00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

המורה אביבה

כשהיינו ילדים חלמנו הבנים, להיות שוטר, כבאי, רופא, נהג משאית, והבנות חלמו להיות גננת, מורה, רקדנית, אחות רחמניה, בזמני ילדה לא חלמה להיות רופאה, מקסימום אחות. ובן לא חלם להיות מורה. חוץ ממני, אני דווקא רציתי להיות מורה, הנה הלינק:

 

למפגש המחזור, שכתבתי עליו לפני כמה ימים, הגיעו גם שתי מורות, המורה שושנה מכיתה א'ב' שלא זכרתי, כי הייתה מחנכת הכיתה המקבילה, ואת המורה אביבה מכיתה ד'ה' שהייתה מחנכת של השיכבה כלומר, של שתי הכיתות המקבילות.

הוזמנו למפגש, לשעה שש בערב, ואכן משעה זו ואילך התאספנו עוד ועוד אנשים, וכל אחד שנוסף הגביר את ההתרגשות, את השמחה ואת ההמולה, אבל שיא ההתרגשות הייתה כשהמורה אביבה נכנסה, כל עוד נשמתה באפה, מתנשפת מהחום, מהמאמץ וכמובן מההתרגשות.

וכולנו התנפלנו, רק לגעת, ולנשק. רק מי שהשתתף ב"הקפות" שמחת תורה, יבין על מה אני מדבר.

ואביבה מלמלה, רק רגע ילדים, תנו לי לשאוף אוויר, ואנחנו נדחקים מסביב מחכים שתשאף אוויר, כדי שנוכל שוב להתרפק עליה.

תמיד האמנתי שהתפקיד השני בחשיבותו בעולם, אחרי תפקיד ההורה, זהו תפקיד המורה, לא בכדי הורה ומורה הן מילים קרובות כל כך, אני מאמין שההוראה היא המשכה של ההורות ומשלימה אותה.

כמה רוך היא מעבירה בליטוף האימהי, המורה "הקשוחה" אביבה, בעודה מזהה כל אחד ואחת מאיתנו אחרי עשרות שנים, עשרות מחזורים אלפים רבים של תלמידים, קוראת בשמנו, בשמות הורינו ואחינו שגם הם נמנו על תלמידיה.

נדמה לי שכבר סיפרתי באחת מרשומותי המוקדמות, על המורה אביבה שגרה על גדות הירקון, אחת לכמה שנים נוהג הירקון לעלות על גדותיו ולהציף את הבתים שבסביבה.

אני זוכר איך חורף אחד אביבה לא הגיעה לבית הספר, סיפרו לנו שביתה הוצף, רצנו כל ילדי השכבה אל ביתה, המים הגיעו לנו עד החזה ואנחנו דישדשנו במים וניסינו לאסוף ולהציל עד כמה שאפשר את תכולת הבית שצפה סביבנו.

למעשה כבר בערב המפגש  הבנתי שהמורה אביבה זהו הסיפור הגדול של הערב. הבנתי גם שהמילים שלי דלות מידי לתאר את גודל החוויה, לפגוש את המורה שלי, וכשהיבטתי באור הזוהר בפני שאר האנשים, וראיתי כיצד בבת אחת נשרו מהם כל השנים, פתאום קלטתי, המורה אביבה היא לא רק שלי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

39 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת