00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

חנה לא קמה

 

"אההה אההה עוד לא אהבתי די"..

בנים ובנות ריקדו יחד בחצר הגדולה של בית הספר החילוני הסמוך,

"בנות, לא להסתכל!" צווחה חנה והעזה את התלמידות שהיו כרוכות על החלון בחזרה לספסלי הלימוד.

בפרצוף חמור סבר היא סחבה קרטון ירוק מאורך וגדול, מותש מקריירה של קישוט-קיר לשעבר שעדנתו חלפה. הוא כיסה את החלון והשמש הועמה באחת. כתם צבע גדול עיטר את פינתו השמאלית עליונה, וכמה אותיות מזהבות ששרדו עליו, בישרו: "כל ישראל יש להם" . המשכו של הפסוק נשר זה מכבר, והמביט נותר משתומם ותמה: "יש להם מה? מה?"  (בסצנה אחרת בסיפור הזה שנכתב ביקום מקביל, הוא נגרר בשערו על ידי השומר, וצורח כל הדרך החוצה: מה לעזאזל יש להם? אני חייב לדעת!!)

 

כשהסכנה הרוחנית חלפה, פסעה חנה מצד לצד ברחבי הכתה, מותירה על השלחנות הירוקים שובל מרושל של דפי עבודה באנגלית. שקט קצר השתרר, וחנה צנחה טרופת נשימה בכסאה. פאתה הטריה הציקה לה נוראות, מתחת היה ראשה יבש ומגורה. חנה נזכרה בבעתה במורות המבוגרות שהיו תוחבות עט פלסטי בין נבכי הפאה ומגרדות עמו בשאננות את קרקפתן, תוך כדי שהן מבצעות את שאר פעילויותיהן הענפות בכתה. היא נסתה ללטף את פדחתה בעדינות, ואז קצת יותר בכח. נבוכה מול בנות השלוש עשרה החקרניות שישבו בכסאות מולה, ממלאות את דפי העבודה ומדי פעם מגניבות מבט אל הלוק החדש שלה, של אשה נשואה טריה.

 

אני בת 19! והתחתנתי! ואני מורה! החיים שלי מושלמים! חנה נשמה עמוקות, והציצה בחטף על הטלפון שלה. 3 שיחות שלא נענו מדבורי, ויש עוד זמן רב עד לסופו של שיעור, אבל חנה לא יכולה לדבר עם דבורי עכשיו כי הלא היא מורה, שקבלה את המשרה עקב היותה ביתו של רב השכונה נעים ההליכות, וגם בגלל שהמורה שושנה, קודמתה, מצאה מתה בבוקרו של יום א' לפני שבוע.

^

"מיתת נשיקה" אמרו כולם. והעצב והצער והיתומים הקטנים והכסאות הנמוכים של השבעה היו נואשים כל כך. שושנה העבה והנמוכה, שעיניה היו כבויות ותמיד עבדה קשה כל כך בבית ומחוצה לו. שנולדה בבית קשה יום להורים ניצולי שואה, ומעולם לא ידעה אהבה. היא נשאה את כאבה בבדידות מזהרת כשבעלה החסיד היה פוסע הרחק ממנה ברחוב, עסוק בחבריו ובתפילותיו, אף אחד לא ידע אל נכון את סודה, אף יד אף פעם לא ליטפה את נפשה, וככה היא מתה, מיותרת, בגיל 41.

השמועות סיפרו שהילדים קמו בבוקר, חיפשו אותה במטבח, חיפשו אותה בסלון, הגיעו לחדרה וטלטלו אותה: אמא! אמא! קומי, מאוחר! אך ידיה היו כבר שמוטות ולחות. כשבערל בעלה חזר מהתפילה. הוא שלח את הילדים המפוחדים אל השכנה, ואסף בשקט את כל הקופסאות הריקות של הכדורים, שהיו מתחת למיטה. ובהלם גדול התקשר לאמבולנס, ואז לחברא קדישא, ואז למכשיר הנייד של אשתו והגיע לתא הקולי.

"הגעתם לתא הקולי של אפס חמש שש שש שבע שמונה שבע..." בערל כחכח שמונה כחכוחים אחרי הביפ. הוא רצה לקרא לה, לשאול מה קרה, מה יהיה עם הילדים, אבל הוא לא זכר את שמה. מעולם לא קרא לה שושנה, אסור היה לקרא לה שושנה, חסיד אינו קורא לאשתו בשמה הפרטי, הוא קורא לה אמא, או אהממ אהממ או פססט פססט.

אז הוא ניתק את הטלפון של האשה ללא השם, ונעמד מול המראה בכדי להתכונן ללוק החדש של אלמן טרי ועצב.

^*&*&

חנה תמהה ביומה הראשון כיצד להכנס לכתה לאחר הטראומה שחוו התלמידות, האם לפסוע בעצב כשבידיה נר נשמה בוער? לקוד קידה ולומר: המורה מתה! תחי המורה החדשה!?

היא בחרה באפשרות השניה אך מעולם לא ביצעה אותה בפועל, רק עמדה נכלמת על הקתדרה ונזכרה בזמנים בהם היא עצמה היתה תלמידה קטנה ופזורת שיער, שהכינה מנייר ופלסטלינה חומה מקקים. אלו נקשרו בחוטים למאוורר ופרפרו פתאום באמצע השיעור כאשר הוא נדלק, והפחידו את כל הילדות. והמורה שושנה, שעמדה במקום שבו עומדת היא, חנה, עכשיו, בקשה והפצירה שהאחראית למעשה תקום ותעמוד על רגליה. אך חנה לא קמה.

 

המשך יבוא. יש מצב

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת