00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פ.י.מ.פ.

המהפכה הערבית - דו"ח ביניים

לא הרבה התחדש השבוע, וזה זמן טוב לעצור ולערוך סיכום ביניים ולראות היכן אנו עומדים, מי הרוויח ומי הפסיד. לפעמים אומרים לי שאני נשמע אופטימי מדי, ומצייר את העובדות באופן ורוד. אבל האופטימיות שלי נובעת מכך שאני עוקב אחר המתרחש בעולם הערבי כבר כמה שנים טובות, ובעבר הייתי במצב של חרדה. לפני שנתיים, הכל נראה לי שחור, והעליצות הנוכחית שלי היא בגלל השוואת המצב הקיים למה שחששתי שיקרה. בואו נראה מה קרה, לעומת מה שהיה עלול לקרות אלמלא האביב הערבי.

דמוקרטיה נגד דיקטטורה: כאן השינוי הגדול והבוהק. לפני המהפכה, רוב הערבים עוד השלימו עם המחשבה שדמוקרטיה זה לא בשבילם, ודיקטטורה זה הדבר הכי טוב שהם מסוגלים להפיק מעצמם. הדיקטטורים עצמם חיזקו את התפיסה הזו, נקטו בשיטה של "הפרד ומשול" ושימרו את המתחים הפנימיים, ובנו משטרה חזקה שהטילה את אימתה על הציבור. בשלב הראשון המהפכנים היו צריכים להאמין בעצמם ולהשתחרר מהפחד, וזה קרה בזכות האינטרנט, דרכו צמחה תודעה ערבית חופשית המורכבת מרבבות אינדיבידואלים היושבים בכל מדינות ערב או בגלות, והם תמכו וחיזקו זה את זה. השלב השני היה סילוק הדיקטטורים, וזה הלך מן הקל אל הכבד: בן עלי בטוניסיה ברח ברגע שהרגיש את העסק מתחמם; מובארק במצרים ניסה להיאבק, אבל הוא כבר היה זקן וחולה והמערכת לא האמינה בו יותר, והוא נאלץ לפרוש; סאלח בתימן נאחז בקרנות המזבח, אבל בעלי בריתו האמריקאים הצליחו לשכנעו שטובת המדינה דורשת את עזיבתו, ולאחר כמה חודשים של אלימות נמוכה יחסית (וניסיון התנקשות שפצע אותו קשה) הוא הסכים לפנות את כסאו; קדאפי בלוב נשען על צבא פרטי הנאמן לו והגיב באלימות רצחנית כדי לדכא את המרד, אבל הקהילה הבינלאומית באה לעזרת המורדים וסייעה להם להכריעו; ואילו אסד בסוריה נשען גם הוא על צבא פרטי נאמן, ובמקרה שלו היו גם חברים חזקים ששמרו עליו מפני התערבות הקהילה הבינלאומית, מה שאיפשר לו להיכנס במורדים בכל הכוח. לפני שנתיים זה היה מספיק לו בכדי לדכא בקלות את המרד, אבל לאחר שראו כי זה אפשרי במקומות אחרים, המורדים הסורים לא נכנעו, ועתה הם קרובים לניצחון. וניצחון שלהם יחדיר אמונה בקרב מהפכנים במקומות קשים אף יותר: סודאן, סעודיה, איראן.

לאחר שסילקו את הרודנים, השלב הבא היה להראות כי הם מסוגלים באמת לעשות דמוקרטיה, וכאן הערבים הוכיחו בגרות מפתיעה. בטוניסיה, מצרים ולוב התנהל תהליך דמוקרטי יפה מאוד בהתחשב בכך שמדובר בבחירות ראשונות אי פעם. כמובן שיש הרבה בלגן, אבל יש גם הליך משפטי מוגדר ומקובל על כולם המסדיר את העניינים. זה נראה הרבה יותר טוב מאשר בהרבה מדינות באפריקה השחורה, למרות ששם מנסים כבר שני עשורים להריץ דמוקרטיה. תימן עוד לא הגיעה לשלב הבחירות, אבל היא על המסלול בדרך לשם.

השלב הבא הוא החשוב והקריטי מכולם: כתיבת חוקה. זה צפוי להיות קשה, בגלל המתח בין עקרונות האיסלאם לעקרונות הדמוקרטיה. במצרים העסק תקוע לחלוטין, בלוב עוד לא התחילו, אבל בטוניסיה יש כבר התקדמות. הצלחה בטוניסיה תהווה השראה לאחרים.

לבסוף, כמובן, הממשלות הדמוקרטיות הערביות גם תצטרכנה להראות שהן מסוגלות לתפקד ולקדם את המדינה. הניסיונות הדמוקרטיים בלבנון ועיראק לא ממש מצליחים לעשות זאת בינתיים. אבל אולי בצפון-אפריקה, בה אין בעיה של כיתתיות (הרוב הסוני בכל המדינות הוא מכריע) יילך יותר טוב, ואולי זה יהווה דוגמה גם לעיראקים וללבנונים. כרגע זה עדיין נראה רע: לוב עדיין בתוך מלחמת האזרחים, תימן עוד מנסה לעמוד מחדש על הרגליים, מצרים תקועה בסבך משפטי, ובטוניסיה יש אלימות ברחובות ומצב כלכלי קשה. אם זה יימשך כך, הערבים יתחילו להתגעגע לסדר שהיה להם עם הדיקטטורים. בינתיים הם עוד מלאי תקווה לעתיד טוב יותר.

האיסלאמיזם נגד הליברליזם: לפני המהפכה, הכיוון בעולם הערבי נראה ברור למדי. האיסלאמיסטים הציגו עצמם, וגם נתפסו בציבור הרחב, כאלטרנטיבה היחידה היכולה להחזיר לערבים את הכבוד, לסלק את הדיקטטורים ולעמוד מול ישראל והמערב. הם עבדו לפי תוכנית ארוכת טווח, מקימים מוסדות חינוך וצדקה כדי לחדור ללבבות ולמוחות, ומשתלטים לאט לאט על הרחוב. הם הצליחו להחדיר בערבים פחד מפני הליברליזם, וגרמו להם לחשוב כי הוא מוביל לשחיתות מוסרית. כוחם הלך ועלה, ונראה היה שדבר לא יוכל למנוע את השתלטותם. אבל בעשור האחרון, צעירים בעולם הערבי החלו להיפתח לעולם דרך האינטרנט, התקשורת ואחיהם הגולים במערב, ואימצו דעות ליברליות יותר. הצעירים הליברלים הללו הם שחוללו את המהפכה וקבעו את סדר היום החדש, ובכך הם משכו את השטיח מתחת לרגליהם של האיסלאמיסטים המופתעים, שנאלצו ליישר קו. כוחם של האיסלאמיסטים בקרב ההמונים עדיין עדיף, אבל החלום להקים מדינת הלכה מוסלמית מתרחק מהם. המצב כרגע הוא כזה:

בטוניסיה, המפלגה האיסלאמיסטית אל נאחדה כבשה את העם, אבל רק משום שהבטיחה לשלב איסלאם וליברליזם. היא זכתה במספר המושבים הגדול ביותר בבחירות, אבל המצב בפרלמנט בין האיסלאמיסטים לליברלים מאוזן, והם צריכים למצוא את עמק השווה. אל נאחדה כבר הסכימו שבחוקה הטוניסאית לא יוזכרו חוקי השריעה.

במרוקו, לאחר הפגנות מחאה, המלך הסכים לרפורמות שנתנו קצת יותר כוח לפרלמנט ואיפשרו למפלגות האיסלאמיסטיות (המוחרמות עד אז) להתמודד). גם כאן זכתה מפלגה איסלאמיסטית מתונה, וגם כאן היא נאלצת לשלב איסלאמיזם וליברליזם, כאשר המלך מפקח על כך שלא תקצין. יש בהחלט מקום לקוות שטוניסיה ומרוקו ייצרו מודל המשלב איסלאם ודמוקרטיה, שמדינות ערביות אחרות יילכו לאורו.

במצרים, בכל הסקרים שנערכו בשנים האחרונות, היה רוב גדול שרצה את חוקי השריעה. בסקרים האחרונים, לעומת זאת, הם רוצים גם דמוקרטיה, ומוכנים שהחוקים יהיו רק בהשראת השריעה. האיסלאמיסטים זכו בגדול בבחירות לפרלמנט וגרפו 75%, וגם כבשו את הנשיאות. אבל החונטה הצבאית ובית המשפט מהווים משקל נגדי, והם פיזרו את הפרלמנט וצמצמו את סמכויות הנשיא. נראה שהולך להיווצר כאן שווי משקל שימנע מן האיסלאם להשתלט על מצרים.

בכוויית, שם יש גם כן פרלמנט ביצועי וחזק למדי, האיסלאמיסטים ניצחו גם כן בבחירות בשנה שעברה, ובגדול. אבל אחרי שהם החלו להגזים עם האיסלאמיזם, האמיר מצא עילה חוקית לפזר את הפרלמנט. גם כאן, אנו רואים, יש כוחות נגדיים המונעים מן האיסלאם להשתלט. בעיראק, בינתיים, הנסיגה האמריקאית לא הביאה להשתלטות איסלאמיסטית, וגם בלבנון כוחה של המפלגה האיסלאמיסטית חיזבאללה התגלה כמוגבל, ואף הולך ונחלש.

אחת הסיבות העיקריות להצלחה האיסלאמיסטית בבחירות הייתה חוסר ניסיונם הפוליטי של הליברלים, שניהלו קמפיינים עלובים לעומת המכונה האיסלאמיסטית המשומנת. ייתכן שהבחירות בלוב סימנו את השינוי. הליברלים הפיקו לקחים ממה שקרה במדינות השכנות, ניהלו מערכת בחירות טובה יותר, וזכו ברוב המושבים. עכשיו השאלה הגדולה היא מה יקרה בבחירות החוזרות לפרלמנט במצרים. האם גם כאן הליברלים יראו התבגרות, ויצליחו לתת קרב לאיסלאמיסטים?

בכל אופן, כפי שאנו רואים, הטענה כאילו האיסלאמיזם הוא המנצח הגדול של המהפכה הערבית רחוקה מהמציאות. מצבו היום נראה הרבה פחות טוב מאשר לפני שנתיים. הוא אכן הכוח החזק בזירה הפוליטית החדשה, אבל הליברלים נותנים לו קרב ראוי. זה לא היה בתכנון.

ארה"ב נגד הג'יהאדיסטים: לפני חמש שנים, נראה היה שהג'יהאדיסטים מנצחים. לאחר פיגוע התאומים, ארה"ב החלה ב"מלחמה נגד הטרור" ונשבעה למגר אותו, אך נראה היה כי היא נכשלה. הנשיא בוש זיהה אמנם נכון כי שורש הבעיה הוא חוסר הדמוקרטיה במזה"ת, אבל ביצע כמה שגיאות גורליות שסיבכו את המצב. ראשית, הוא הסיר את תשומת ליבו מאל קעידה מוקדם מדי, דבר שאיפשר לראשי הארגון להימלט מאפגניסטאן ולהשתקם, ולהצטייר כגיבורים שעמדו מול אמריקה ויכלו לה. שנית, הוא פלש לעיראק מתוך אמונה מטופשת שביכולתו להפוך אותה לדמוקרטית, אבל בכך רק צייר את ארה"ב כתוקפן, ואיפשר לג'יהאדיסטים להפוך פופולאריים עוד יותר באמצעות מלחמה נגד הפולש. שלישית, הוא הצהיר כי הוא מנהל מסע צלב להבאת הדמוקרטיה למזה"ת, דבר שהדליק את כל הנורות האדומות אצל המוסלמים, וחיזק את "ציר ההתנגדות" של איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס ואת כל ארגוני הטרור הג'יהאדיסטים. נוסף על כך, המלחמה נגד הטרור חייבה את ארה"ב לפתח קשרים עמוקים עם הדיקטטורים הערבים, דבר שהשניא אותה עוד יותר על עמי המזה"ת. בקיצור, המצב היה עגום ביותר. נראה היה שהג'יהאדיסטים יצליחו לסלק את ארה"ב מעיראק ואפגניסטאן, ולהמשיך כמנצחים כדי להשתלט על מדינות אחרות, בסיוע איראן גרעינית.

אבל ניצחונם של הג'יהאדיסטים גם היה מפלתם, כי הטרור אותו זרעו בעולם הערבי גרם גם להם להיות שנואים, והפחד מפני התשלטותם הניע כוחות נגדיים לפעולה. המפנה התחולל ב-2007. בעיראק, ארה"ב הצליחה ליצור בריתות עם כוחות מקומיים, ופתחה במתקפה שהסיגה לאחור את אל קעידה ושותפיו. ברשות הפלסטינית, הפתח נבהל מן האפשרות שהחמאס ישתלט והחל לשתף פעולה עם ישראל, וביחד הם הצליחו לדחוק את רגליו של החמאס ולכלוא אותו בעזה. ב-2009, הנשיא אובמה החליף את בוש והפיק לקחים מטעויותיו, והתמונה התשנתה בתכלית. בניגוד לבוש שהלך נגד הקהילה הבינלאומית, אובמה הלך איתה, דבר שאיפשר לו לבודד את איראן וכן לפתוח בקמפיין אגרסיבי ובלתי מתפשר של לחימה בארגוני הטרור. כאשר החל האביב הערבי, אובמה והילארי קלינטון התייצבו לצד העמים ונגד הדיקטטורים, ובכך החלו לשנות את תדמיתה של ארה"ב כתומכת שלהם. חשוב מכל, אובמה הניע את הקהילה הבינלאומית כולה לטפל בבעיות המזה"ת, ובעצמו הסתפק בפעולה מאחורי הקלעים, דבר שניטרל את הרטוריקה של אנשי ה"התנגדות" כאילו המתקוממים הם סוכנים אמריקאים (הם ניסו לטעון זאת, אבל אף אחד לא קנה את זה). בינתיים, הרשת הגלובלית נגד הטרור שהחלה להיבנות בימי בוש הגיעה ליעילות גבוהה, ושטחי המחיה של הג'יהאדיסטים הולכים ומצטמצמים.

מצבם הנוכחי של הג'יהאדיסטים הוא כזה: ההנהגה של אל קעידה מרוסקת; הטליבאן נדחק לאחור באפגניסטאן ופקיסטאן; איראן מבודדת בעולם, שנואה על הערבים בשל תמיכתה באסד ודיכוי המפגינים אצלה, ונחנקת כלכלית; אל קעידה בתימן ניצל בתחילה את הכאוס של ההתקוממות העממית והשתלט על אזורים בדרום, אבל ברגע שנמצא המתווה הפוליטי המקובל למעבר אל דמוקרטיה, השלטונות התימנים התפנו לטפל בבעיה, והצליחו לכבוש את השטחים מחדש ולהנחית (בעזרת האמריקאים) מכות כואבות על הג'יהאדיסטים; חיזבאללה הפך שנוא בשל תמיכתו באסד, ונראה שהוא עומד לאבד את מיטיבו הסורי, דבר שיחליש אותו עוד יותר; חמאס עזב את ציר ההתנגדות, ועושה קולות של מעבר לפעילות יותר פוליטית ופחות טרוריסטית; ובסומליה, כוח בינלאומי של כמה מדינות אפריקאיות בסיוע האמריקאים הצליח להביס את הג'יהאדיסטים של אל שבאב, ויש סיכוי שהמדינה סופסוף תחזור לתפקד אחרי שני עשורים של אנרכיה. לג'יהאדיסטים יש כרגע רק שתי זירות שבהן הם יכולים להרגיש טוב: מאלי, שבה הם הצליחו להשתלט על צפון המדינה ולהקים שם משטר שריעה, וסוריה, שאליה הם נוהרים בהמוניהם להילחם נגד אסד. הג'יהאדיסטים תמיד תיארו עצמם כיחידים היכולים לסלק את הדיקטטורים, אבל האביב הערבי טפח על פניהם והפך אותם לבלתי רלוונטיים, וסוריה היא ההזדמנות שלהם לחזור לתמונה. בינתיים הם עדיין לא הכוח המוביל את ההתקוממות, ויש לקוות שכך זה יישאר. לגבי מאלי, זו בעיה שהקהילה הבינלאומית צריכה ויכולה להילחם בה.

מצבם הנוכחי של האמריקאים הוא כזה: בניגוד לטעותו של פוטין שתמך באסד ועומד לאבד את בעלת בריתו היחידה במזה"ת, אובמה-קלינטון הלכו עם המרד, והצליחו ליצור מצב שבו המעבר אל עבר דמוקרטיה מנוהל בידי בעלי בריתם (החונטה הצבאית במצרים, המועצה הלאומית הזמנית בלוב, הנשיא החדש אל חאדי בתימן), ומאפשר להם לשלוט במצב. הם הצליחו לצאת מעיראק מבלי להעניק ניצחון לג'יהאדיסטים, ונראה שיצליחו בכך גם באפגניסטאן. הם ריסקו את אל קעידה, ובכך הראו שמי שמתעסק איתם בא על עונשו. הם ריסקו גם את "ציר ההתנגדות", ובכך החלישו את כוחם של רוסיה וסין במזה"ת. יש להם פחות בעלי ברית דיקטטורים, ולעומת זאת יש צמיחה של כוחות ליברליים עימם יוכלו לשתף פעולה בעתיד. כל זה משפר בהרבה את מצבם. מצד שני, הממשלות הדמוקרטיות הערביות, בעיקר זו במצרים, צפויות להתרחק מארה"ב במידה מסוימת. אם האמריקאים יצליחו לפתח עם הממשלות הללו מערכת יחסים כמו שיש להם עם טורקיה, דיינו.

ישראל נגד הערבים: העמים הערבים שונאים את ישראל, והמצב שלפני המהפכה היה בנוי כדי להגביר את השנאה. הדיקטטורים רצו לשרוד, ולכן תיארו עצמם כמי שמגינים על עמם מפני מזימות הציונות. האיסלאמיסטים, לעומת זאת, ציירו את הדיקטטורים כבובות בידי הציונים (דבר שכמובן העצים עוד יותר את השנאה לישראל, שמשיתה עלינו עריצים כאלו) והטיפו מלחמת קודש נגד היהודים. הליברלים ראו את ישראל ככוח כובש ומדכא, והאמינו גם הם כי הדיקטטורים הם שפוטים של הציונות. כל עוד הדיקטטורים שלטו, הם שמרו את המכסה על סיר הלחץ הזה, וכך הגבירו את השנאה עוד יותר. עכשיו כשהם מסולקים, השנאה הזו פורצת החוצה, וישראל תצטרך להתמודד עימה.

אבל יש גם צדדים חיוביים. קודם כל, הערבים יהיו עכשיו עסוקים בעצמם למשך זמן רב, ויהיה להם קשה להתפנות לתקיפת הישות הציונית. עם הצורך לנהל את המדינה ולקיים יחסים תקינים עם הקהילה הבינלאומית, האיסלאמיסטים יצטרכו למתן את הרטוריקה התוקפנית, וגם ללמוד להשלים עם קיומה של ישראל. ואם האיסלאמיסטים יתמתנו, הליברלים יפתחו צורות חשיבה אחרות גם כן. בקיצור, זו יכולה להיות תחילתה של תפנית לכיוון אחר מהכיוון המדכא אליו הלכו הדברים עד כה.

ישראל, מצידה, תצטרך להפגין אורך רוח ודיפלומטיות. ולשם כך, רצוי שהישראלים ינסו סופסוף להבין מה קורה סביבם, וללמוד להבחין בין כל הדקויות, שעל חלקן ניסיתי לעמוד כאן. גורלנו תלוי בכך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אלדינסיין אלא אם צויין אחרת