00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

דניאלה גרה בשמיים

12/08/2012
דניאלה גרה בשמיים


"היא יפה כמו מלאך", אמר כל מי שראה אותה, תוך כדי שאיפת אוויר עמוקה,  כי היופי הזה שלה  תמיד הצליח להותיר אותך ללא נשימה.


החיוך והאור שניבט מבין עיניה היו עוצמתיים ברמה בראשיתית. בטוחני  שכשאלוהים ברא את העולם הוא השתמש בדיוק בעוצמות האלו כדי לברוא יש מאין. הכוח לשנות סדרי עולם בדרכי נועם הוא כוח שאין להרבה, ולה היו אותם בבילט אין שלה. היא לא הייתה צריכה להתאמץ או לעשות משהו כדי שמי שנמצא לידה ירגיש או יראה את זה.


חיוכה  היה מהחיוכים המדבקים האלו, שלא מאפשרים שלא לחייך חזרה, כי  זה היה חיוך מאושר ומאשר , בדומה לחיוך בתולי של תינוק.

עיניה היו הזוהרות שפגשתי בחיי.  הטוהר והשמחה שהתלוו לכל מבט שלה היו דבר שלא ניתן להתעלם או חלילה לשכוח.


כל מי ששהה במחיצתה חש ביכולות הבלתי מובנות שלה להניע אנשים, לשמח, להרעיף, לנצח, לגשר,  לרגש, לאשר, ללטף, להגן, להרגיש,  לחבק , להמריץ, לאהוב, להקל, להרהיב, לפרגן, לשמור, לדאוג,  להאיר, לאמץ, להאמין, להבין, ליישם, להסביר, להשקיע, להאציל, לאזן, לבטא, לבאר, לברך, לכבד, להפעים, לקרב, לחבר,  להתעניין, לעניין, להקשיב,  להביע, לרתק, להרגיע, להגשים, להוקיר, להשלים,  להודות, להכיל, להועיל, לעזור, להזין, להטיב, לחלוק, להצליח, לנסוך ביטחון , ועוד כהנה וכהנה יכולות מבורכות ונדירות  שכל כולן היו בה ובגדול,  ובל נשכח  לרגע שמדובר בילדה, אבל ילדה שהיא עולם שלם של אינספור ערכים שאין הרבה מילים שיוכלו באמת לתארם ולתארה.

וכן, דניאלה הייתה עולם.

עולם ומלואו.


אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתיה, זה היה בבית הכנסת הגדול באמסטרדם. היא ישבה לה   על כיסא הגלגלים שלה בצד, מלווה בשלושת חברותיה : יעל, תאיר ועמית. השלישייה הנצחית שתמיד הקיפה אותה בכל כך הרבה אהבה, והיא: היא תמיד הייתה באמצע, יצוקה כעמוד תווך נצחי והן מרקדות סביבה. באותו רגע מה שמשך את תשומת לבי היה שהיא הסיעה את עמית הקטנה בכיסא הגלגלים שלה, כדי שהקטנטונת לא תתעייף חלילה.

 מהשנייה הראשונה שבה נפגשו עיננו ידעתי שזוהי נקודת אל חזור, בלתי ניתן בעליל להתעלם ממנה ומכל מה שהיא, והתחושה הזו רק הלכה והתעצמה ככל שהכרתיה.

השקט והשלווה שהיו חלק בלתי נפרד ממנה השרו רוגע על כל אלו שנקרו בדרכה, ואפילו אני עם ההיפר אקטיביות והתזזיתיות שלי הפכתי לשלווה במחיצתה.

באחד הימים, שם, בהולנד הקסומה, אמרתי לשירלי, חברתי העיתונאית שהתלוותה אליי לנסיעה,  שהיא, הקירחת היפהפייה הזו היא סוג של מלאך חסר כנפיים. שירלי כמובן הסכימה איתי ובכל פעם שהצטלמנו ביקשנו ממנה להצטרף כדי שיישאר לנו משהו מתועד  מהטוהר והזכות שבה.


היא לא הייתה צריכה לדבר כדי שיבינוה, די היה להביט בעיניה כדי להבין הכול. 

האור הרך ועם זאת העוצמתי שהיה בה לא הותיר מקום לספק.

היום כשאני חושבת על זה אני יודעת שדניאלה הייתה הנשמה הכי ברורה שפגשתי מאודי, ועם כמה שדיברנו- רוב השיחות שלנו היו בעיניים או במחשבות.


הערצתי את הקטנטונת הזו.  

אני לא מעריצה הרבה אנשים, ולחלוטין ניתן לומר שאני בכלל לא, אבל אותה אי אפשר היה שלא. זה היה גדול מהכול - מה שהיה לה לתת, והיא נתנה ונתנה ונתנה.


אני זוכרת אותה, במחנה באילת. שם היינו  הרבה ביחד. בכל יום היה לה קטע אחר שהותירני נפעמת.

ביום הראשון היא קלטה שאני לא לגמרי במיטבי ובערך אחת לחצי שעה היא באה לשאול איך אני.  זה הפתיע אותי כי אם יש דבר שאני טובה בו זה  הסתרה של כל  מה שנוגע לעצם העובדה  שאיני חשה בטוב, והיא השדה משחת הזו קלטה בשנייה שמשהו אצלי לא כתמול שלשום. השבעתי אותה שלא תגיד מילה והיא אכן לא אמרה, היא רק דאגה, בדרך השקטה שלה. אני זוכרת שנפעמתי מזה שילדה בת 13 יודעת לשמור סוד ובכל זאת לא משאירה אותי לבד ובודקת חזור ובדוק שאני בסדר. המצחיק היה שהיא גם ידעה מתי "חזרתי לעצמי" ושחררה "מעקב" בלי לשאול אותי אם אכן הייתה לזה הצדקה.

היא פשוט ידעה הקטנה-גדולה הזו.


ביום השני היינו בבוקר בים, אני עבדתי על המחשב וישבתי באוטו. היא ניגשה אליי עם כוס מים והזכירה לי לשתות. נדהמתי, כולם היום בחוף, נהנו להם עם כל הפעילויות הימיות והיא... היא זכרה שאני שם, בצד.  אח"כ בפעילות המשטרתית בנמל היא עברה כמה פעמים לידי , מדדה על קביה, מחייכת כהרגלה ומסננת בשקט המכושף הזה שלה : "תשתי, היום את מזייפת" .  אני זוכרת שאמרתי לעצמי שהיא אמנם בת 13 , אבל יש לה נשמה של בת 2000.


למחרת היינו בחוות הגמלים והיא הטריפה אותי בהתעקשות שלה לטפס על ההר הגבוה כדי לעשות  עם כולם וכמו כולם - אומגה.

עם הקביים היא טיפסה עליו כמו גדולה – שוב ושוב ושוב.

את הצחוק שלה מאותו יום לא אשכח לעולם. איזו גיבורה אדירה היא ! מה זה כאבי תופת ברגליים ? כלום,  מבחינתה.

ואז נסענו לקניון  לפעילות התחפושות והיא התחפשה עם שאר החבר`ה. איפרו אותה והפכוה  לבובת חלון ראווה, ועוד איזו בובה... 

היא הייתה כל כך כל כך כל כך  יפה !!!  עמדתי ליד החלון שבו היא ישבה מבלי לזוז או למצמץ . נפעמתי מהרצינות שהיא לקחה את ה`תפקיד` , ואז אחת לכמה דקות היא  זזה במכוןן  או מצמצה וחייכה  לשמחתם של  העוברים ובמיוחד לקול צהלתם של הילדים הקטנים של "זכרון מנחם" -  ובכל פעם שכזו היא זרחה מאושר על עצם זה שהיא הצליחה לשמח אחרים.

באותו יום היא ניגשה אליי ואמרה שהיא שמעה מאחת הבנות שהייתי מאפרת מקצועית בעברי. כשאישרתי לה שאכן כך הדבר היא אמרה שהיא רוצה שאאפר אותה ואת חברותיה ושאמנון יצלם את כולנו. באותו רגע הלכתי לסופר פארם  כדי לקנות מוצרי איפור שיתאימו למשימה. גם אם היא הייתה מבקשת שאוריד לה כוכבים מהשמיים הייתי לוקחת את עצמי ונוסעת לנאס"א כדי לעשות זאת. לה- אי אפשר לסרב.  גם אם הבקשה בלתי אפשרית לביצוע היא תבוצע, כי זו היא ובשבילה.


ואז הגיע היום הבא שכל כולו טיול ג`יפים מאתגר ופעילות בפארק תמנע. גם שם היא הוכיחה שלמרות הקביים היא כמו כולם. באותו יום הייתי קצת שקטה מהרגיל והיא כהרגלה נדרכה ובדקה ושוב בדקה שאני אוכלת ושותה ונחה ושמחה  ו...ו...ו...  אמרתי כבר שהיא הייתה נשמה עתיקה הכלואה בגוף צעיר?


ואז בערב היא הגיעה אליי לחדר עם חברותיה. כמה צחוקים היו שם בחדר. הם קפצו לי על המיטה והלכנו מלחמת כריות כשיעל ועמית לא חסות עליי ומפציצות אותי כהוגן ואילו היא: רק בכאילו, בעדינות, בהתחשבות הבלתי נתפסת הזו שלה, ואז הן רצו שאמנון יצלם אותן קופצות על המיטה. ישר הסתכלתי לכיוונה כי...  כי- איך היא תקפוץ?  א-ב-ל...  אבל הווינרית הזו העיפה את קביה לצדדים, עלתה על המיטה ו...   קפצה גם קפצה ואפילו יותר גבוה משתי חברותיה.
 את קריאת ה-"ישששש"!  שלה לא אשכח בחיי כי היא סימלה את הכול,  את הידיעה שמגבלה גופנית לא תניא אותה משום הישג , ואת היכולת האובייקטיבית שלה להתגבר  על כל מכשול שעומד בדרכה, וגם את  המיקוד שלה ודבקותה במטרה, וזה באמת עורר השראה לראותה כה נחושה.

ושוב היא הותירה אותי ללא מילים, כהרגלה...


כשחזרנו מאילת שוחחנו מספר פעמים, כשמה שאפיין את השיחות היה שאלו לחלוטין לא היו שיחות חולין.

היא שאלה שאלות רבות, כשבכל שאלה היא פגעה לי בול בפוני.

היא שאלה מדוע אני לא הולכת ללוויות ולניחום אבלים ועניתי לה ששבעה או לוויה הן נקודות אל חזור. משם אין דרך חזרה, בתרתי משמע, וכשאני אוהבת מישהו באמת אני לא רוצה שהוא ייעלם, ומעבר לזה אני לא עומדת בכאב של המשפחה ואני לא יודעת איך מתנהגים ומה אומרים ואם יש דבר שקשה לי זה שייווכחו כמה קשה לי ולכן אני בוחרת לברוח.

לא מזמן היא שאלה איך זה למות ומה עושה המשפחה ואיך מתגברים על פחד וכאב הפרידה (שוב העלתה את הנושא הכאוב הזה) .

היא שאלה אותי על פרידה אחרי שקראה את הפוסט שכתבתי בבלוג  (כאן.) על הנושא ומצאתי עצמי יושבת ומקשיבה למה שהיה לה לומר בנושא. היא אמרה שהכי קשה לה זה לחשוב שלמשפחה שלה, ולאימא שלה בפרט,  שהיא כל כך אוהבת, יכאב אחרי שהיא תלך.

הסברתי לה שעם כמה שקשה לי עם המילה `פרידה` , היום, בשונה ממקודם, אני חושבת שזו  מילה קשה אך אולי לא לגמרי מתאימה כי בעצם גם כשמתים אז באיזשהו מקום גם נשארים, כי לבני המשפחה יש אותנו (והתכוונתי אליה ואליי)  כזיכרון- עד,  ולנו יש אותם (את בני המשפחה האהובים שלנו)  בלב, תמיד,  כי מה שנשאר מאיתנו זה הנשמה שלנו שמכילה את הרגשות ובעיקר את האהבות שלנו וזה לא דבר שנגמר אף פעם, גם בעולם הבא, ולראייה סיפרתי לה שבשתי הפעמים של המוות הקליני שעברתי חיכו לי וליוו אותי הנשמות של אבא שלי וסבא שלי שנפטרו זה מכבר, כלומר- הנשמות עדיין שומרות על היקרים החיים שלהם, ועוד  אמרתי לה שיש עוד הוכחה לעובדה שהנשמות תמיד נשארות עם יקיריהם והיא שתמיד בבתים של נפטרים ניתן להרגיש את הנוכחות של הנשמה, ואין אחד שחווה איבוד אדם יקר שלא `מרגיש אותו` איתו ברגעים מסוימים, אז נכון שלא רואים אבל כן מרגישים, וכנראה שזה חלק מהתהליך כולו – אמנם מתים, אבל לא נעלמים, רק הגוף נקבר, אבל הנשמה נשארת.


והיא גם שאלה אותי אם אני מתפללת. עניתי בחיוב. היא חייכה. הרגיש לי שהיא מאושרת שזו הייתה תשובתי. אגב ראיתי אותה מחייכת בדמיוני מבעד לאפרכסת , אך כששאלתיה אם היא אכן מחייכת היא ענתה בחיוב והתפלאה שקלטתי ואני אמרתי לה שיש דברים שניתן לראות גם מרחוק, בלי להיות פיזית קרובים.

אמרתי לה שאני מתפללת למרות שאני לא דתייה, כי אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בכוח התפילה ואמרתי שלדעתי תפילה משנה את האדם והופכת אותו לגרסה טובה יותר של עצמו כי בעצם זה שהוא מייחל למשהו עבור עצמו או עבור יקיריו זה מראה שהוא אכפתי ואמפתי , וכל מי שיש לו רגשות אכפתיים ואמפתיים הוא אדם טוב.


 והמשכנו לדבר והיא שאלה אותי מדוע אני משקיעה כל כך הרבה בנתינה והתנדבות ועניתי לה שבדיוק מאותה סיבה שבגללה אני מתפללת- כי בעצם העובדה שאתה נותן משהו, ולא חשוב מה- למישהו אחר- אתה הופך לגרסה טובה יותר של עצמך ולא בגלל ש`אתה טוב` אלא בגלל שאתה חושב על טובת האחר לפני שאתה חושב על עצמך , וזה דבר שממלא אותי אושר רב, ואז היא אמרה לי שזה חשוב שאמשיך לדבר עם הילדים החולים כי אני הוכחה לכך שאפשר לצאת מזה, אבל לדעתה אני עושה את מה שאני עושה כי אני אדם מלא באהבה. אני זוכרת שהרמתי גבה ואמרתי לה שזה לא לגמרי ברור לי למה כוונתה והיא סיפרה שהיא קראה איזה מאמר על אהבה שאומר שאהבה היא ההיקשרות הרגשית הנובעת מהערכה עמוקה לטוּב שבאדם אחר (כאן מצאתי את עצמי לוקחת מחברת ורושמת את דבריה).


הרגשתי שאני זורמת איתה לרמות פילוסופיות גבוהות שאינן מתאימות לגילה הצעיר אך משום מה המשכתי איתה בשיחה והיא הוסיפה ואמרה שמראה חיצוני יפה , אישיות מיוחדת או מעניינת, אינטליגנציה שכלית או רגשית וכישרון בתחום מסוים או במספר תחומים הן תכונות שמהוות גורם למשיכה בין אנשים  שעוזרות למשיכה הראשונית אבל  הטוּב שדיברנו עליו קודם  הוא זה שמעורר את האהבה האמיתית.   אני זוכרת שכששמעתי אותה נדהמתי, קודם כל כי היא הבינה את זה מאותו מאמר ובעיקר כי היא הפנימה את המסרים האלו הלכה למעשה. בגיל שלה מה שמעניין ילדות זה דברים אחרים לגמרי ואילו היא דיברה איתי על נושאים שברומו של עולם , ולמען האמת דברים שאני לא עצרתי כדי לחשוב עליהם בכלל עד לאותו רגע...


 ואז בהמשך השיחה היא אמרה לי שהיא קראה בבלוג שלי (מסתבר שהיא קראה את כולו) שהיה לי פעם חיכוך עם מספר חברות על זה שהן האשימו אותי בצביעות על זה שאני יותר מדי אוהבת אנשים. חייכתי ואמרתי לה שאפילו אני שכחתי מזה, כי זה מכבר שמתי את זה בצד והמשכתי בדרכי, אבל אכן זכורים לי מספר מקרים שכך היה בעבר, ואז היא אמרה שהיא יודעת שאני אוהבת בקלות כי אני פשוט מתמקדת בטוב של האנשים שאני פוגשת וזה בעצם מהווה בחירה שלי, כלומר אני בוחרת לאהוב אותם. כשחשבתי על זה הודיתי בפניה שזה לגמרי כך.  אני יודעת שאני אידאליסטית חסרת פשרות ואולי פנטזיונרית מעופפת אבל אני בוחרת לראות מה שאני רוצה, או צריכה,  או מחפשת, והיא אמרה שזה בדיוק זה ושבכתבה היה כתוב שביהדות אהבה כמו שלי נקראת אהבה אוניברסלית וזה נחשב לאידאל. באותה השנייה צחקתי ואמרתי שזה לגמרי לא ככה אצלי, כי יש אנשים שאני אוהבת ויש אנשים שאני ממש לא מעריכה ובטח שלא אוהבת, והקטנטונת לא וויתרה לי וישר אמרה: "את  שמה לב מה אמרת? את לא מעריכה ולכן לא אוהבת, וזה בדיוק זה, האהבה שלך מתבססת על מציאת הערכים הטובים שבאנשים ואם יש להם כאלו ערכים אז את אוהבת אותם ואם אין להם אז את לא", כאן עצרתי כדי לחשוב, היא הייתה מהירה מדי בשבילי...  חשבתי באותה השנייה שלילדה הזו אין "כימו בריין" והיא חדה כתער (כימו בריין היא תופעת לוואי נפוצה בעקבות טיפולי כימו תרפיה ובאים לידי ביטוי בבלבול, שכחה , חוסר מיקוד וקושי ברור לחשוב חד).

ואז היא אמרה משפט שאני יכולה להישבע שאני אומרת תמיד כתירוץ על ההאשמות על זה שאני יותר מדי אוהבת  יותר מדי אנשים : "אם מתמקדים בטוב של האנשים אפשר לאהוב כמעט כל אדם, אבל מדובר באהבה בסיסית  ולא כזו שמתפתחת בין בני זוג לאורך השנים, ויש אהבות כאלו שנמוגות כי לא ממשיכים להשקיע בהן, אבל אם כן משקיעים זה רק הולך ומעמיק  , ובכל מקרה אהבה היא בחירה ואנשים בהחלט יכולים לאהוב על ידי התמקדות בטוב , זה הכל".  כשהיא אמרה לי את זה סיפרתי לה על רוני, חברה יקרה  שלי שהתאהבתי בה עוד לפני שבכלל הכרתי אותה במציאות, והיא צחקה ואמרה שזה בדיוק זה, ואח"כ סיפרתי לה שלאותה רוני לקח זמן להבין את דרך האהבה המיוחדת שלי - היא ענתה : "אני שמחה בשביל שתיכן שמצאתן את שביל הזהב של ההבנה". אלוהים אדירים ! תקראו שוב את המשפט הזה שחקקתי על לוחות לבי ונשמתי :"אני שמחה בשביל שתיכן שמצאתן את שביל הזהב של ההבנה" – תגידו לי שאני לא טועה – זו לא דרך התבטאות של ילדה, אני אומרת לכם שהיא הייתה מלאך בעודה חיה. אין אפשרות אחרת.


והשיחה כמובן לא הסתיימה כאן, די מהר היא קישרה את האהבה וכל התורה שמסביב לנתינה והיא אמרה שנתינה היא זו שמובילה לאהבה. אני אמרתי שזה הפוך וכשאת אוהבת את נותנת, אבל היא התעקשה שזה להיפך והסבירה שיש הרבה סוגים של נתינה אבל הנתינה הטהורה והאמיתית ביותר היא זו  שמתבססת על  ידע, אכפתיות, אחריות, וכבוד וזה אומר שאתה מגיע למצב של נתינה רק אם אתה מכיר את האדם הנזקק באמת ואז אתה יכול להרגיש אכפתיות כלפיו ולרצות בשבילו שיהיה לו טוב ואז אתה לוקח אחריות עליו ועל הצרכים שלו ולא חשוב אם הם צרכים פיזיים כמו כסף או צרכים נפשיים כמו חיבה או כל דבר אחר , ואז אתה צריך להרגיש כלפיו כבוד כי מאוד קל להרגיש עליונות על מישהו שאתה נותן לו משהו, אבל אם אתה מכבד אותו אז אתה בעצם רואה אותו כמו שהוא , על כל מעלותיו וכישרונותיו ולא כמישהו נחות ממך, ואם אתה נותן משהו למישהו כשאתה בא ממקום של לחשוב עליו כי נכנסת לעולם שלו והצלחת לראות את הטוב שבו – זו הנתינה האמיתית, כי היא נתינה שיש בה את כל המרכיבים הנכונים של הנתינה, והנתינה עצמה מאפשרת לזה שנתן להיות חלק מאותו אדם שקיבל , כי מי שמשקיע במשהו הופך ולו לרגע להיות חלק , ככה זה אפילו במניות- מי שמשקיע – שותף, (נשבעת שזה מה שהיא אמרה, כתבתי הכל במחברת!)  וזו  הסיבה שאומרים שמי שנותן מקבל- כי כשאתה נותן למישהו אחר אתה בעצם נותן לעצמך , בלי שום קשר לזה שכשנותנים מקבלים גם `מלמעלה` ובגדול. ומה שהכי חשוב זה שנתינה שכזו, שבאה ממקום נקי וטהור  מאפשרת להרגיש אהבה לזה שמקבל בדיוק כמו שאותו אדם שנתן אוהב את עצמו.


השיחה הזו עלתה לגבהים ממש גבוהים שתוך כדי מצאתי את עצמי ממשיכה  לכתוב במחברת את עיקרי הדברים כדי שלא אשכח  כלום (וזו הסיבה בעצם שכעת אני יכולה לשחזר ולתעד את פרטי השיחה המורכבת הזו, שללא ספק עבורי הייתה משחק פינג פונג מרתק ויחד עם זאת חסר רחמים של האיי קיו ...)


ואז עברנו לדבר על  זה שיש אנשים ש`נותנים` מסיבות שונות ולא תמיד כל כך טהורות  ואפילו משתמשים בעצם הנתינה כמו `חיית מחמד`  (כתבתי על זה כאן והיא קראה והעלתה את זה לדיון)  - כלומר כדי שאנשים אחרים יראו שהם נותנים וזה ייתפס בעיני הסביבה כתכונה טובה שיש להם, ואני סיפרתי לה שאני מכירה כמה אנשים שמתהדרים ב`תג הנתינה` כשהם בעצם מצפים להערכה ותודה אחרי כל מעשה שהם עושים לטובת מישהו אחר ושהם מאוד כועסים כשזה לא קורה, וכשבן אדם רוצה באמת לתת אז הוא נותן, בלי להסתכל לצדדים ובלי לרוץ לספר לחבר`ה, והיא הסכימה איתי והדגישה  שיש `לספר לחבר`ה` ויש `לספר לחבר`ה`, כלומר יש כאלו שירוצו ויספרו מה הם עשו בפרוטרוט כולל כמה הם נתנו וכמה זה עלה להם בכסף או בהשקעה ומה זה נתן לצד השני וכמובן ידאגו לפאר את עצמם על חשבון זה שקיבל , ואילו יש כאלו שיספרו על הנתינה כדי שעוד ועוד אנשים יבינו כמה טוב יש בעצם הנתינה ויצטרפו לעניין.  ההבדל בין ה`רצים לספר` הוא שהסוג הראשון לא ירצה לשתף אחרים במעשה ורק ישאיר לעצמו את הבמה ואילו האחר ידאג להשאיר את הבמה לאלו שנתנו יד יחד איתו, ואני..  אני שתקתי ורק נדהמתי עד כמה האבחנה הזו שלה מדויקת וישר חשבתי על כמה כאלו שאני מכירה ובלי ציון שמות סיפרתי לה עליהם,  ואז, כמעט לפני סיום הדיון על הנושא היא אמרה לי בחכמה האלוהית שלה שהיא מבינה שאנשים שכאלו לא אהודים עליי אבל שאם אבחר לראות רק את הטוב שבהם, כמו שאני עושה עם אנשים שאני בוחרת לאהוב, ובלי לחשוב על מניעיהם  האמיתיים אז אצליח להתעלות מעל הרתיעה שיש לי בגלל השונות שבינם לביני.   פה זה היה כאילו שהיא נתנה לי סטירה מטלטלת שהחזירה  אותי לגמרי לתלם ומחקה את כל `רעשי הרקע ומסיחי הדעת`  – כמו שהיא כינתה אותם,  שמסתבר שהקיפו אותי בלי ששמתי לב ושגרמו לי לאי נוחות.  "את לא יכולה לנהל נתינה של אנשים אחרים", היא אמרה, "וגם אין בזה שום תועלת כי את יכולה להיות אחראית רק על מעשיך  ומחשבותיך, אז אל תבזבזי זמן בלהצטער או לכעוס על דברים שאינם באחריותך או תחת השפעתך" (הכל רשום במחברת- מילה במילה !!) .  כמה חכמת חיים גלומה במשפט הזה !  כמה!!!!.


ואז עברנו לדבר על אהבה לבני משפחה. היא שוב אמרה שהפחד הכי גדול שלה זה שיכאב למשפחה שלה כשהיא תלך. אמרתי לה שנגד זה אין אפשרות לעשות כלום, כי הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאהבה שהם חשים כלפיה ומה שהכי נכון לעשות עכשיו זה לנצל כל רגע כדי ליצוק בו תכנים טובים שישמשו עוגן זיכרונות עבורם,  וגם אמרתי לה שלאחרונה, עם כל החשיפה שלה בתקשורת עם פרויקט תרומת השיער היא יצרה עוגן זיכרונות עבור כל עם ישראל בכלל, ולא רק עבור משפחתה,  והיא הפכה להשראה אמיתית עבור כל החולים ובעיקר החולות וזה זיכרון הכי טוב שיכול להיות כי המשפחה שלה מאוד גאה בה על המעשה האמיץ, ושוב הזכרתי לה שזה שהיא לא תהיה כאן פיזית  לא אומר שהיא לא תהיה כאן מנטלית , והרגיש לי שהרגיש לה שקט יותר כי בהמשך השיחות שלנו היא לא העלתה את הנושא הזה שוב.


והיו לנו עוד ועוד שיחות כאלו שהן לגמרי `קפיצת עומק` אדירה ואמיצה לנושאים שלפעמים בורחים או נמנעים מלדבר עליהם, אבל אנחנו דיברנו וניתחנו והבהרנו והבנו והפנמנו, לפחות אני- אותה (למרות שאני יודעת נכוחה שגם היא – אותי) , והיה המון מה לתת ולקבל בשיחות האלו שמן הסתם יעלו אצלי בהקשרים אחרים בהמשך. לפעמים השיחות האלו היו של ארבע-חמש דקות ולפעמים זה נמשך שעות שהרגישו כמו שנים של תובנות. לעיתים חשבתי לעצמי שמה לעזאזל אני, אישה שמגרדת את ה- 47 מדברת בצורה כזו עם ילדה בת... עוד לא 14, אבל במשפט השני שלה זה תמיד נעלם כי בשניות היא גרמה לי לטפס לגבהים האלו שלה... 


ואז בוקר אחד קיבלתי טלפון שבישר שזהו, היא איננה עוד. שבוע לפני יום הולדתה היא נפטרה.

ההלם שליווה אותי היה פחות ממה שתיארתי לעצמי בהתחלה, אולי כי מהשאלות שלה הבנתי למפרע שהיא מכינה את עצמה לרגע הבלתי נמנע.

שלושה ימים קודם לכן ישבתי עם קובי, הדוד האוהב שלה, במשרד שלו ודיברנו עליה. הוא נחנק מדמעות ואמר שדניאלה היא הבטן הרכה שלו ואני עניתי שלא רק שלו, אלא של כל מי שפגש אותה ולו לשנייה. אמרתי לו שלא יכאב מעכשיו כי "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" ,ועובדתית זה עוד לא נגמר,  והוא הסכים איתי. אמרתי לו שלדניאלה יש אור וכוח שאין להרבה אחרים ושאני מאמינה בה ושהיא מזכירה לי את עצמי והנה אני כאן. עוד כאן.

אחרי שלושה ימים משיחה זו מצאתי את עצמי מסמסת לו הודעת ניחומים. אני לא יודעת `לנחם` כמו שכולם מנחמים אז בחרתי במילים שידעתי שהם נכונות עבורו, עבורה (עבור דניאלה)  ועבורי , כתבתי לו שעכשיו היא נחה. הוא הסכים איתי באסמס שכתב לי כתשובה.

דרך קובי למדתי על המשפחה הכל כך מיוחדת הזו שזכתה לארח את דניאלה לזמן קצוב של 14 שנים .

זה לא קל לגדל מלאך, אבל המשפחה של דניאלה הצליחה לעשות את זה בהצלחה מרובה.

מיטל, האימא המדהימה של דניאלה לא הפסיקה לעשות את זה גם אחרי שדניאלה נפטרה.

שלא כדרכי הלכתי לפגוש את המשפחה בשבעה.

לא יכולתי שלא, ועם כמה שאני חיה עם החלטה נחרצת שאני לא הולכת ללוויות ולניחום אבלים הפעם מצאתי את עצמי שם, עם כולם.

בכניסה לבית, הבטתי במודעת האבל שבישרה על סיום תפקידה של דניאלה בעולמנו, וכן, אני מדברת על סיום תפקיד כי אין לי שמץ של ספק שדניאלה באה לעולם הזה עם ייעוד ותפקיד מאוד מוגדרים שהם – קירוב לבבות ומתן השראה ודוגמא  להרבה מאוד דברים שאת חלקם אנחנו יודעים היום ואת חלקם האחר נדע בהמשך, כי עם כמה שקולה של דניאלה נדם – קולה יישמע לעד – דרך הרגשות והמעשים של אלו שהיא הצליחה לגעת בהם (והיו רבבות כאלו).

אין הרבה אנשים שנכנסו ללב ונגעו בנשמה של כל עם ישראל כמו דניאלה. אין הרבה אנשים שגרמו להרבה אנשים אחרים לאהוב- כמוה. אין הרבה אנשים שהניעו אנשים אחרים לנתינה כמו דניאלה. אין הרבה אנשים שכאבו את לכתו של אדם יקר כמו אלפי האנשים שכאבו את לכתה של דניאלה, גם מבלי להכירה באופן אישי.

דניאלה הייתה ותהיה לעד- ולא בכדי. דניאלה הייתה ולעד תישאר המלאך שהעולם הזה קיבל לזמן קצוב.

כשנכנסתי לבית המשפחה במעלה אדומים לא היה מקום לשבת מרוב אנשים שבאו לנחם. עמדתי בפתח הדלת במבוכה רבה ופתאום מיטל, האם היפה של דניאלה היפה  הסתובבה וראתה אותי . עד אותו רגע לא נפגשנו פנים אל פנים. אני הכרתיה משיחותיי הארוכות עם דניאלה והיא , כך מסתבר, הכירה אותי באותו אופן  אך גם דרך מה שכתבתי על דניאלה בבלוג.

מיטל, האימא,  קמה, באה לקראתי , חיבקה אותי וציטטה את המשפטים האחרונים שכתבתי על ביתה באחד מהפוסטים על "זכרון מנחם". דמעות חנקו את גרוני. היא זכרה מילה במילה את מה שכתבתי וזה ריגש אותי כי הבנתי שהיא קראה  ונותרתי חבוקה בזרועותיה כשהיא מסתכלת עליי , מהנהנת ואומרת :"אני יודעת כמה אהבת אותה", ואני המשכתי לבכות כי ידעתי שהיא יודעת כמה אהבתי את המלאך היפה שלה ובשל כך היא חשה את הכאב שאני חשה שהיא חשה. החיבור הזה היה חיבור חזק שאני נוצרת בלבי ויודעת שבכל פעם שדניאלה אמרה ש"אני חייבת להכיר את אימא"  היא ידעה שייווצר כאן קשר אחר, קשר של חברות ואהבה אמיתיים שיוכלו לנחם ולו במעט מהכאב בחד שבלב. 

ואכן באותם הרגעים חשתי שמשהו חדש וחזק מתהווה ביננו, מיטל אחזה בידי והושיבה אותי לצידה ומאותו רגע נדמה היה שבועה בהירה הקיפה את שתינו ולא הפסקנו לדבר. שמענו וראינו מה שהולך מסביב אך היינו בשלנו. מיטל שאלה אותי על שיחותיי עם בתה ואני, במעמד המרגש והמטלטל הזה הצלחתי להיזכר רק בפירורי פירורים , אך ידעתי שיבוא הרגע שזה ייצא ואצליח להעביר לה את תיבת הזיכרונות האישית שלי עם בתה.  המילים האלו שכתבתי כאן הם רק חלק  זעיר מאותה תיבה, ועכשיו, תוך כתיבת שורות אלו במחשב נופלת לי התובנה שתיבת הזיכרונות המלאה לעולם לא תיסגר  כי בכל רגע בחיי, כמו בחיי כל מי שבא עם דניאלה במגע,  כי עוד ועוד ניצוצות של הנשמה שלה יעוררו זיכרונות חדשים לצד הישנים כי דניאלה זה לא דבר שנגמר אלא אנרגיה שתחזור לחיים בלב של  כולנו שוב ושוב ושוב.

פעם אמרו לי שבכל אחד מהיהודים יש רסיסים מנשמתו של משה רבנו ואני חושבת שככה זה עובד גם עם כל אלו שזכו לפגוש בדניאלה שרסיסי רסיסים של נשמתה יחיו בנשמתם לעד, כי בעצם היותה איתנו היא נטמעה בכל אחד ואחת מאיתנו, וזה עובד כמו שהיא הסבירה לי על אהבה ונתינה – עצם זה שהיא הייתה איתנו היא נטמעה בנו וזה אומר שדניאלה חיה ובעצם תמשיך לחיות בתוך כל אחד מאיתנו לעד, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני יודעת שרק בשנייה הזו בעצם הבנתי למה היא התכוונה, אז, בשיחה שלנו על אהבה, וזה פשוט אדיר הדבר הזה! כמה תבונה גבוהה טמונה בידע הזה שהיא העבירה אליי.


התקשורת אהבה את דניאלה, ולא בכדי,  אלו הכתבות ששודרו לאחר פטירתה :

חדשות  ערוץ 10  

חדשות ערוץ 2

צינור  לילה

 ישראל היום


דניאלה הייתה הפרזנטורית של עמותת "זכרון מנחם" בפרוייקט תרומת השיער הכל כך חשוב : "השיער שלך החיוך שלהם" בו סיפרה בכנות על הקושי והמבטים שאנשים מסתכלים על ילדים קרחים. בעקבות הקמפיין של עמותת זכרון מנחם עלה נושא חשיבות תרומת השיער לחולי סרטן על סדר היום הציבורי.  אלפים נתרמו לעניין ושלחו תרומות שיער מכל רחבי הארץ לשמחת הילדים והילדות.

חשוב לי לציין שגם השנה נמשיך ב"זכרון מנחם" בפרויקט החשוב הזה ואני מבקשת להודיעכם שבחג החנוכה הקרוב, במשך שלושה ימים 11-13  בדצמבר (ימים ג`-ה`) ייפתחו עשרות מספרות ברחבי הארץ החל מהשעה 14:00 עד 20:00 את דלתותיהן ויספרו ללא תשלום את מי שחפץ/ה לתרום שיער. 

בואו נמשיך את המצווה הגדולה של דניאלה.

את דניאלה כאמור הכרתי ע"י עמותת זכרון מנחם  ומאז אני איתם כמתנדבת מן המניין.  ההיכרות עם דניאלה הייתה עבורי מתנה גדולה לחיים.היא כולה הייתה חיים, גם בחייה וגם לאחר מותה. לא בכדי שמה השני הוא "חיה". גם שמי השני כזה.

דניאלה גרה עכשיו בשמיים , אך היא תגור בנשמותינו לעד. קולה של דניאלה לא יידום לעולם כי אנחנו נהיה לה לפה. כל אחד בדרכו שלו. זו דרכי שלי - הפוסט הזה. 

אנחנו אוהבים אותך ילדה, נוחי לך , שם, למעלה,  פרשי כנפיך המלאכיות, קפצי לך בין העננים ללא הקביים, האריכי שיער  ושמרי על כולנו משם. אל תשכחי לבוא לבקר אותנו, בין אם בחלומות, כשאנו ישנים, או אפילו כשאנו ערים. אנחנו מחכים לך. תמיד.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת