44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חופשי ומאושר

שנה למחאה החברתית - הפוסט שלא נכתב ומשה סילמן

התכנון היה לכתוב פוסט סיכום על השנה הראשונה של המחאה החברתית. אבל אני לא יכול, לא כרגע. איך אפשר לעבור לסדר היום כאשר מישהו שורף את עצמו? מה לעזאזל קורה כאן? מה אנחנו בתוניסיה?

עצרת המחאה דווקא היתה מאד יפה וססגונית, מלאה במייצגים יצירתיים שאנשים עשו, שירה, ריקודים, נאומים בבימות שונות והרבה שמחת חיים של קבוצה שנקראת מהפכה של אהבה. אלא שאז משה סילמן החליט לעשות מעשה.

למזלי לא הייתי עד איך משה סילמן הצית את עצמו. אני הייתי עד רק לאנשים שראו אדם נשרף מול העיניים שלהם ונכנסו להלם.

לא קל. מה עושים עם אדם שאיבד כנראה כל תקווה ושמעדיף לשרוף את עצמו מאשר להיות חסר בית נרמס?

אנשים לא ידעו מה לעשות. מישהי סיפרה לי איך היא ראתה אדם יוצא עם לפיד, מניח אותו, זורק סביבו דפים (כנראה מכתב ההתאבדות שלו), פותח בקבוק, שופך על עצמו משהו, לוקח את הלפיד ומצית את עצמו. מיד כל גופו בער. בשניה הראשונה אנשים התרחקו, לא הבינו מה קורה. אח"כ רצו לשפוך עליו מים, אבל אחרים צעקו שאסור לשפוך מים על מישהו שבוער מדלק. רק כעבור זמן מסוים הגיע מישהו עם מטף וכך כיבו אותו. אם הבנתי נכון מצבו מוגדר בינוני עד קשה.

היה הלם, לא ידענו מה לעשות. חלק בכו, חלק הסתגרו בתוך עצמם. אחרי זמן מסויים התקבצו אנשים ברחוב רוטשילד, עשו מעגלים ודיברו. מעין תרפיה קבוצתית, לשפוך את הלב ולפרוק את הטראומה.

לא כך חשבנו שנחגוג את סיכום השנה הראשונה.

ובינתיים עבר קצת זמן מאז ההצתה ואני מופתע לגלות שלמרות שלא ראיתי את המעשה, קשה לי להתנתק ולעבור הלאה. קשה לי גם לראות חלק מהתגובות למעשה. איך יכול להיות שהעיתון ישראל היום יצנזר חלק ממכתב ההתאבדות? איך יכול להיות שפרופסור אמיר חצרוני מהמרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון אמר היום שאולי נפטרנו מפרזיט?

זאת אמירה שמתאימה למי שלא רוצה להתעסק עם נושא קשה ומעדיף למצוא תירוץ בסגנון של "עזבו הוא סתם פרזיט או חולה נפש". זו תגובה שנראה שהיא מתאימה לאדם שפיתח רק צד אחד באישיות שלו - הצד השכלתני ולא את הצד הרגשי. צד קריטי כי בסופו של דבר הרגש הוא הבסיס לאמפטיה ולמסוריות (לא סתם חז"ל אמרו ואהבת לרעך כמוך, רק כשיש אמפטיה ואתה מבין את הצד השני כאילו זה היית אתה, רק אז תתכן מוסריות).

 

משה סילמן

המכתב שהשאיר משה סילמן

ניסיתי למצוא מעט חומר עליו ועל המקרה שלו, והנה מה שאני מצאתי מתוך פוסט של אורי בן דב בהאתר J14 תשפטו בעצמכם-ן:

"הדברים הבאים ינסו להבהיר איך הגיע משה למצב הזה. הם מובאים מפי הרב עדית לב, מנהלת תחום צדק חברתי ב"רבנים לזכויות אדם", שליוותה את משה במהלך השנה האחרונה בנסיונותיו הנואשים לקבל את המגיע לו, ולהמנע מלההפך לחסר בית.

מילה אישית: עדית היא אחותי.כבר שנים  אני שומע ממנה את הסיפורים הקשים להם היא מנסה לעזור בנסיונות להביא את מוסדות המדינה לראות את האזרחים השקופים, המוחלשים, שמהם נשללות זכויותיהם הבסיסיות. הערב עמדתי קרוב מאוד למשה ברגע שהצית את עצמו. הדברים הבאים ינסו להיות קורקטיים ככל האפשר, אבל הם נכתבים מתוך זעזוע עמוק.


משה סילמן היה אדם גאה. היה לו עסק משלו, והוא היה בעלים של שלוש משאיות. לפני עשר שנים ביטוח לאומי טען שמשה חייב לו סכום גדול של כסף, והחרים את אחת המשאיות שלו. בעקבות ההחרמה העסק קרס והוא הגיע לפשיטת רגל.

הבנק עיקל את הדירה הפרטית שלו ביפו והוא עבר לגור אצל אמא שלו. הוא עבד בעבודות שונות, היה נהג מונית שכיר, והחובות שלו הלכו וגדלו. הוא ניסה לתבוע את בטוח לאומי על הנזק שגרם לו אבל האגרה שהחוק מחייב בתביעה נגד המדינה הייתה למעלה מכוחותיו. רשם בית המשפט, שהוא בעל הסמכות לאשר אגרה מופחתת, סרב לבקשה,   ובכך נשללה זכותו של משה לתבוע את המדינה ולברר את מידת הנזק שגרמה לו. זהו רשם בית המשפט אליו הוא התייחס במכתב שכתב לפני הארוע.

