11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשבתי שאפשר.

להעלב זאת בחירה.

 

 

למדתי משפט חדש לאחרונה. "להעלב זאת בחירה". אדם שבוחר להיעלב קשה מאוד להפיס את דעתו או לפייס אותו.  אולי גם מכיוון שנושא ההיעלבות נולד בראשו הרבה קודם לכן, והוא רק חיכה להזדמנות מתי לפרוץ עם זה החוצה, כך שיראו וידעו, ואינו יודע כי מה שבעצם הוא מעורר זה בדיוק הפוך ממה שהוא מתכוון.  אם הוא רצה שידעו שנעלב אז יודעים. ואם רצה שגם יראו שנעלב אז רואים. ועכשיו מה?

אם אגזים מעט, זה הכי דומה בעיני למעורבות בתאונת דרכים שלא באשמתך. נהג פזיז, נמהר,   לא שמר מרחק, נסע במהירות מופרזת, יצא לעקיפה בלי לחשוב אם יסיים אותה ובלי להתחשב בתנאי השטח ו...בום!  נכנס בך. מאחור או  מהצד. פשוט אין  לצפות את זה מראש, אך זה קורה כשיוצאים לכביש.   במקרה הטוב זה נגמר רק  בתיקון הרכב ובנפגעי חרדה, במקרה הרע  זאת תאונת שרשרת, יש  פצועים  נכים  והרוגים. אין לדעת מראש כיצד זה יגמר, אפשר היה למנוע את התאונה אם רק  שני הצדדים היו נוקטים את כל כללי הזהירות, נוהגים לפי חוק, וכד' . כשרק צד אחד נזהר, והצד השני מתפרע/משתולל   הסכנה עדיין קיימת.  אבל נפגעים יש תמיד,  במיוחד כשזה קורה בתוך המשפחה. ומעגל הנפגעים גדל במשך הזמן. לתוך מערבולת  ההעלבות שמביאה עימה ברוגז, נשאבים עוד ועוד אנשים, ילדים, נכדים, אחים אחיות. זאת לא תאונה נקודתית, יש לזה גרורות הרסניות.

אז איך בדיוק יורדים מהעץ הזה? האמנם זאת הדרך לפעול ולהתריס מול כולם? פשוט להיעלב וזהו? האם אין זו בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית? חוסר רצון להתמודד עם הדברים האמיתיים?, חוסר נכונות להתעמת ענינית  להתחשב ולשמוע דעתו של הצד השני, ואז להחליט אם שווה או לא שווה לך להיעלב סופית עד לנקודת האין חזור?

ולהיות נעלב מבחירה זאת עבודה. זאת בעיקר עבודה בלהיעלב ולא להכיר במציאות האמיתית, כמו לנסות להבין ולהשתדל להבין כיצד הגעת למצב הזה.  אתה כל כך עסוק בלהיות הנעלב שאינך מתפנה לשום דבר כמעט חוץ מזה.  זה ממלא אותך באנרגיות שליליות שאוכלות אותך מבפנים, כי אתה נעלבת, וכל מה שמניע אותך מכאן ואילך הוא פועל יוצא של ההיעלבות הזאת.  זה  לעיתים גוזל ממך כל פניות לעסוק במשהו חיובי , כי המצאת לך חיים של נעלב . 

 מה הרווח של הנעלב מול סביבתו. האם יצא נשכר בזה שלא בא לארוע כי נעלב, או לא ברך ביום הולדת כי נעלב, או לא הרים טלפון או לא הזמין אליו בחג או בסתם יום חול,   או לא התרצה  לגילויי רצון טוב לפתור את המשבר, להסיר את הענן הכבד מעל היחסים, רק חיכה כל הזמן שדברים יקרו לו  ויקרו  סביבו, כי הוא מכל מני סיבות לא עושה את הדברים שאנשים לרוב עושים. יוזם בעצמו את מה שהוא רוצה שיעשו לו ועבורו!

יחסים מבוססים על הדדיות, וכאשר הם חד צדדיים סופם להיפגע. הצד היוזם בסופו של דבר מרים ידיים, אין מה להוסיף עוד אחרי שנים של אין הדדיות, עם הזמן נפערים סדקים שאפשר לעבור דרכם מבלי להיתקל זה בזה.

 כן זה איכפת, זה גם כואב, זה נוגע, בהתחלה בעיקר, אך בסופו של דבר גם זה נרגע.  הרי אנשים מתגברים על אסונות גדולים מאוד, יש תחושה של אבדן, של התפרקות של אין, אצל הצד שהנעלב בחר להיעלב ממנו, אך גם כאן עם הזמן זה הופך להרגל שתקע שורש כל כך עמוק שקשה, אם בכלל מנסים, לעקור אותו.  ולנעלב קשה יותר ויותר לרדת מהעץ הגבוה שטיפס עליו.  כי המסר עבר, הובן נקלט, ועתה בהתחשב בנסיבות  הכל ישתנה בהתאם להחלטת הנעלב, ועד כמה יבחר להרחיק ולהמשיך בהיעלבות שלו.

וזאת עליכם לדעת,  כי,  הרווח הכי גדול לנעלב זה נסיונות הצד השני להתקשר אליו למרות הכל, לנסות לאחות את השבר כי אכפת לו, לבדוק כמה הוא נחוש בלהמשיך בהיעלבות, שיש בה בעיקר נתק, ואז מה שהנעלב עושה, הוא יותר נכון מה שהוא לא עושה. הוא מתבצר יותר ויותר בעמדותיו המופרכות לרוב,  פשוט לא עונה, לא מגיב, לא מתקשר. לא שקודם זה קרה הרבה, אלא שעתה, הוא הנעלב, נתן לזה הכשר רישמי, הרי הוא נעלב, אז זה מוצדק.

 אנשים שונאים שמציבים מראה בפניהם, שונאים לשמוע את האמת מוטחת בפניהם גם אם היא קשה ואכפתית. האם החיים באמת כל כך מפנקים?  אם דברים לא היו נאמרים על ידי  הקרוב לך, הם לא היו נאמרים ו/או כבר נאמרו  קודם על ידי אחרים במהלך חייך? נכון ששתיקה שווה אלף מילים, נכון שמוטב לשים מחסום לפה כדי לשמור על שקט בתוך המשפחה הקרובה והרחוקה יותר. אך זה לא פשוט כלל, כאשר הינך עד לתהליך ממושך של הרס עצמי, של טיוח של עובדות, סילוף של אמיתות, פיזור עשן ועמימות בעיני המתענינים הקרובים ביותר, קשה מאוד להיוכח כל פעם מחדש, כמה מעט הצד הנעלב היה מוכן לעשות, ל מען עצמו,  למשפחתו הקרובה, או למשפחתו המורחבת,  (תלוי במקרה, וכל מקרה לגופו) אך לעומת זאת , ידע כל כך יפה לתבוע את מה שחשב, בטעות לעיתים,  שמגיע לו,  מאותה משפחה עצמה, שלפעמים, בעיקר כשרצה לקבל ממנה יחס למשל,  נזכר שהוא חלק ממנה. וזה יכול להיות בן, אחות,  הורה וכו'...היי תחשוב למשל על המחלות שלך? כמה מהן הבאת על עצמך  וכמה הבראתך תלויה בטיפול הנכון שתקבל או בתרופות הנכונות שתיטול בזמן, אך לשם כך אתה צריך לבקש עזרה. לרצות לקבל אותה,  בלי לשקר לעצמך  ולא להיעלב כשלא נוח לך . ביחסים זה אותו דבר בדיוק. צריך לטפל ולתחזק אותם ובזמן. .

קל יותר לבוא לקראת מי, שרוב הזמן  כל כך נחמד, שקשה מאוד לעמוד בנתק המתהווה, ורק לעיתים רחוקות קורה שהוא קצת נעלב,  אך כאשר זה הולך ביחד עם סוציומטיות חוסר הדדיות ביחסים, זה  כמעט בלתי נמנע שיקרה בסופו של דבר  הנורא מכל. נ-תק. וזה מה שקורה בסוף -נתק.

ועל  נתק  קשה  מאוד לגשר, כי אין בסיס שעליו אפשר להניח את הלבנה הראשונה לבניית הגשר.  וזאת כי הגשר, הרי צריך להיבנות מעל תהום פעורה, ומכל צד  של התהום צריך כל צד להניח לבנה אחר לבנה, לעבוד ולהשקיע ולטרוח ולבנות עוד שיכבה ועוד שיכבה, ממש כמו בכינון יחסים,  עד לנקודת המפגש של השלמת הגשר.   לשם כך צריך להתעלות על כל כך הרבה מחסומים רגשיים,  והתחשבנויות, שאם זה היה קורה מלכתחילה, כל בניית הגשר היתה מיותרת כי פשוט לא היתה תהום פעורה, שצריך לגשר עליה. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

תגובות אחרונות
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
תגובות אחרונות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ש י א 1 אלא אם צויין אחרת