעט.

נראה היה כי מאלפוי חזר לנימה המלגלגת שלו והארי גלגל את עיניו, למרות שהפעולה לא נראתה תחת עפעפיו הסגורים.

הארי ניצל מלענות מעבר לזה כשקרקור חזק נשמע מכיוונו של מאלפוי. הוא פקח את עיניו באחת, הסתכל אחורה וראה שמאלפוי מסתכל לצד השני, מה שלא עזר לו להסתיר את הסומק העמוק שהציף את לחייו החיוורות בדרך כלל.

הארי צחק והתיישב, כך שרגלו השמאלית הייתה מקופלת על המיטה בחצי ישיבה מזרחית והשנייה נתלתה מהקצה המיטה. הוא הביט, משועשע, במאלפוי מסמיק אפילו יותר, פרצופו עדיין מופנה לצד השני.

"נראה שה... מי שתקע אותנו כאן, חשב שאולי נהיה רעבים," הוא החווה בידו לכיוון השולחן הארוך שהיה מלא במזון, החיוך המשועשע לא עוזב את שפתיו.

"כן." מאלפוי ענה בקצרה לפני שקם, עקף את המיטה הגדולה והלך הישר אל השולחן, עדיין נמנע מלהביט על הארי.

הגריפינדורי הסתכל לרגע למטה, כאילו יוכל לראות את הרעב שלו, והחליט שבאמת כדאי שגם הוא יאכל משהו, לפני שגם הבטן שלו תחליט לנגן הרמוניית קרקורים.

הוא קם ועקב אחר צעדיו של מאלפוי לעבר השולחן, שם ראה אותו כבר נוגס בלחמנייה טרייה, מאפה בשר כבר בידו השנייה. הוא לא הכיר בנוכחותו של הארי כשזה מזג לעצמו כוס מיץ דלעת ולגם ממנה, עיניו לא מתנתקות מהסלית'ריני שהמשיך לאכול בלי להסתכל אליו בהפגנתיות.

הארי נאנח כשחיפש משהו לאכול על השולחן העמוס במזון, ובסוף התפשר על כריך מעורר תאבון למראה ותפוח. הוא לקח כיסא מערימת הכיסאות ואכל בשקט, בעוד מאלפוי נשאר ליד שולחן האוכל. כך הם נשארו בדקות הבאות.

DRACODRACODRACODRACODRACODRACO

דראקו לא היה כל כך מובך בחיים שלו.

הוא נרגע רק כשדחף לפיו את החתיכה האחרונה של הלחמנייה, ואז האט את האכילה שלו ולעס בזהירות.

מכל האנשים שהיו צריכים לשמוע את קריאות העזרה שלו- זה היה פוטר.

הוא נכנס לשם, שיערו השחור עדיין רטוב מהמקלחת, לחייו מעט סמוקות, גלימות נקיות ללא רבב והמום מהנער אותו מצא.

ואז הדמות המסתורית הדפה גם אותו לתוך החדר, ושם הם היו.

כמובן שהוא לא יספר לו שפיתו אותו לחדר בערמומיות, והוא לא פשוט הגיע לשם בטעות, ממש כמו פוטר.

קודם, כשישבו על המיטה, ופוטר החליט פתאום להישען אחורה, הוא היה כל כך קרוב עד שדראקו היה יכול להריח את שמפו הלבנדר שלו, את הסבון בו השתמש, והיה לו גם ריח קל של וניל.

ואז, אוה, כמובן שאז הבטן שלו החליטה שזה הזמן הנכון לבשר לכל העולם על הרעב ההולך וגובר שלו, ופוטר צחקק, צחקק!

הוא אפילו לא גיחך ברוע!

זה היה סוג הצחוק שהוא שמע מפיו רק שבמקרה עבר לידו וליד חבריו, כששמע בדיחה מהסמור או שהוא צחק מדבר מה שהבוצדמית אמרה.

כשלקח את הביס הראשון מפשטידת הבשר שלו, הוא חשב שזה מספיק בטוח כדי להסתכל על פוטר. לקחו לו כמה שניות להבין שהוא כבר לא נמצא ליד השולחן, אלא הלך לקצה השני של החדר וישב של על כיסא, נראה כמעט אומלל בפינה החשוכה.

דראקו חטף תפוח ירוק מסלסלת הפירות הקרובה והלך לכיוון המיטה. (ה.כ. חיחי, דראפל) הוא התיישב באותה נקודה בה היה פוטר כמה רגעים קודם לכן, ועדיין הרגיש את חום גופו על המזרון. עובדה זו גרמה לו להסמיק שוב מסיבה מסויימת, ובאותו רגע הוא שמח על המרחק הרב ביניהם ועל אפלוליות החדר.

השתיקה הרגישה הרבה יותר סמיכה כשהמרחק ביניהם היה גדול כל כך, רק רעשי הנגיסות שלהם נשמעים, ודראקו החל לנוע במקומו בחוסר נוחות.

הוא אכל את התפוח בנגיסות מדודות ולעס באיטיות ויסודיות (ה.כ. מוחעחעחע דראפל!), משהה כמה שיכול את תהליך האכילה, כי הוא ידע שלאחר מכן לא יהיה לו מה לעשות עם עצמו.

אך כמו כל דבר בלתי נמנע, כמה דקות מאוחר יותר התפוח בידו היה אכול עד הגלעין, ודראקו הרים את מבטו אל פוטר.

שחור השיער כבר סיים לאכול, ונראה היה כי הסתכל בו כל הזמן הזה, כי הוא עקב אחרי תנועותיו של דראקו בעיניו. עיניהם נפגשו לרגע לפני שפוטר מיהר להסית את מבטו לקיר, ומאלפוי קם והסתובב לכיוון הפח שהיה מתחת לשולחן כדי לזרוק את שאריות התפוח.

הוא ניגב את ידיים שלו ממיץ התפוח על מכנסיו והסתובב חזרה לכיוון המיטה.

הלב שלו כמעט קפץ מחזהו כשהוא ראה שפוטר היה רק מטר אחד ממנו- איך הוא התגנב מאחוריו כל כך בשקט הוא מעולם לא יידע. פוטר כמעט חייך לעבר הפרצוף המבוהל של דראקו ואמר, "אר, אני צריך לזרוק..." הוא הרים לרגע את זרועו, מראה לדראקו את התפוח האכול שהיה בידיו, והנער הבלונדיני מיהר לזוז מהדרך כדי לאפשר לפוטר להשליך את השאריות לאשפה.

דראקו הלך והתיישב על המיטה, שוב באותה נקודה בה ישב קודם, ואז פוטר הסתובב בחזרה לכיוונו, נראה מעט אבוד. נראה כי לבסוף הוא החליט שיהיה יותר מוזר עם יעשה את העיקוף לצד השני של המיטה, והוא התיישב ליד דראקו, בקצה הרחוק ממנו, ליד הכריות.

פוטר כחכח בגרונו, מושך באחת את תשומת הלב של דראקו שסובב את ראשו אליו.

"ארמ, אממ... בהצלחה במשחק נגד רייבנקלו ביום שבת." הוא אמר לבסוף.

דראקו הביט עליו כמאובן לפני שהשיב "תודה," בקרירות מה. הוא כמעט יכול היה לשמוע את ה"לא שזה יעזור" הנסתר בקולו.

"אתה חושב שאחד מהחברים שלך ילך לחפש אותך בזמן הקרוב?" השאלה הפתיעה מעט את דראקו.

כאילו ה"חברים" שלו יחפשו אותו. "הם לא נוהגים להפריע לי לבד."

"אוה." הגיעה התשובה הקצרה של פוטר.

"ומה עם גריינג'ר והסמור? חשבתי שאתם בלתי נפרדים, מה בכלל עשית פה לבד?"

"אה, טוב, הם חושבים שאני הולך לעזור לתלמידה עם הלימודים בספרייה, אז הם בטח לא יחפשו אותי בזמן הקרוב." הוא שיחק עם שולי הגלימה שלו.

"תלמידה?" דראקו הרים לעברו גבה וגרם לו לסובב את ראשו לכיוונו.

"כן," הוא כחכח שוב בגרונו. "רון שארזס."

"שארזס?" דראקו קרא בהפתעה. "היא מסלית'רין."

"נכון." הוא אמר כאילו זה סוגר את הדיון.

"ממתי אתה עוזר למישהו מסלית'רין?"

פוטר החמיץ אליו פנים כשענה, "אוה, הבעיה שלי היא לא עם הבית שלך, היא איתך ועם הבריונים הצמודים שלך."

דראקו עמד לענות ואז סגר שוב את פיו. לחייו של פוטר היו מעט סמוקות עכשיו, ודראקו החליט שכל הרעיון הזה של שיחה אדיבה לא ממש עבד ביניהם.

"אני בטוח שהסתדרת מצוין עם כל המשפחה של הכלב שלך." הוא פלט בלעג.

פוטר צמצם את עיניו ודראקו ראה שהוא מקמץ את ידיו לאגרופים. "לא אמרתי שאני אוהב את כל שאר הסלית'רינים."

"חשבתי שאתה אוהב פשוט את כולם, כמו אבא שלך, אוהב הבוצדמיות." הוא נחר.

כעת פוטר היה על רגליו, עומד מול דראקו. כדראקו הביט בו ככה, מהמיטה, הוא נראה הרבה יותר גבוה ממה שזכר.

"אל. תדבר. ככה. על. אמא. שלי." הוא פלט דרך שיניים חשוקות.

דראקו הגיע למסקנה, מאוחר מידי, שבלי השרביטים שלהם, להארי יש סיכוי הרבה יותר טוב בקרב. הוא היה גדול ורחב מדראקו, אפילו ששניהם היו מעט צנומים- כיאה למחפשים, ושרירי הזרועות שלו היו יותר מפותחים, כאילו היה רגיל לעבודה ללא קסם.

אולם לפני שהוא הספיק להגיד משהו, הגריפינדורי המשיך.

"לפחות אבא שלי לא כלוא, אחרי שנכשל פעם נוספת במשימה שוולדמורט הנורא הטיל עליו."

זה שלח את דראקו על רגליו, ואת הארי לרצפה בעקבות האגרוף הראשון.

 

WEASLEYWEASLEYWEASLEYWEASLEYWEASLEY

"שעתיים! שעתיים, הרמיוני!"

"רון, תירגע!"

אבל רון לא היה רגוע. בעשר הדקות האחרונות, הוא פסע הלוך וחזור בחדר המועדון של גריפינדור, מודאג בקשר לחברו הטוב ביותר.

"היא מסלית'רין, הרמיוני! איך נתתי לו ללכת?" את החלק האחרון הוא מלמל כמעט לעצמו.

"רון!" הרמיוני עשתה לו את הפרצוף שאמר שהוא עשה משהו לא בסדר והיא לא מרוצה. "אל תהיה כל כך סטיגמטי. רון נשמעת מאד נחמדה והארי רק הלך לעזור לה בלימודים. שעתיים זה לא כל כך הרבה זמן."

"זה המון זמן! ואיזה מן שם זה רון לבת? וקודם אמרת שאת חושבת שאולי היא רצתה משהו אחר!" רון המשיך לפסוע ודיבר כמעט בהיסטריה, מה שגרם להרמיוני רק לגלגל עיניים ולשאר תלמידי שנכחו בחדר להגניב אליו מבטים חוששים.

"רון זה שם יפה מאד," היא התחילה, לפני שקלטה מה היא אמרה והסמיקה מעט. כשהמשיכה לדבר, עיניה היו שוב עמוק בתוך הספר שהחזיקה בחיקה. "וחוץ מזה, אפילו אם זה יהיה סוג של דייט, מה רע? מי כמוך יודע כמה הארי זקוק להסחת דעת בימים האלו? מערכת יחסים תעשה לו רק טוב.***"

"אבל היא מסלי-ת'-רין." רון כמעט ייבב, "זה אותו הבית בו נמצא מאלפוי!"

נראה שהרמיוני התגברה מספיק על המבוכה שלה ממקודם כדי לגלגל את עיניה. "לפי מה שידוע לי, הם אפילו לא חברים, אתה לא יכול למהר לשפוט אותה רק לפי מעשים של ילדים אחרים רק כי הם באותו בית." היא אמרה כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם.

רון החמיץ את פניו כשהתיישב בכבדות בכורסא מולה וזעף בשקט.

הוא היה בטוח שהסלית'רינית הזו תכננה משהו, שהארי הותקף בדרך כלשהי, אולי הוא זרוק עכשיו, פצוע אנושות, בחדר נטוש ואפלולי, והוא, רון, פשוט יושב פה בלי לעשות כלום?

בסדר, אז אולי הוא קצת יותר מידי פרנואידי.

 

HARRYHARRYHARRYHARRYHARRYHARRYHARRY

הארי פוטר הפצוע היה זרוק בחדר נטוש ואפלולי אחרי שהותקף על ידי תלמיד מבית סלית'רין.

בסדר, אולי המילים "פצוע", "זרוק" ו"נטוש ואפלולי" היו קצת מוגזמות.

הוא ומאלפוי חזרו לאותו המצב בו היו קודם, יושבים זה לצד זה על המיטה הרחבה.

למאלפוי היה חתך מדמם בשפה, והלחי שלו נראתה קצת יותר אדומה ונפוחה משהיא צריכה להיות, והבגדים שלו היו מקומטים. הארי היה בטוח למדי שמצבו לא הרבה יותר טוב.

הם ישבו שם בשתיקה כבר לפחות עשר דקות, נשימתם חוזרת אט אט לקצבה הסדיר, כך שכאשר מאלפוי דיבר, קולו כמעט הקפיץ את הארי.

"אני מצטער," הוא אמר בשקט.

הארי היה כל כך המום עד שלא הצליח להגיד כלום לפחות שתי דקות.

"אתה... אתה..." היה כל מה שהצליח להגות אחרי פרק הזמן הזה, בעודו בוהה במאלפוי שהשפיל את ראשו לברכיו, מסרב לפגוש את מבטו.

"אל תאלץ אותי לחזור על זה שוב, פוטר." הוא אמר בשקט.

"אר.. אמ.." הארי בלע את רוקו בלחץ. "גם אני מצטער." הוא הצליח להגיד לבסוף.

זה גרם לבלונדיני להרים את ראשו בהפתעה אל הארי.

הוא תהה מה כל כך מפתיע, בהתחשב בכך שהוא בעצמו התנצל רגע קודם לכן.

"באמת?" שאל מאלפוי, "חשבתי שאתה שמח שאבא שלי בכלא, שמגיע לו, אחרי מה שעשה." קולו היה יותר מריר מכעוס, והארי באמת לא ידע איך להגיב למשפט הזה.

"אה, אני..." הוא התחיל אך נקטע על ידי מאלפוי.

"לא, באמת הגיע לו, אתה לא חושב?" הוא הביט ישר בעיניו של הארי, מה שגרם לו לנוע באי נוחות במקומו.

"אר, אני לא חושב שאני אובייקטיבי במיוחד," הוא ענה בצורה צולעת.

"אה!" מאלפוי צחק כמעט במרירות, "לא אובייקטיבי?"

נימה כעוסה יותר הזדחלה לקולו של הארי כשמחא: "טוב, הוא בכל זאת התקיף אותי ואת חברים שלי והיה לצד אוכל המוות שהם החסידים של וולדמורט, הקוסם ש- אוה, אני לא יודע, רצח את ההורים שלי?!"

אחרי שסיים, הארי הבין שאולי לא היה כדאי להגיע לכיוונים כאלו שוב, ממש אחרי שהרוחות נרגעו מעט ביניהם. אך למרבה הפתעתו מאלפוי לא  התרעם על דבריו, אלא הנהן בשקט.

"הוא בטח הולך להירקב שם, בכלא. אני בספק אם הוא ישתחרר בזמן הקרוב." הארי הבין את המשמעות הכפולה בדבריו של מאלפוי- גם לורד וולדמורט לא מתכוון לשחרר אותו.

"איך אתה..." התחיל הארי, אך לבסוף התחרט.

מאלפוי הפנה אליו את ראשו בציפייה והארי בלע את רוקו.

"למה אתה ממשיך... להאמין בדרך שלו?  איך אתה יכול לחשוב שרצח המונים של חפים מפשע הוא הפתרון?" הוא הביע שאלה עליה חשב לילות רבים לפני השינה.

"מי אמר?" שאל מאלפוי, והארי הביט בו בלבול. "אני לא... אני לא מתכוון להפוך לאוכל מוות." הוסיף לבסוף.

משפט זה גרם להארי ממש לשמוט את לסתו בשוק. לזה הוא לא ציפה.

"אתה לא?!" הוא הצליח לפלוט לבסוף.

"לא," הוא הזעיף פנים.

"אוה." היה כל מה שענה.

שתיקה נוספת שררה בחדר לכמה דקות, אך נראה היה כי מאלפוי לא רצה להשאיר את הנושא הזה כשיחתם האחרונה.

"אז הוא באמת היה... אנימגוס?"

בפעם השלישית בעשר הדקות האחרונות, מילותיו של מאלפוי תפסו את הארי בהפתעה.

"סיריוס?" אחרי שקיבל הנהון קצר הוא המשיך.

"אמ... כן, חשבתי שידעת. תמיד כינית אותו, ארמ... כלב."

"ובכן, היו שמועות, אתה יודע, וחשבתי שאולי  זה רק כינוי או..." הוא משך בכתפיו.

"טוב, כן, אז הוא היה. גם אבא שלי היה."

הפעם היה תורו של מאלפוי להביט בו בהפתעה. "באמת?" הוא נשמע כמעט כן, "למה הם הפכו לאנימגוסים מלכתחילה? חשבתי שזה מאד מסובך ומסוכן, שלא לדבר על לא חוקי, כשזה לא מפוקח."

"אמ.. אר.." הארי הרגיש לא בנח לחלוק סיפורים כאלו פרטיים על אביו וחברו המנוח, אך לבסוף נכנע למבטו הסקרן של מאלפוי.

"אתה יודע שפרופסור לופין הוא..."

"איש זאב?" השלים אותו מאלפוי.

"כן. אז הם היו חברים שלו, והם רצו לעזור לו. אז הם הפכו לאנימגוסים כדי שיוכלו להיות אתו בזמן השינוי, לארח לו חברה, לשמור עליו, לדאוג שלא יפגע באף אחד, אתה יודע..."

"הם עשו את זה..." הוא התחיל בפליאה, "בשביל חבר שלהם?"

"כן." ענה הארי בפשטות.

מאלפוי פתח את פיו, לפני שסגר אותו שוב. כשפתח אותו פעם נוספת, אמר דבר בנושא שונה לגמרי.

"עדיין לא מצאנו דרך לצאת מכאן," הצהיר.

"אממ..." הארי העיף מבט נוסף בחדר. "מה עם החלונות?"

"רעיון פשוט נפלא, פוטר. למה שלא נצא מחלון בגובה של לפחות עשרים מטרים מהקרקע. לא לכולם יש את הכישרון המיוחד שלך להתחמק ממצבי מוות בטוח, אתה יודע."

הארי החמיץ פנים בתגובה וניסה לחשוב על דרך אחרת לצאת.

"מה אתה חו-"

דבריו של מאלפוי נקטעו כאשר דלת החדר נפתחה.

דלת החדר נפתחה?!

שני הנערים זינקו לרגליהם ופתחו בריצה לכיוון הדלת. הארי הספיק לראות במבט חטוף גלימה סגולה מתנופפת מעבר לפינה, לפני שכמעט החליק על חפץ דמוי עיפרון שנח על הרצפה.

השרביט שלו!

הוא ראה את מאלפוי מרים את השרביט שלו, ושניהם פתחו בריצה אחרי הדמות המסתורית.

 

RONRONRONRONRONRONRONRONRON

אחרי בערך שלוש שעות, רון החליטה שעבר מספיק זמן. היא אספה את חפציה מהספרייה והתחילה ללכת לכיוון החדר הנטוש.

היא הייתה די מרוצה מעצמה; היא הספיקה לסיים את כל השיעורים שלה, וגם עברה על החומר שרצתה בלחשים. וחוץ מזה, היא עמדה לראות את פרי יצירתה, התוצאה של התוכנית הגאונית שלה.

כשהגיעה לגומה הנסתרת, היא שלפה את התחפושת שלה ולבשה אותה בזריזות. היא הקפידה לאסוף את שערה היטב ולהסתיר את פניה במסכה.

כשהייתה מוכנה, היא הוציאה את שני השרביטים המיותרים מכיס גלימתה והניחה אותם לרגלי הדלת. בכמה תנועות שרביט ומילות לחש היא ביטלה את הלחשים שהיו מקובעים על הדלת ופתחה אותה.

ברגע שהדלת נפתחה, היא התחילה לרוץ במהירות, מתעלמת מקריאות ה"היי, את! עצרי!",מתפתלת במסדרונות ומעברים לכיוון הספרייה. כשהייתה בטוחה שהתרחקה מהנערים מספיק, היא פשטה את התחפושת שלה, סידרה את השיער, הרכיבה את משקפיה והסתירה את התחפושת מאחורי שריון ענקי בדיוק לפני שהארי הגיח מעבר לפינה.

רגליו ארוכות משל דראקו, היא הבחינה, ולכן הגיע לשם ראשון. היא הלכה לעברו, כאילו כרגע באה מהספרייה, ולבשה הבעה כעוסה על פניה.

"שלוש שעות! שלוש שעות אני יושבת בספרייה ומחכה לך, ועכשיו אתה מגיע?"

היא די התאכזבה כשראתה שפנס סגלגל-כחלחל מעטר את עינו השמאלית וכי שפתיו קצת נפוחות. קודם, כשפתחה את הדלת, היא ראתה ששני הנערים ישבו זה לצד זה על המיטה הגדולה; זה היה פחות ממה שציפתה שיקרה, אבל לפחות זה היה משהו. אבל עכשיו, כשראתה את סימני הקרב הברורים, היא הרגישה מדוכדכת.

"ר- רון." התנשף הארי כשעצר מולה, הוא הסתכל מעבר לכתפה, כאילו מקווה לראות את הדמות המסתורית ממש מאחוריה, לפני שחזר להביט בה בבלבול.

"אוה, אל תגיד לי ששכחת!" היא אמרה בכעס.

"מ.. לא, אני... פשוט-" זה היה הרגע בו דראקו הגיע לעצירה מולם, עדיין מתנשף. רון הבחינה בשפה השסועה והלחי הנפוחה שלו.

"תפסת אותה?" שאל, מסתכל בציפייה על רון.

"לא, זו רון, היא פשו-"

"חיכתה לך שלוש שעות בספרייה כדי שתגיע לפגישה שקבענו, אבל אתה לא הופעת!"

"לא היית חייבת לחכות כל כך הרבה זמן," הוא אמר במבוכה.

"אוה, לא, מה אתה חושב? הייתי צריכה פשוט ללמוד לבד. היית יכול לפחות להודיע!"

דראקו משך בשרוולו של הארי, "מה עם-"

הארי סימן לו לחכות רגע ודראקו גלגל את עיניו.

"אני ממש מצטער," אמר. "לא התכוונתי לנטוש אותך בספרייה, אבל, פשוט, ננעלתי בחדר בלי השרביט שלי ו... רק עכשיו הצלחתי להשתחרר." הוא הביט בה בצער כן. אוה, כמה מתוק.

"אתה... ננעלת בחדר בלי שרביט?" רון שאלה בספקנות.

"כן, ולמען האמת אנחנו עכשיו מחפשים את מי שעשה את זה." הוא אמר אחרי שדראקו המשיך לנעוץ בו מבטים רצחניים.

"אוה, אתה מתכוון לדמות מסתורית עם גלימה סגולה? באמת תהיתי לגבייה."

"כן!" קראו הארי ודראקו בו זמנית, מה שגרם להם להסתכל זה על זה לפני שחזרו להביט ברון בציפייה.

"טוב, ראיתי אותה רצה לכיוון ההוא," היא הצביעה להמשך המסדרון, "אני חושבת שהיא ירדה למטה."

"תודה!" הארי קרא לעברה אחרי שהוא ודראקו פתחו שוב בריצה לכיוון שאליו הצביעה.

 

תשכחו מלהיות שחקנית, היא צריכה לקבל אוסקר.

היא הסתובבה בחיוך כדי לאסוף את כל החפצים שלה ולהחזיר את החדר לקדמותו. זה לא הלך בדיוק כפי שקיוותה, אך תמיד יש את תוכנית ב'.

 

 ~

 

*Implementation- הוצאה לפועל, יישום.

 

**אין לי מושג איפה הספרייה, תזרמו

 

***איכ, רון, אני בחיים לא אשפפ אותך עם הארי, זה מה שהוא וחברים המפגרים שלו חושביםXP

גם בפרק הקודם, שהוא "חשב שאולי יש לך כוונות אחרות"- זהמה שהוא חשב, ד"אXP

 

 

# תמונה ראשונה: כשדראקו מוצא את הדלת שפתוחה לכיוונו עם השלט עליה D:

http://ahrua192.deviantart.com/#/d5dj8q1

 

## תמונה שנייה: כשהארי נשכב לאחור על המיטה

http://ahrua192.deviantart.com/#/d5dj89l

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ahrua192 אלא אם צויין אחרת