בשלב מסויים משה עבר לחיפה, כדי להוזיל את עלויות המחיה. הוא עבד כנהג מונית שכיר. לפני בערך שנה וחצי הוא קבל סדרה של ארועים מוחיים. הוא סבל מסחרחורות בלתי פוסקות ולא יכל לנהוג יותר, והפסיק לעבוד. הוא קבל קצבת נכות מביטוח לאומי, שהייתה כל כך נמוכה עד שהיה צריך לקבל גם קצבה נוספת של השלמת הכנסה. הוא הפך לאיש חולה, שלא יכול יותר לפרנס את עצמו.

במאי, בעקבות בקשה מחדש לביטוח לאומי, הוא קבל מאה אחוז נכות, אבל רק חמישים אחוזים של אובדן כושר עבודה, למרות שהפסיק לעבוד. ביטוח לאומי הקציב לו 2300 ש"ח וזהו בעצם כל הסכום הזה ממנו הוא היה אמור להתקיים. שתי האחיות שלו עזרו לו באוכל. על חלק מהתרופות שלו הוא וויתר, כמו גם על בדיקות רפואיות, על מנת לנסות ולשרוד.

במצב זה משה הגיע למאהל החזית החיפאית עם הקמתו ביולי שנה שעברה. הוא מצא במאהל בית וקהילה תונמכת. במהלך תקופת המאהל אחד מהפעילים קישר אותו לאדם שתרם לו דירה לשנה. באוגוסט 2011 הוא עבר לגור בה. 

במהלך כל התקופה משה ביקש סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, אבל סורב. לפי הקריטריונים של משרד השיכון מי שהיתה לו דירה בחמש השנים האחרונות לא יכול להגיש בקשה כזו לסיוע. למרות שעברו עשר שנים מאז שהייתה דירה בבעלותו – זו הייתה אחת העילות לדחיית הבקשה.

בנוסף, לפני מספר שנים אמו של משה נפטרה. מכיוון שהייתה ערבה לחלק מהחובות שלו, דירתה עוקלה. האחיות של משה הגישו תביעה משפטית על חלקן בדירה והעניין נמצא בבירור משפטי, אבל למרות שכל סכום שהוא שמשה יקבל ממכירת הדירה יעוקל מידית לנושיו, משרד השיכון טען שמכיוון שיש סכוי שמשה יקבל סכום כסף בעתיד, הוא לא זכאי לכל סיוע.
משה הגיש ערעור אחד לבד ועוד אחד בסיוע "רבנים לזכויות אדם". הערעורים נידחו. קבלת מאה אחוזי נכות הייתה אמורה לסייע לו בערעור, אבל כל נסיון של משה, ושל האנשים שליוו אותו בתהליך, להבין עם וועדת הערעור קבלה את העידכון על הנכות של משה לא הצליחו. מאמץ רב הושקע על ידי גורמים רבים, כולל חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, רק כדי להבין עם הנתון הזה עמד לנגד עיני הוועדה – עד היום לא התקבלה תשובה.

משה רק קבל תשובה שהערעור שלו נדחה, ביוני האחרון. גם אנשי הסיוע המשפטי של משרד המשפטים (גוף האמור לסייע לאנשים חסרי אמצעים בקבלת עזרה משפטית מול גופים אזרחיים) סירבו לסייע לו בנסיון לתבוע את ביטוח לאומי.

לא נמצא מקום לחריגה מהכללים: מתוך מכתב הסירוב לבקשתו של משה סילמן לסיוע

ערעור נוסף שהוגש אמור להתברר בספטמבר. למשה זה היה מאוחר מדי. בעל הדירה שבה התגורר בקש ממנו להתחיל לשלם שכר דירה, ולמשה, אדם של כבוד, היה ברור שהוא לא יוכל להשאר בה. אנחנו מזכירים – מדובר באדם חולה, שלא יכול לעבוד, שמקבל 2300 ש"ח לחודש מהם הוא אמור להתפרנס. המשמעות היא אחת – לעבור לגור ברחוב.

העובד הסוציאלי שטיפל בו לא החזיר לו תשובה לבקשתו לקבל סיוע לחודשיים לשכר דירה, עד הערעור. פשוט לא החזיר. אנשי מחלקת דרי הרחוב בעיריית חיפה אמרו לו שיפנה אליהם כשהוא יהיה ברחוב – אבל משה לא היה מוכן להפוך לחסר בית.

במוצ"ש, בצומת הרחובות קפלן ודובנוב בתל אביב, הוא הצית את עצמו."

מדינה שרואה את עצמה כמפותחת, ששמה במרכז את האדם ואת החופש שלו לממש את עצמו לא יכולה להרשות לעצמה שאדם בריא בשכלו ירגיש שאבדה לו כל תקווה ועוד בגלל אטימות המדינה.. האם לא הגזמנו בבהלה שלנו אחרי מצב העושר הנחשק ומצד שני בגועל והדחיה שלנו ממצב של עוני? אולי אנחנו, שלא במתכוון, רומסים ובזים לחלשים ולמי שנפלו? מיד מאשימים אותם שזו אשמתם ומניחים שהמצב שהם נקלעו אליו מגיע להם? 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל freenl אלא אם צויין אחרת