00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

חלוק מגבת מדבר

הערב כבר רד כשחנה הביטה בחלון, להיכן שהיו אמורים להיות מדרונות מוריקים וברושים ואזדרכות, ואגמים צלולים ותאואים, אך עיניה נתקלו בגג של השכנים, וכשנסוגו בבושה הן מצאו את עצמן היישר בתוך מטבחם החמים. היא טרקה את החלון בזעזוע, מרגישה קטנה וחנוקה בתוך הדירה החדשה בשכונה החרדית הנכספת.

דוד בא, ועמו השקט המביך של נקישת המזלג בצלחת, של לגימה מהוסה מן המים הקרירים, והעיגול הצהוב של החביתה נשפך והסתלסל סביב הצלחת, כמביים זירת רצח קטנה ועצובה.

"למה את לא אוכלת?" שאל דוד בקול תמה

"אני לא רעבה" ענתה חנה, ובלב חשבה: אתה לא זוכר? אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת לא זוכר?

 

ואז חזר השקט לשלחן. חנה התכרבלה בתוך החלוק המשובץ שלה, קוראת בספר אמריקאי נאיבי כל מיני עיצות יעילות: "כשאתה יושב בחברת מישהו שאתה קצת חושש ממנו, תדמיין שהוא לובש תחתונים עם ציור של מיקימאוס, ותרגע"

היא צחקה לעצמה צחוק קטן בדמיינה אנשים שהיא מכירה לובשים תחתוני מיקימאוס. לדוגמה הרבנית מזלוטשוב

כשנזדחלה מתחת לשמיכה שוב עבר בה גל של צער, היא הביטה אל מיטתו הרחוקה של דוד, אשר בעליה המהם לו בשלווה בסלון, ויד דמיונית גדולה וחזקה לפתה את ליבה פתאום.

באמבטיה נח לו חלוק מגבת ורוד, ותיק רחצה עם קסמי אזניים וסבונים זהובים, שתהו בשקט מדוע אינם מלטפים את גופה של חנה בקצפם הרך, מדוע אינם חודרים לאזניה ולטבורה כדי להותיר אותה ללא כל חציצה, ולמה הם לא שומעים את פכפוך מי המקווה?

 לבסוף כולם נרדמו בקול נחרה רכה, למעט מברשת השיניים שנפלה על השטיח ורעדה כל הלילה מקור וחוסר אונים.

 )*&^

 

חנה קמה בבוקר ירוקת פנים ועצבה. היא התהלכה בבית, מישרת קפל נסתר במפת השלחן / ממיינת שרוכים/ מציירת חומט על שקית ריקה של פח (כל קורא יכול לבחור סיום אחר למשפט)

דפיקות בהולות ריססו את הדלת. היתה שם דבורי חברתה, פעורת פה ואילמת, וחנה היפה עמדה מולה בקרחת כתומה בהירה. לכשנתעשתה חנה, הניחה ידה על פיה ורצה להביא את המטפחת, ואז טופפה במבוכה מן השיש לקומקום ומהקומקום למקרר ועיניה עיני אילה שנלכדה באמצע מעשה מגונה, כגון: אוננות.

דבורי הבוכה, הנשואה רק כשבוע, גילתה להוותה כי שידכו לה חתן סוטה מן השורה הראשונה! ערב אחד כשהגיע הביתה תפס אותה שוטפת כלים, ואז התגנב וחיבק אותה מאחורה! דבורי נבהלה. היא התקשרה בוכה לאמא שלה, ואמה התקשרה למדריך. עכשיו מטפלים בזה.

חנה שאלה: "מה יעשו?" 

"מטפלים בזההה"  ("זה בדיוק הטון החמקמק שבין צווחה ליבבה" חנה חשבה)

"אולי הוא צריך כדורים, אני לא יודעת, אני פוחדת לחשוב על זה בכלל".

חנה השיקה כוס לבנה עם קפה לשלחן, היא דווקא רצתה שדוד יבוא יום אחד מאחוריה ויגע בה, ואולי היא תתרפק עליו כולה והם יתחבקו לאט ובשקט כמו שהיא חולמת, בחלומות של ילדה אבודה.

אבל היא היתה חייבת להגיד כמה זה נורא ואיום, אז היא אמרה כמה זה נורא ואיום. וחוצפה וחזירות ממש.

דוד חזר הביתה וחנה רקעה ברגליה וצווחה וזרקה עליו נעל: "למה לא זכרת שהייתי צריכה ללכת למקווה? למה אתה לא רוצה אותי? באיזה צבע אני? תסתכל עלי!!! "

היא שרטה בצפרניה את הקירות וקרעה את החלוק שלה. דוד בהה בחלחלה בבטנה החלבית והזרה ונמלט מהבית.

לא, מה פתאום. חנה קמה בשקט להכין עוד כוס קפה, ובעלה חמק לסלון כדי שחלילה לא יראה את דבורי, והיא מצידה תוכל לחמוק שפי מן הבית כגנב הזקוק לתגלחת.

 

אחר כך המדריכה של חנה התקשרה כדי לברך אותה לרגל הפעם השניה במקווה.

"איך דוד?" שאלה

"אמממ.. ממלמל" ענתה חנה. עכשיו הוא ממלמל קלות אבל אולי עוד נזכה לדבר ממש.

היא איחלה לחנה שתזכה בעקבות הטבילה להביא לעולם בן זכר, אולי הוא אפילו יהיה המשיח, כי כבר נאמר שמשיח יוולד בצורה רגילה שברגילות מקרב העם.

לשבריר שניה התנחמה חנה בגעגועיה לחנה של גיל 16, שהיתה כל כך מחכה למשיח, ממש קרועה על המשיח! ותמיד נהגה לדמיין כיצד היא מקבלת את פניו בשמלת יוטא אדמדמה וזר חרציות בשלות בשערה

ואז המשיח הערטילאי והנכסף התגבש לכדי איום פתאומי וממשי, וכמו הצניעות, התפילות, והחלומות על בית של תורה, גם הוא הפך לפתע את עורו, והתגלה בפני חנה המרומה ללא ההילה היומרנית, שהיתה לכל זה עד כה. חנה פחדה שאיזה משיח גברי ומנותק ינץ מרחמה בטרם עת, וביחד עם דוד יכריח אותה לשאת סביב עיניים תמות ולהתנודד כהוגן בתפילת עמידה, כשכל החלל הפנימי שבגופה ריק והקרע בנפשה מתרחב עם כל רפרוף של נשמת אפה

 

אז היא שמטה את השפופרת ונמסה בבכי על הרצפה, מובסת מעליבותו של סודה הקטן אותו בושה לספר למדריכה: בכלל לא הלכתי למקווה, דוד שכח, שכח ממני.

 

*&^&%&^%

בינתיים, ברקיע, ריחפה נשמתו של המשיח בחוסר סבלנות, ובעוד אראלים ושרפים חולפים על פניה, חוצים את מפתן העזרה-של -שמיא, היא התייסרה במצוקתה כי רבה: תקוותה להתאחד כבר עם רחם אנושית נגוזה שוב.

בסופו של דבר התנערה הנשמה משרעפיה, הטיחה בלגלוג כלפי מטה: "אי לכם, בני ישראל!" ומיהרה לחזור לצור מחצבתה לפני ארוחת הערב.

 

 

המשך יבוא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת