1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

ריאה (סיפור בהמשכים – פרק 6)

16/08/2012
 
הקדמה קצרה: לאחר שהסיפור ש(כמעט) לא נגמר באמת נגמר (פעמיים) הציעה הבלוגרית קרן אור חשוכה לפתוח בסיפור חדש.
כמובן שהצטרפתי...
 
עד כה פורסמו חמישה פרקים בסיפור:
1) אודרי – קרן אור חשוכה
2) קארין – EsenJi
3) אנדי – באמריקה
4) קארין – FingerTIps
5) יער – שלכתיה
 
בשני משפטים הסיפור הוא על חבורה של אנשים (או שמא חייזרים?) המסתתרים ביער לאחר פלישה של גורמים לא ידועים. אנו מתוודעים לדמויות הראשיות שבחבורה שכל אחת מהן ניחנה בתכונות מיוחדות וגם להן לא לחלוטין ברור מה הן עושות ומה קורה מסביב.
 
אם יש בלוגרים נוספים הרוצים להצטרף, יש עוד מקום
 
פרק 6 - ריאה
 
שוב הרגשתי אאוטסיידרית. אנדי וקארין ואודרי יושבים להם ומדברים שעות ומשאירים אותי לטפל בילדים ובמוזרים למיניהם שלא מסוגלים לדאוג לעצמם. הם תמיד אומרים לי שאני אחראית ובוגרת והם סומכים עלי.
בהתחלה זה עוד החמיא לי, אבל לאט לאט התחלתי לחשוד שהם פשוט מנסים להפיל עליי את כל העבודות השחורות בעוד שלעצמם הם שומרים את כל הכיף.
אם כך במה הם יותר טובים מהפולשים?
 
נכון שאני לא חזקה כמו אנדי, או טלפאטית כמו קארין או צורחת בלילה כמו אודרי... אבל אני תורמת לחבורה שלנו לא פחות מכל אחד אחר. בעצם יותר מהרוב. אפילו מאנדי.
הוא מביא את רוב האוכל, אבל אני מבשלת אותו. לא?
 
מרוב שהם מדברים הם בכלל לא מגיעים לארוחת הבוקר. מה אכפת לי? בכ"ז שמרתי להם קצת אוכל בצד וניגשתי לקרוא להם. חשוב שאנדי יאכל משהו אחרי שכמעט נשבה ונורה בחיצים מורעלים.
מזל שלא קרה לו כלום. או אולי חבל? אני כבר לא בטוחה.
ניגשתי אליהם, חייכתי ואמרתי: "איחרתם לארוחת בוקר". שלושתם הסתכלו עליי כאילו הפרעתי להם באמצע דיון חשוב. היה רגע של שתיקה מביכה. אודרי הרימה את הראש ואמרה: "לא נורא. אנחנו לא רעבים."
"אבל שמרתי לכם אוכל..." – עניתי – "בואו לאכול"
"עוד רגע" אמרה קארין ולא עשתה שום תנועה שמרמזת על כך שהיא מתכוננת לקום.
אנדי קם על רגליו ואמר: "תודה ריאה. בואו בנות"
קארין ואודרי קמו סוף סוף וכולנו ביחד הלכנו למערה שבה נהגנו לאכול.
 
הגשתי לשלושתם את האוכל וחיכיתי שהם יזמינו אותי להצטרף אבל הם שקעו באוכל כאילו הם לא אכלו ימים. יצאתי בשקט והלכתי לשטוף את הכלים. כרגיל.
מה היה לי רע בחיים הקודמים שלי?
 
נכון, מאז שהפולשים הגיעו לא היה לנו יותר מדי בידור או חופש, אבל היה אוכל והיה ביטחון. ידענו שכל עוד לא נפר את הפקודות לא יאונה לנו רע.
והיו לי חברות טובות – בראשן זוזנה. אצל זוזנה תמיד היה נעים. היה לה אוכל משובח (אפילו גלידה) ורהיטים יפים ואפילו הייתה לה טלוויזיה בבית. לא שהיו הרבה שידורים מעבר לפקודות היומיות, אבל מפעם לפעם שודר איזה סרט מצויר שנהניתי לראות ולצחוק.
זוזנה הייתה הבת של המושל ולכן החיים שלה היו קצת טובים יותר. אבל היא הייתה חברה טובה שחלקה איתי הכל.
לכן לא חששתי ממנה. אני עדיין זוכרת את היום שבו היא אמרה לי: "אבא רוצה לדבר איתך".
איתי? מה יכול המושל לרצות מנערה ממוצעת שכמוני?
 
נכנסתי לחדר המושל. הוא ישב מאחורי שולחן גדול. בצד עמד מישהו במדים – הוא עמד בצל ולא ראיתי אותו ברור אבל הייתי בטוחה שזהו אחד הפולשים. לא העזתי להסתכל לכיוונו.
המושל ביקש ממני לשבת, שאל אם אני רוצה לשתות או לאכול ולאחר שסירבתי בנימוס (כמו שאמא לימדה אותי) ניגש לעיקר: "האם שמעת על הנמלטים?"
נענעתי בראשי לשלילה. לא העזתי לדבר. אמנם שמעתי סיפורים על "הנמלטים" אבל אלה היו רק אגדות. חבורה של אנשים בעלי כוחות על החיים ביער ומצליחים להתחמק מהפולשים? באמת.
"אלה לא אגדות" – אמר המושל, כאילו קרא את מחשבותיי- "הנמלטים קיימים. ואנחנו רוצים לעזור להם. הם צריכים עזרה, הם צריכים אוכל, הם צריכים טיפול והשגחה רפואית. אנחנו רוצים להציל אותם. אבל הם לא נותנים לנו."
 
"ולמה אתה מספר לי את זה?" שאלתי בחוסר נוחות.
"אנחנו רוצים שתעזרי לנו לעזור להם." הוא ענה. לפי שהספקתי לשאול למה דווקא אני ואיך אני יכולה לעזור הוא המשיך: "את בטח תוהה למה דווקא את. עקבתי אחרייך כבר זמן רב ואני יודע שאת מסוגלת לכך. הם יאמינו בך ויקבלו אותך כאחת משלהם. כולם מאמינים לך."
 
"ומה אני צריכה לעשות?" שאלתי בחשש.
"שום דבר מיוחד. רק תהיי איתם. אנחנו כבר נעשה את כל השאר."
התכוונתי לשאול עוד הרבה שאלות כי למען האמת כלום לא היה ברור לי אבל לפתע הרגשתי שמישהו עומד מאחוריי. סובבתי את הראש וראיתי את הפולש עומד קרוב מאוד אליי.
 
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי במקום לא מוכר, מוקפת בעצים. הבגדים שלי היו קרועים והברך שלי כאבה. הסתכלתי עליה – היה בה חתך עמוק. הרגשתי גם כאב עמום בעורף.
רציתי לקום אבל לא היה לי כוח. פתאום הרגשתי שמישהו מרים אותי בקלילות. "אל תדאגי" - הוא אמר – "את בטוחה איתנו".
התעלפתי שוב. כשהתעוררתי הייתי במערה של הנמלטים. הם היו אמיתיים.
 
מאז אני כאן – אני כבר לא בטוחה כמה זמן עבר. ואני לא בטוחה מי הטובים ומי הרעים. והאם אני עוזרת לפולשים או לנמלטים.
אני מחכה ומקווה לגלות יום אחד מה בעצם קורה. ואולי גם שאנדי ישים לב אליי.
 
____________________________________________________________________________
והרשומה המומלצת היא – 5 ביולי – גרנד קניון – בבלוג של חנה של ליאור (וכמובן כל שאר התיאור של אותו טיול)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת