00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לא סינדרלה

השלמה

מאז שאני זוכרת את עצמי ניסיתי לשכנע אנשים לחתוך אותי. אחרי שהניתוח העמיד אותי על הרגלים בגיל 4 הרצון לניתוח נוסף היה כמעט אוטומטי.

בכל ביקורת התעלמתי לחלוטין מהמשמעויות של ניתוח כזה, מהכאבים, מההחלמה,  ותמיד אמרתי לרופא שלי "תחתוך!" תעשה כל מה שאפשר כדי לשפר לי את ההליכה .כשהגיע שלב הפיזותרפיה כבר לא הייתי כל כל גיבורה ותמיד ניסיתי להתחמק ולברוח, קצת כמו מישהי שמאוד רוצה להיכנס להריון ואז בשלב הלידה צורחת על בעלה "בן זונה!! מה עשית לי!!"

לא  היו לי תוכניות לצלוע לנצח, ברור לי שאני לא אמורה להיות צולעת וצריך לעשות מה שצריך לעשות כדי לשנות את המצב, או  לפחות לשפר אותו. כבר  30 שנה שאני אומרת "ד"ר תחתוך, אני רוצה ניתוח!"

בלא מעט מקרים זה עבד, אני לא באמת זוכרת כמה, אבל מתישהו בערך בכיתה יא' זה השתנה , והרופא שלי התחיל להסביר לי למה לא כדאי "זה לא ישנה שום דבר משמעותי"  "אולי זה יקל אבל זה לא יחזיק לאורך זמן" ועוד הסברים שמבחינתי היו תירוצים.במהלך השנים הרעיון  המרכזי היה להאריך את הגידים עם הגדילה כך שבגיל 18 היה אמור להיות הניתוח האחרון, שלא היה הרופא שלי חייב לי ניתוח והתכוונתי לגבות את החוב הזה.

גם השנה הגעתי שוב לרופא שלי ובלי כוונות לוותר.  עלו כל מיני רעיונות אבל שום דבר לא יצא מהם. בסוף הגיעו להסכמה שיש ניתוח שאפשר לעשות משהו קטן, לא מורגש באצבעות הרגליים, שיקל עלי קצת אבל לא ישנה את צורת ההליכה. כשהצוות עמד והתלבט האם כדאי היה לי ברור שזה תלוי בנחישות שלי ואמרתי לו" אתה חייב לי! אתה חייב לי את הניתוח מגיל 18!!" הוא אמר שאין הבטחה שהתיקון ישרוד לאורך זמן ואני הסכמתי לקחת את הסיכון" וכך נקבע תאריך לניתוח וההכנות החלו.

אחרי הבדיקות השקילות (אני יותר רזה ממה שחשבתי :)) והצילומים הגענו לתכלס ,ביקשתי בתמימותי להזיז את המועד מראשון לרביעי כך שאחרי מספר ימי אישפוז אוכל לחזור לעבודה אבל הסתבר שאני ממש לא בכיוון . אומנם מדובר ביומיים שלושה של אישפוז אבל תקופת ההחלמה אורכת בין חודש לשישה שבועות במהלכם אצטרך להתנייד בכסא גלגלים ולאחר מכאן הליכון וקיים סיכוי טוב שאצטרך לחזור להורים, כי לא אוכל להסתדר לבד. 

כאן כבר תפסו אותי לא מוכנה.. רגע, רגע , רגע.. אומנם היו לא מעט רגעים בשנה הזו שבהם 6 שבועות בבית או אפיו באישפוז נשמעו כמו רעיון מצוין.  אבל בעצם.. החיים שלי יפים, טוב לי, ואין לי שום סיבה ללכת ולעצור עכשיו את הכל רק בשביל הזזה קטנה של אצבע שאני חייה איתה (אם כי לא באהבה גדולה ) כבר שנים.  "תעצרו את הכל" אמרתי להם, אני רוצה את החיים שלי בחזרה!

מועקה גדולה לוותה אותי בדרך החוצה מבית החולים, השארתי לעצמי את הזכות להתחרט אבל אני לא בטוחה שתהיה לי הזדמנות . אני עלולה להצטער על זה ,  האינסטינקסט הבסיסי שלי אומר לי שצריך לעשות הכל. המגנון הבסיסי שלי עובד על לשכנע למה כן לנתח ופתאום הרופא אומר לי כן ואני מווותרת?!

יכול להיות שלעולם כבר לא אוכל לשנות משהו, יכול להיות שאין מה לעשות. יכול להיות שזה טוב?

קשה לדעת

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מתגעגעת לאבא אלא אם צויין אחרת